פורום טיפול נפשי

היי ליטל.
כמו שאת יודעת התחלתי עבודה חדשה,אבל אני עדיין לא רגילה אני המון שנים לא הייתי במסגרת וזה נראה לי מוזר ומפחיד,למרות שהצוות בעבודה נפלא אנשים מקסימים וטוב לי שם. אבל מצד שני אני אומרת לעצמי מה עוד פעם אני במסגרת? איך אני יכולה לשנות את הגישה לגבי זה? ואגב אני לא בדיכאון או משהו כזה אני יודעת שזה התקדמות אבל פשוט אני לא רגילה כי הרבה שנים לא הייתי במסגרות האלה. אני ממש אודה לך על המענה שיהיה שבת נפלאה

שלום.
אני כבר שנה וחצי בטיפול.
עוד מההתחלה הרגשות היו מאוד אמביוולנטיים כלפיו, עד עכשיו.
לאחרונה חוויתי כמה סיטואציות מול המטפלת שהובילו לירידה משמעותית באמון.
בכל פעם הייתה מחשבה על לעזוב אבל אחרי שדיברנו החלטתי לתת עוד צ'אנס.
אי אפשר להגיד אם עברתי שינוי או לא, על עצמך בד"כ לא רואים ואין לי פידבקים מהסביבה (חוץ מהמטפלת, שהתקשיתי להבין ממנה כשענתה לי).
קשה לי לקבל את ההחלטה הנכונה עבורי, כי מצד אחד יש צורך אבל מצד שני לא רואים לאן זה יכול להתקדם.
מה לעשות? להמשיך בטיפול? לעזוב?
תודה!

שלום רב, אני אמא לילד מתוק בן 6.6, משפחה תומכת ובית מטפח באופן כללי, אבל איך אומרים בכל בית יש קשיים והתמודדויות..

מחפשת חומר מקצועי לקריאה מדוע ילד מרגיש צורך להסתיר דברים, (כמו שלא יכעסו עליו וכו')
ומדוע ילד מרגיש שהוא צריך שמישהו יגן עליו ("אני צריך שהקסדה תשמור עלי")

תודה רבה

אני רוצה למות למרות שאני רוצה לחיות.
אי אפשר לסמוך על אף אחד.
האדמה רועדת לי מתחת לרגליים.
לא אעשה את זה כי יש לי שליטה בזה, אבל אני רוצה מאד לפגוע בעצמי לחתוך או לשרוף את הידיים.
למה אני ככ דפוקה

מרגישה שהפרעת אכילה שלי החמירה עם הטיפול בתחילת הטיפול המטפלת שאלה אותי על נושא האכילה והשבתי לה שקורה לי מספר פעמים בשבוע שאני אוכלת הרבה ואז מקיאה ובאמת לפני הטיפול זה היה ככה ופתאום עם הטיפול עוצמת הבולמוסים הופחתה אבל ההקאות עדין היו קיימות לאחר אכילה ברמת שובע (לא מוגזמת דווקא) ואז התווסף דבר חדש בכל פעם שאני באה לאכול דברים מתוקים אני לא מצליחה אני לועסת לעיסה אחת ומיד מוציאה וזורקת לפח לא מצליחה לשכנע את הראש לבלוע . ולאחרונה הפחתתי את האכילה בצורה משמעותית זה הגיע למצב שגם אם אני אוכלת קצת פעם אחת ביום יש לי דחף להקיא אחר כך. אני בלחץ להגיד את זה למטפלת שלי ואני אפילו לא יודעת למה. מרגישה כאילו שהדיבור על הנושא בטיפול רק החמיר לי את הבעיה היא הייתה קיימת כבר עשור אבל ברמה הרבה פחות קשה - בין הבולמוסים היו זמנים שיכולתי לאכול בלי לחשוב על מה שאכלתי... ועכשיו זה כל הזמן לחשוב . אני לא יודעת מה לעשות? מפחדת שהמטפלת תקח את זה רציני מדי

שלום,
הבן שלי בן שנה ו- 11 חודשים
התחיל ללכת בגיל שנה.
חברותי מאוד, אוהב לשחק עם ילדים אחרים.
אין לו אוצר מילים גדול. מצליח להגיד כ15 -18 מילים. גם כשאומר מילה חדשה הוא לא מרבה לחזור על אותה מילה.
מלמלמל הרבה ומצליח לפרט מה הוא רוצה עם זה שהוא לוקח את האצבע ולוקח אותנו למשל למקרר.
הבעיה זה שהוא מכה ונושך ילדים אחרים בגן ובבית.
מסבירים לו שזה אסור קשה כואב שהילד השני בוכה. אז הוא מלטף אותם אבל אחרי זה שוב מכה.
הוא בלתי צפוי, חושבים שהוא מלטף ילד אבל פתאום נושך, מכה או צובט.

חשוב לציין שיש לו אחות בת 5 שגם אותה הוא מכה ומושך לה את השיער.

יש סיבה לדאגה? זה משהו שאמור לחלוף? האם זה בגלל שהוא עדיין לא מדבר שוטף?

היי, רציתי לשאול כמה שאלות בתחום כדי להבין את ההבדלים בין שתי האבחנות:
1. מה ההבדל בין טראומה ופוסט טראומה באופן כללי?
2. האם אחד המאפיינים של ptsd הוא מנגנון הגנה של הדחקה?
3. האם בטראומה באופן כללי יכול להיות מצב שבו יחוו הכחשה או הדחקה? גם לאחר מספר שנים?

תודה מראש,
עדן

אני צריכה להפסיק את הטיפול ולעזוב.אבל אז אני גם אתאבד.זה ודאי.
אז אני בסוג של מילכוד

שוב פרידה. 12 יום.. אין לי כוחות יותר.שנים של טיפול וזה לא משתנה ולא משתפר.
אני לא יכולה לשאת את זה.השעות בלתי עבירות. הפעם לא בטוח שהיא תקרא כשאכתוב, וגם אם כן היא בטוח לא תענה.
אני לא יודעת איך אני אעבור את השבוע הזה.
הייתי רוצה להעמיד פנים שהיא לא קיימת.לא לחשוב עליה.
אני מרגישה זעם - לא יודעת איך אפשר להרגיש ככה כלפי מישהו שככ אוהבים.
אני לא יכולה להכיל את זה הפעם
אני רוצה להיעלם לא להגיע לפגישות כשהיא תחזור.
אני אחרוט כל יום על הגוף שלי
כל יום כוויה

היי,
אמא שלי משונה
רוב הזמן היא קצת מוזרה ומתנהגת כזה לא רגיל
אבל יש את הרגעים האלה, המפחידים, שיש לה התפרצויות זעם
עכשיו אני לא חלק מההתפרצות אבל זה כל כך מפחיד ואני מרגישה כל כך לבד
זה קרה כל כך הרבה פעמים ואני מרגישה שאני לא מצליחה לספר את זה ולא מאמינים לי
כואב לי
איך מתמודדים עם זה? (מעל גיל 18 ותכף עוזבת את הבית אבל אני לא חושבת שהחוויות האלה אי פעם יעזבו אותי והן הולכות איתי כל יום)
תודה

היי ליטל אשמח להתייעץ איתך. דבר ראשון רציתי לומר לך שהתחלתי עבודה חדשה במקום חדש ואני לאט לאט מסתגלת ובינתיים ממש טוב לי שם. אשמח להתייעץ איתך בקשר להרצאות שאני שומעת באינטרנט. יש לי בעיה שכאשר אני שומעת הרצאות באינטרנט אני מרגישה שאני חייבת לעשות רק מה שהם אומרים וזה מפריע לי כי לפעמים יש דברים שלא מתאימים לי ואני בכוח משתמשת בזה התמכרתי להרצאות האלה. מה עושים במצב כזה? אני אשמח עם תוכלי לתת לי טיפ איך להקל על עצמי כי התמכרתי להרצאות ועושה רק מה שאומרים בהרצאות מקווה שהבנת אותי נכון ואני מודה לך על המענה מאחלת לך שבת נפלאה ויום נפלא

מתי חובה על פסיכולוגית לספר משהו מחוץ לחדר הטיפולים?
כלומר, אני יודעת שזה כאשר יש חשש כי המטופל יזיק לעצמו או לסביבתו,
אך האם נכלל בכך גם האפשרות של חשש שמישהו אחר יפגע במישהו אחר?
ז"א לא קשור למטופל עצמו.
ואם כן, למה הפסיכולוגים חושבים שמטופלים יספרו כל מה שעל ליבם?
אני מבינה את הצורך של הפרת האתיקה, אבל למה שמטופל ירצה להגיע למצב כזה? פשוט ישמור על שתיקה.

אני חושבת שהפסיכולוגית שלי בהריון. בגלל ההתנהגות שלה לא ראיתי משהו. איך שואלים? שואלים? פעם פסיכולוגית שלי נכנסה להריון והייתי בהלם מוחלט וזו הרבה יותר מקסימה ואני מפחדת שאני שוב אצטרך לוותר על קשר רק שכאן זה יהיה ויתור יותר כואב כי יש לי כימיה ממש טובה איתה.

אני וחברה שלי כבר שנתיים וחצי ביחד.
אני אוהב אותה, אכפת לי ממנה והיא חשובה לי.
זה נושא שיצא לנו לדבר עליו לא מעט והוא כבר מאוס.
היא לא מתלבשת צנוע כל כך(היא גם לא מתלבשת ממש חשוף) וזה מעיק עלי.
לא נוח לי כל הנושא הזה ואני ממש לא אוהב להעיר לה ולא אוהב שזה מפריע לי. היא אישה יפיפיה ומגיע לה ללבוש מה שהיא רוצה. אני גם סומך עליה שלא תבגוד בי.
פשוט קשה לי כשגברים מסתכלים עליה ויראו אותה.
לאחרונה הנושא הפך רגיש יותר ואם אני מעלה בפניה רגשות שלי היא נפגעת ממני ובכך אני מרגיש יותר רע עם זה שאני מעיר לה ונתקע מצד אחד עם רגש נוראי שמקשה עלי ומצד שני היא נפגעת ממני(ובצדק).
אני ממש לא רוצה להרגיש את הרגשות האלה ואני מתחיל לחשוב על טיפול פסיכולוגי אז רציתי לבדוק אם יש פיתרון? יש בעיה בכלל? אולי אלו פשוט צורות חשיבה שונות(אני גדלתי בבית דתי אך איני אדם מאמין)?
אשמח לשמוע מגורם מקצועי מה יכול להיות הפיתרון למצב שלי.
לאחרונה אני פשוט לא מעיר לה ונשאר עם הרגשות האלה בתוכי.

הי שלום.
הבן שלי בן 13. לא תכננו לקנות לו טלפון כי אין באמת צורך. אבל הלחץ החברתי הלך וגבר - יש קבוצת ואטסאפ של הכיתה שלו, הם מתארגנים שם על כל מיני מפגשים וטיולים ומסיבות יומולדת (אני מקווה שלא יותר מזה... אנחנו משתדלים לבדוק מה הולך שם... גם זה אני לא בטוחה איך הכי נכון לעשות...), והוא התחיל להרגיש ממש לא שייך, אז ויתרנו.
בגלל שהדבר העיקרי שהיה חסר לו זה הוואטסאפ היינו חייבים לקנות טלפון חכם. וטלפון חכם מגיע עם עוד כמה דברים חוץ מוואטסאפ... הוא מיד פתח גם חשבון פייסבוק, כי שוב - לכולם יש, והוא רוצה להיות עם כולם. גם לי יש חשבון פייסבוק אבל מודה שלפעמים אני פורקת שם או מעלה בדיחות או... פשוט מתנהגת כמו אישה מבוגרת עם קצת יותר ניסיון חיים. אבל זה צד של החיים שלי שאני לא כל-כך רוצה להכניס את הבן שלי אליו. חשבתי לפתוח חשבון פייסבוק נוסף כדי שאוכל להיות חברה שלו ולראות מה הוא מעלה ומה הוא עושה. מצד שני כן רוצה לתת לו תחושה שאני סומכת עליו, ואם הוא חבר עם החשבון האמיתי שלי זה פחות ירגיש שאני "מרגלת" אחריו.
ועל כל זה - מהרגע שהטלפון נרכש, הפרצוף שלו דבוק למסך כל הזמן. בארוחות אני מבקשת שהוא יניח אותו בצד, אבל משהו מצפצף שם והוא מיד מרים ואומר שהוא רק בודק ורק רוצה לראות מה זה. כאילו הוא ראש השב"כ! מה כבר קורה שם שהוא כל-כך חשוב?
יצאנו לטיול משפחתי, סיימנו את המסלול במעיין ממש יפה, ממש בילוי מדוגם כזה ונינוח. והוא פשוט ישב בצד בטלפון שלו כל הזמן. באיזשהו שלב גם הילדים הקטנים שלנו רצו לראות מה כל-כך מעניין וגם הם התיישבו שם איתו, ואני והאיש שלי נשארנו לשכשך במים לבד.
יש המלצות איך לשבור את המעגל הזה לפני שזה הופך לאיזושהי התמכרות? או שזה כבר קרה...?