פורום טיפול נפשי

הי,
מטופל עבר ממסגרת ההתמחות (ציבורית), בה סיימתי לעבוד לפני 4 חודשים, עבר למסגרת חדשה. המטפלת שלו שלחה לי ויתור סודיות חתום.

האם אני רשאית להעביר לה מידע? או מאחר ואני כבר לא עובדת במסגרת בו קיבל טיפול זה בעייתי?

לא מצאתי שום דבר ברור בנושא בקוד האתי

תודה

היי אבא שלי חולה דמנציה המצב בבית קשה. יש לי תור אצל הרופאה רק עוד חודשיים וכמו שאת יודעת יש לי חרדה מפסיכיאטרים. בזמן האחרון לא בא לי ללכת לשיקום תעסוקתי עקב המצב. אשמח לעצה מה דעתך? ומה אפשר לעשות?

שלום,

אני בחור בן קרוב ל30, מצוי באיזה מצב של "תקיעות" בחיים, זה מתבטא על פני השטח בכך שאני מפחד מזוגיות ואינטימיות, ומרגיש נחיתות קשה בקרב גברים. במשך שנים ארוכות נגעלתי מעצמי כגבר וכעסתי על עצמי ללא הפסקה. כבר מהאינסטינקטים הגבריים הראשונים ביותר הרגשתי אשמה ושנאה עצמית, עד מצב שכל המיניות שלי מודחקת חזק חזק כי היא פשוט גורמת לי לכעוס על עצמי ולשנוא את עצמי. כך שאני בתוך גלגל כזה שאני לא מחפש זוגיות כי אני מפחד מהאינטימיות ומהביצוע, וכך אני שונא את עצמי עוד כי אני מרגיש שאני לא מספיק גבר.

אמא שלי תמיד דיברה על כך שהיא לא סבלה את אבא שלה ושהוא היה אלים וכועס כלפיה כל הילדות ושהיא פחדה ממנו מאוד, ועד היום היא כועסת עליו מאוד מאוד ומרגישה שהוא פגע לה אנושות בביטחון העצמי.

תמיד הרגשתי שלהיות גבר זה סוג של מגעיל, או מגונה. אני זוכר שכשהייתי בן 8 הרגשתי כאבי בטן והרופא ביקש לבדוק לי את איבר המין ואני בשום אופן לא הסכמתי, גם כשהסבירו לי שזו רק בדיקה ושהוא רופא ושזה לא אסור שהוא יבדוק אותי, התביישתי באיבר המין שלי.

אבא שלי אדם די אדיש ולא מראה שום רגש כמעט (על גבול הדכאוני לדעתי) ואמא שלי לפעמים מתפארת בכך שהיא בחרה בו כי הוא לא מסוגל לכעוס, וזאת כפיצוי על החוויה שהייתה לה עם אביה, חוויה שהיא לא מוכנה בשום אופן לחוות שוב.

אמא שלי הייתה הרבה יותר סבלנית כלפי אחיות שלי מאשר אליי, היא דיברה איתם והסבירה להם דברים על הגוף כשהגיעו לגיל התבגרות, אבל אליי היא הייתה חסרת סבלנות וכעסה עליי כשניסיתי לשאול ולקבל מידע. היא גם ארגנה להם פעילויות של ילדות, אבל היא לא אירגנה לי פעילויות של בנים, ואפילו עודדה אותי לעסוק בדברים פחות גבריים בתור ילד, כמו לאפות עוגה עם חבר.

יכול להיות שבעקבות החוויה של אמא שלי מאביה, היא מפחדת ונרתעת באופן תת מודע מגברים, ולכן היא משדרת לי שגבריות היא מגונה? היא מעולם לא העצימה או שיבחה אותי בתור גבר. יכול להיות שהגברים היחידים שהיא מוכנה לראות סביבה הם גברים מסורסים?

לפי התיאוריה הפרוידיאנית אני מבין שחרדת הסירוס מתרחשת בין אב לבן, יכול להיות דבר כזה אמא מסרסת?

לאחרונה הבנתי שבתור ילד קרה פעם או פעמיים שהייתי מתחפש בפורים לילדה, מרצוני החופשי, בלי עידוד לכאורה של אף אחד. למעשה זה היה עוד לפני שהבנתי בכלל מה הדינמיקה המינית שקורית בין בנים ובנות. יכול להיות שבתת המודע שלי הבנתי שרק בנות מקבלות יחס של כבוד ושביטאתי איזה רצון מודחק "לרצות" את אמא ולהפוך לבת, ובכך לזכות ביחס מכבד ממנה?

שלום לכולם,
יש לי אחות בת 21 שמתמודדת עם הפרעת אישיות גבולית מגיל קטן ואובחנה לפני בערך 6 שנים.
במהלך 6 השנים האחרונות אחותי חוותה המון אירועים בהשפעת ההפרעה, דיכאונות, חרדות, אשפוזים, איזונים תרופתיים, מחשבות אובדניות וניסיונות חוזרות ונשנות של התאבדות, כאשר הנסיון האחרון היה לפני שבוע.
וכמו לאחר כל מקרה מהסוג הזה אנחנו יוצאים למסע אובד עצות לשפר את המסגרת והטיפול שהיא מקבל בכדי למנוע את המקרה הבא, כדי לעזור לאחותי לעלות על דרך טובה.
אחותי פגשה במהלך שנים אלו הרבה פסיכיאטרים, פסיכולוגים, ועובדות סוציאליות.
היא מקבלת תקופות באופן קבוע ועברה לא פעם איזונים תרופתיים.
בשנתיים האחרונות היא מתגוררת בדיור מוגן בעיר באר שבע, אנחנו לא בשנתיים אלו לא היה שיפור בתפקוד של אחותי בנוסף לאחרונה חווינו אובדן של אחינו הבכור. אנחנו מחפשים יועץ\מומחה\מסגרת עוטפת\ארגון תומך, כל אדם או גוף כזה או אחר שיוכל לעזור לנו למצוא לאחותי את הדרך הנכונה להתקדם בתהליך ההתמודדות שלה עם ההפרעה.

מודה מראש

היי
יש לי שאלה
בצבא אני הייתי בקורס מכים בתחילה ועשיתי בעיות לצאת משם , הצלחתי לבסוף
אחרכך שלחו אותי לקורס משקי תחזוקה . ורציתי לכפר על חטא ולהיות מדריך שם .
עשיתי מאמצים. חליתי בזמן הקורס בדלקת ריאות והחסרתי 3 שבועות .
שחזרתי חשבתי שיגידו לי לעשות קורס חוזר אבל פשוט העבירו אותי .
היום הרבה שנים אחרי אני מתעסק בפנאי בהרבה תחביבים .
שאני חושב שעיקרם הוא לא להיות הכי טוב , אלה להיות כמו מפקד להנחות אנשים .
אני לא יודע בוודאות אבל אם צירפו אותי לקורס מכים אז יש לי תכונות מנהיגות .
אני מנסה להבין את הפסיכולוגיה שלי ואת ההתווה שלי שיהיה לי בטחון עצמי גבוהה אם אהיה מדריך אנשים .
מה דעתכם ?
תודה

היי ליטל.רציתי לשאול את דעתך- את חושבת שיש אפשרות שסבל/כאב נפשי זה בעצם משהו שאנשים גורמים לעצמם כי הם עסוקים כל הזמן במה שחסר ומה שמכאיב במקום להסתכל על הדברים הטובים שיש להם? כלומר שזה גם יכול להיות עניין של החלטה בעצם?

לקח לי הרבה זמן להודות בזה הרבה זמן להבין את זה (אפשר לומר שניםםם)
זה תמיד היה שם אבל בצורה מעורפלת ובהכחשה עצומה - לא משנה מה וכמה אמרו לי ..
ועכשיו זה קרה - אני מבינה.כן. יש לי בולימיה...
וקבעתי תור לפגישה ראשונה עם הדיאטנית כמו שהמטפלת שלי אמרה (בעצם זאת הסיבה היחידה!)
אבללל
אני מרגישה שזה הדבר היחיד שיש לי בחיים וגם אותו הולכים לקחת ממני עכשיו??
איך בדיוק?
ולמה?
אפילו אין אמביווילנטיות עכשיו - רק המחשבה על זה חוסמת לי את האוויר. זה מלחיץ אותי כל כך שאני רק רוצה לברוח עכשיו כמו ילדה קטנה.
לא מצליחה לדמיין את זה זה אכזרי מדי. אז למה קבעתי פגישה בכלל?

היי אובחנתי בחיי כבעלת הפרעת אישיות גבולית + ציקלותמיה + adhd אני לאורך שמעתי מכל הסביבה שלי שאני אדם לא רגיש, חסר טקט, לא רואה בעייניים, לא עוזרת וחושבת על עצמה.ֿ
לעולם לא הרגשתי over רגישה, תמיד הרגשתי שאני איפשהו יודעת שאני יכולה לשלוט ברגשות שלי.
הצקילותמיה מורגשת כי אני נופלת כל שבוע לדאון , לא רוצה להתחיל כדורים.
השאלה שלי היא האם יכול להיות שרגשותי הם דחפים והם מה שגורמים לי להיות לא יציבה וריקה כל הזמן ?

היי,
כבר כתבתי פה כמה פעמים, אבל הפעם זה ממש דחוף לי.

אני כרגע בבית בעייתי (מעלה בי טראומות), בעקבות טראומות ילדות (בינהן מיניות) סובלת מהתנהגויות כפייתיות שהובילו לסבילות עד כדי דה-פרסונליזציה ודה-רילזציה, ומתקשה לצאת מהבית כבר שנתיים. פרשתי מהלימודים אז, וקיבלתי פטור מצה"ל, וכרגע אני ברשימת המתנה למרכז לפגיעות מיניות והזמן המתנה ארוך כך שיכול להיות שאמתין חודשים. הבעיה היא שאני לא מסוגלת להמתין חודשים. חשבתי אפילו להיות עם פסיכולוגית פרטית רק לבנתיים אבל קשה לי לצאת מהבית וזה יתיש אותי. אני גם לא יכולה לבקש מאמא שלי שתסיע אותי כל פעם כי היא עצמה הקושי שלי וכשיתחילו לצוף דברים בעקבות הטיפול היא תציף אותי. אני גם לא רוצה לחזק את הקשר-טראומה שיש בינינו, מעדיפה לשמור מרחק וזה קשה כי אני לבד.

לפעמים קשה לי כל כך שלא אכפת לי מהשלכות, ואני רק רוצה לבוא אליה בדמעות ולהתפרק, לומר שנמאס לי ואני לא יכולה לשאת את זה יותר, אפילו שהיא הגורם לכך, אבל אני תמיד עוצרת את עצמי ובולעת את הרגשות. נמאס לי לפנטז בהקיץ כל היום על בן-זוג אוהב או חברה שאוכל לברוח איתה ולדאוג אם אילחשתי את עצמי לפנטזיות או לא או לסבול מהשלכות כמו מחשבות/תמונות טורדניות כי עם הזמן קלקלתי לעצמי את המוח והוא מאולחש מדי. יש לי כל כך הרבה דברים לדאוג להם ונמאס לי להיות לבד בזה.

גם פסיכולוגית לא תספיק, אני רוצה אנשים שיכולו להכיל אותי. ולא טיפול-יום. סוג של אהבה הורית. לפעמים זה ממש בוער בי ולפעמים פחות. לפעמים זה עולה ולפעמים זה יורד. מישהו/י שידאגו לי כי אני לא מסוגלת לשאת את כל זה. לדאוג להיות חזקה ולא להישבר בבית כי אני יודעת שינצלו את זה ואני אתחרט על זה בעתיד. הלוואי ויכולתי להיות מרוכזת אך ורק בהחלמה האישית שלי ומישהו יוכל לעשות את השאר. לספק לי מקום חם ולדאוג לשלומי, אבל זה לא ראליסטי מבחינה כללית (וגם כלכלית)- יותר מדי טוב בשביל שזה יהיה אמיתי-משמע זה באמת כזה. למה שמישהו ירצה לטפל בי בחינם בלי אינטרס שלילי כמו לנצל אותי ולפגוע בי? ועוד בנערה עם מיליון ואחת בעיות... חשוד מדי. כבר יגרום לי לא לסמוך עליהם.

זאת סיבה ראשונה לכך שזאת רק פנטזיה- הסיבה השנייה היא שבמציאות- אני מפחדת מאנשים. יש לי בעיית אינטימיות חמורה. אני מפחדת להתקרב יותר מדי, אני מפחדת מסירוב, מלהיפגע, מלהיקשר. בפנטזיה זה מרגיש בטוח, במציאות הגוף שלי לא ירצה בכך. זאת גם הסיבה להתנהגויות הכפייתיות שלי. אני צריכה קשר אנושי מהיותי אנושית, אבל מטראומות קודמות אני לא מסוגלת להיקשר ולבטוח, אז אני משתמשת באמצעים אחרים שיחליפו את הקשר האנושי ויעניקו לי את החום והאהבה בצורה שמרגישה בטוחה עבורי. אני רוצה חברות עמוקה או אפילו סתם צחוקים, אני מתגעגעת לחברות שלא הרגשתי איתן בנוח בכלל אבל לפעמים הן הצחיקו אותי עד כדי כך שלא יכולתי לנשום. גם לא הייתי כ"כ מאולחשת אז (לא היה לי זמן לאלחש את עצמי כ"כ הרבה, בשנתיים האחרונות זה כמעט 100% מהשגרה היומית שלי) אז יכולתי אשכרה לצחוק ברמה הזו. היום אני צריכה גירוי הרבה יותר גדול בשביל שאני אצחק ברמה הזו, לפעמים אני מתאמצת.

והכי גרוע, *הכי גרוע*- זה שכבר לא בא לי למות. היו לי מחשבות אובדניות בעבר אבל כשעשיתי גמילה לכמה פעמים (בערך לחודש-חודשיים) הרגשתי יותר וזה נתן לי מוטיבציה. הרגשתי גם הרבה יותר רגשות שליליים שהציפו אותי עד כדי כך שחזרתי בסוף, אבל זה היה מספיק בשביל לגרום לי לרצות להישאר. גם המחשבה על מוות די מפחידה אותי עכשיו. לעזוב את כל מה שהכרתי... אפילו אם הוא רע. זה מעבר מלעזוב את הבית, זה לעזוב את העולם. את האנושיות ואת היקום. להיקבר. זה מצמרר אותי. לא בא לי למות אבל גם לא בא לי לחיות ככה.

אני מרגישה על הקצה מלוותר על טיפול כי אני לא מחזיקה מעמד. לבחור לוותר ולהחמיר את ההתמכרויות שלי כי אני יודעת שאין לי ברירה אחרת. אין לי כוח לסבול וזה המענה היחידי שיש לי. החיים שלי יותר מדי בעייתים אז להתנתק, אפילו רק לרגע, זה יותר מדי טוב כדי שלא אעשה זאת. גם ככה החיים שלי תקועים וישארו כך כי אין לי דרך לשפר אותם, וניסיתי. באמת שניסיתי. אין לי גב. אני צריכה מישהו/י שיהיה הגב שלי. מעבר לשעות טיפוליות. ולא עובדת סוציאלית או טיפול 24/7, זה ירגיש מלאכותי מדי. סביבה תומכת. אני יודעת שאין פיתרון קסם ולא ייפול עליי נס, אז לפחות אני אדמיין אותו. פשוט נמאס לי להעביר ככה את החיים שלי.

אני לא רוצה מישהו מפנטזיה, אני רוצה מישהו אמיתי. בשר ודם מה שנקרא. שיאהב אותי ולא את הגרסה המשודרגת של עצמי בפנטזיות שלי. שאני לא אצטרך לדאוג אם אלחשתי את עצמי או לא. העובדה שאני שולטת במחשבות ובכך גם בהתנהגויות של הדמות בפנטזיות שלי מעניקה לי תחושה של בטחה, אבל גם מלאכותיות. בכל פעם שאני מחליטה לדמיין את אותה סצנה כמה פעמים, מחליטה לדמיין אותה מהתחלה כי לא אהבתי משהו ואני רוצה לתקן אותו, או סתם קופצת לי מחשבה טורדנית באמצע, אני נזכרת כמה הפנטזיה לא אמיתית. אני רוצה משהו אמיתי. להיות מופתעת למשל, לטובה או אפילו לרעה, כי כשאני מפנטזת אני יודעת הכל מראש. אני ממש מותשת כבר. אני מרגישה שאני נופלת בין הכיסאות. אני מרגישה ממש על הקצה ואני מפחדת שאני לא אהיה מעוניינת בטיפול פסיכולוגי יותר אם אחליט לוותר סופית ולהיות אדם רע מהחוסר-מוסריות שלי כתוצאה מהאלחוש, אז עכשיו אני אפילו לא יכולה להנות לגמרי מההתנהגויות הכפייתיות שלי כי אני על הקשקש ומרגישה את זה דרכן. אם אני אסחף קצת אני אוותר. אני לפעמים מתגעגעת לימים שממש אהבתי את ההתנהגויות הכפייתיות שלי ולא הייתח צריכה לדאוג לאלחוש. שנהניתי מהן במלוא העוצמה. יש לי ממש אי-שקט עכשיו והדבר היחיד שמצליח להרגיע אותי מסוכן לי. זה לבחור בעצמי או באחרים ואני מותשת. אני לא רוצה לבחור בעצמי אבל כ"כ קשה לי. אין לי כוחות יותר.

אמי נפטרה לפני שנה וחצי מסרטן, הייתה חולה במשך שנה אחת נוראית והלכה לעולמה. אני בת 25, סטודנטית, גרתי איתה וטיפלתי בה עד הרגע האחרון. לכאורה מתפקדת ומשדרת שהכל תקין אבל בפנים קשה לי. בוכה כשאני לבד, חולמת סיוטים על אמא. קשה לי להתגבר, אני רואה מן פלשבקים שלה סובלת וזה מייסר אותי מבפנים.
אני מרגישה חסרת אונים, מרגישה שהפסדתי במלחמה נגד הסרטן, כועסת שהיא חלתה וסבלה וכל הזמן תוהה לעצמי איך לא עלינו על זה לפני...
יש לי משפחה תומכת וחברים שמחזקים אותי אבל עדיין המחשבות מציקות לי.

איך אפשר לנתק את המחשבות? לשכוח את הפלשבקים הקשים ולהדחיק שאמא שלי כל כך סבלה?

אני לא יודעת איפה לשים את עצמי קשה לי כל כך אני מרגישה נורא מבולבלת לאחרונה כמו בתוך חלום שלא נגמר לא יודעת להצביע על מה ולמה נשבר לי שאני לא מצליחה להביא את עצמי שאני בפגישות לא מצליחה להתחבר לדברים שהרגשתי רגע לפניהם ואז אני לא מצליחה להסביר ולהוציא ורק אחרי שאני יוצאת הדברים /התחושות צפים והגוף שלי נהיה כבד כאילו שהוא שוקל טון ואני מרגישה מתח כאילו בדרך להתפוצץ ואני מושבתת קבוע ליממה שלמה וגם אחר כך לוקח לי זמן להתאושש. אני מרגישה קצת לא בשליטה לאחרונה על ההתנהגות שלי בפגישות ומחוצה להם. המטפלת שלי הציעה לי היום להגביר את תדירות הפגישות לתקופה בטענה שעד היום הייתי מנותקת ועכשיו קשה לי מאוד כי מתפוררות ההגנות. ואני בתגובה ישר אמרתי לה שלא קשה לי יותר לאחרונה קשה לי אותו דבר מלפני. התגובה הייתה גם כי אני בפגישות מנותקת ממה שקורה/ מרגיש לי ביניהם אז שוכחת את העוצמות וגם כי נבהלתי מההצעה הזאת נבהלתי והתבלבלתי אני מפחדת להעלות את התדירות שזה יוביל אותי לקירבה שיהיה לי קשה לשאת, שזה יוביל אותי לתלות, שזה עוד יותר יעמיס עלי נפשית, שבגלל שזה זמני אחר כך המעבר חזרה מפגישות דו שבועיות לפעם בשבוע יהיה לי קשה מאוד, אני יודעת שאני ארגיש את זה כנטישה אכזרית, כפגיעה לא נסלחת, כדחייה ואני לא רוצה להגיע למקום כזה . זה נכון שקשה לי עכשיו ואני מרגישה יותר צורך אבל מפחדת שזה רק עוד יותר יקשה עלי בדיוק היום לפני הפגישה חשבתי שמזל שהטיפול רק פעם אחת בשבוע ולא יותר כי זה קשה לי כל כך.

שוב שלום לך,
ביתי בת 22 יוצאת עם בחור און אוף, כל פעם נפגעת ממנו וחוזר חלילה ,אנו תמיד לצידה אך לשמוע מאיתנו דברים בונים או דעות ששונות מדעתה אינה מוכנה לשמוע,מצד אחד אני יודעת שאם לא אהיה זהירה ואגיד מה שאני רואה או חושבת אני יכולה להפסיד אותה ,מצד שני אני מרגישה מרצה ובולעת בלי סוף מה שנוגד את כל עקרונותיי.
אני יודעת שקשה לה לקבל ביקורת מאיתנו וזאת למרות שאנו משפחה פתוחה ומקבלת והכי חברים בבית ומצד שני מרגישה מחסום מצידה בהמון מובנים.(היא אומרת שיודעת שיכולה להפגע שוב ושוב ולוקחת את זה בחשבון).
האם להרפות ופשוט לראות ולשתוק ואוליי תתבגר ותחשוב אחרת,או לומר דברים גם שלא נעים לשמוע?אציין שבן זוגה מאוד קיצוני בהמון דברים ובדעותיו והיא נשרכת אחריו..כמו שאומרים אהבה עיוורת זה אכן כך .
מרגישה שאני מתפוצצת אשמח לדעתך ,תודה שרון.

דיברתי עם מישהי מהמשפחה שלי על כמה דברים שהפריעו לי שקרו בעבר, כל מיני דברים שאמרה לי או עשתה שפגעו בי .
כמעט את הכל היא הכחישה. על אמירה מאוד קשה שאמרה לי בעבר אמרה "לא אמרתי דבר כזה".
על פגיעה מהתנהגות שהיא כן זוכרת: "נו וכמה פעמים זה קרה". אין לה הבנה איך הקשר שלנו היום מושפע מההתנהגות שלה לפני שנים. ואין אפשרות לכל דיאלוג מבלי להסכים על נקודת התחלה, כשהיא טוענת שהיא לא זוכרת. 
"זכותי" הייתה מילת המפתח במהלך השיחה שלנו.

אמרתי לה בשלב מסוים, על כל דבר שאני אומרת לך שנפגעת ממני את אומרת לי "זכותי" כאילו את ילדה קטנה, וזאת מבלי להתייחס לחלק של הפגיעה שלי.
סיפרתי לך על כמה ארועים שההתנהגות שלך כלפי פגעה בי, האם בכולם האחריות היא רק שלי? 
אין לקיחת אחריות, אפילו לא הודאה באירועים שקרו, זה לא רק כסף שהובטח ולא ניתן בסופו של דבר, או הפצת מידע עלי מבלי לבקש טרם לכך את רשותי אלא הבריחה מכל התנהגות מוסרית בטענה ש"זכותי".  
אני חושבת שהבעיה התחילה ממני, בכך שהתייחסתי אליה כמו אל אישה בוגרת, אחראית, בעוד שמעשית כשמדובר בלקיחת אחריות על הבטחות היא מתנהלת ומתנהגת כמו ילדה קטנה. שרוצה זכות להגיד מה שהיא רוצה אך לא את האחריות שמגיעה עם ההבטחות והציפייה לקיומן.
יש אנשים, שאוהבים מאוד, רוצים לעשות טוב, אבל לא לוקחים אחריות על הבטחות שלהם, חוזרים בהם, ולא יוציאו מהפה את המילה 'את צודקת.' 'טעיתי'.
הם לא מסוגלים להבין את הקשר בין המילים שלהם לבין ההתנהגות.
שהם מעוניינים לשמוע אמירות קלות נוחות עבורן.
הם לכאורה משתוקקי לשיחה "בואי נדבר", אבל אם נגיע במהלך השיחה להבטחות שהופרו, מעשים שגרמו לפגיעה, צריך להפסיק את השיחה. איך אפשר לדבר עם מישהו שלא לוקח אחריות על הבטחות שלו? שמעמיד פנים שהוא לא זוכר, וגם כאשר הוא זוכר שביצע פגיעה הוא ממעט בחשיבות שלה?

תודה רבה על התשובה המפורטת
היא עזרה לי והרגיעה אותי וגם נתנה לי הרבה נקודות למחשבה
לגבי מה שכתבת על העלאת תדירות הפגישות זה משהו שגם המטפלת שלי הציעה...
ואני חושבת שאני באמת זקוקה לזה. רק שזה יוצא לי יקר מאד...
האם זה לענין לבקש הנחה כלשהי? מקובל?
אני לא רוצה להיות חוצפנית...

עולה לי שאלה בימים האחרונים:
הרי הקשר עם הדמות הטיפולית הוא קשר מלאכותי, בעצם יצרנו פה קשר שלא היה קורה באופן טבעי לולא הפסיכולוגיה הומצאה, ויש לו את המגבלות שלו. עכשיו מצד המטופל מצופה לתת את כולו לקשר, לבטוח, לשתף, ומצד שני כשהוא עושה את זה "עם כל הלב" הוא עומד לחוות אכזבה, כי תמיד זה יהיה חד סטרי, ולא יוכל להיות שלא במסגרת ה50 דקות, זה בעצם קשר "להשכרה". השאלה אם זה לא סוג של תרמית וכשהמטופל מכניס את המטפל לליבו הוא תמיד יחווה אכזבה.
לא מאשימה את המטפל שברור שצריך להיות גבולות עבורו.
רק שאם זה היה יותר "ייעוץ" ופחות "קשר" היה הרבה יותר קל למטופל לתפעל את זה.
אני מהרהרת בזה כי נכנסתי לקשר רגשי (לא רומנטי) חזק מאוד למטפל שלי, והייתי רוצה להחזיר את הגלגל לאחור ולא להתמסר לקשר הזה מההתחלה, עכשיו קשה לי לצאת מזה. הייתי בעבר אצל פסיכולוגים שונים לגבי הילדים שלי ואף פעם לא נתתי את כל הנשמה לאותו פסיכולוג, וככה נתרמתי מעצותיו בלי להכנס למערכת יחסים של קשר מטפל- מטופל. פשוט נעזרתי בידע ובניסיון בלי ליצור את הקשר הזה שגורם רק לכאבי לב.
האם פספסתי משהו?