פורום טיפול נפשי

היי ליטל,

אני מתקשה להבין את ההבדל... איך אוכל לדעת שאני מדברת ממקום רציונלי או ממקום ריגשי אותנטי והעיבוד/עיכול מתחיל לפעול? בנוסף, נאמר והסימפטום מגיע מצורך לספק צרכים ריגשיים ע"י מין בעקבות הטראומה המינית שלימדה אותי לחשוב שזאת הדרך לספק אותם; אם אני מודעת לכך שזאת גישה לא נכונה, למה זה לא מפסיק? התת-מודע שלי לא משוכנע מספיק וזקוק להבנה עמוקה יותר? המוח שלי בוחר שלא להקשיב לי? ה"נפש" היא אני בלא-מודע או "אני האמיתית" או מערכת אוטומטית במוח? זה מבלבל. איך מתנהל עיבוד אירוע טראומתי בשיח טיפולי? אני פשוט מדברת והפסיכולוגית מקשיבה? אני לא יודעת על מה לדבר ואיך. בפגישות אני לרוב מתקשה להעביר את התחושות שלי במילים, מנותקת ריגשית מה שמקשה עליי לשתף מבחינה ריגשית או שוכחת הכל ושותקת.

הניתוק הריגשי מקשה עליי להבין את סיבות הסימפטומים שלי. אני זוכרת שבטיפול הפסיכו-דינאמי האחרון שהייתי בו (שלצערי נכשל) הפסיכולוג שלי קבע שאני כועסת על המשפחה שלי בגלל איך שהתייחסו אליי. סירבתי ואפילו גיכחתי על כך והוא התעקש. כבר בלילה של אותו היום חלמתי חלום אגרסיבי שבו אני צועקת, מקללת אותם ואפילו פוגעת בהם פיזית ומשם המשיכו החלומות האגריסיביים לאנשים מהעבר. זה כאילו נפתחה דלת של הדחקה. אני עדיין מנותקת ריגשית אז אני נעזרת בחלומות שלי בשביל לדעת מה באמת מעיק לי בפנים. זה אומר שרגשות החלום אותנטים או שפשוט חלמתי על זה בגלל שזה מעסיק אותי?

שלום,
אשמח להתייעצות,
השנים האחרונות עבור אמא שלי לא היו קלות,
התמודדות עם מצב כלכלי לא פשוט (חובות יחסית גדולים), גירושים, עבודה במקומות לא טובים ומלחיצים, הביאו אותה למצב נפשי לא טוב, היא חיה מהעבודה הביתה וחוזר חלילה, כשמגיעה הביתה לא עושה דבר מלבד לאכול, להיכנס לחדר, לראות טלוויזיה ולישון.
כרגע גרה עם אחי, אך הוא כבר מבוגר לקראת גיל 30 ועתיד לעזוב את הבית בקרוב ולכן תשאר לבדה.
מלבד הסיטואציה הלא פשוטה הזו, היא מתארת שהיא חווה מצבים של דכאון,
כבר תקופה דיי ארוכה, חוסר חשק, אומר כיאלו נבלעת בחושך, אך היא ממשיכה בחיים שלה כרגיל.
ניסיתי לבקש ממנה שתפנה לטיפול מקצועי, אך היא לא רוצה,
גם בגלל המצב הכלכלי הלא טוב וגם בגלל שגרת העבודה המלחיצה שלה, היא לא חושבת שהיא תצליח לשלם על טיפולים או בכלל לפנות להם את הזמן.
מה אני יכול לעשות בכדי לעזור לה?
תודה.

היי ליטל,

שוב שאלה בנוגע להיפרסקסואליות כתוצאה מטראומה מינית- אמרת ש;"סימפטומים או דפוסי רגש חשיבה והתנהגות בלתי נשלטים, בין אם של "היפרסקסואליות" ובין אם אחרים, מופיעים במרבית המקרים כאשר תוכן נפשי שלא עובד דיו מבקש לפרוץ אל המודעות ולהשמיע את עצמו. במובן זה, עקרונית כל סימפטום שזו מהותו יכול להיות מנטורל באמצעות טיפול פסיכולוגי- כאשר התוכן הנפשי הופך למודע וזוכה לעיבוד, לנפש אין עוד צורך "לדבר" אותו דרך הסימפטום."

בנוגע לעיבוד התוכן הנפשי שגורם לסימפטום- אם אני מודעת לתוכן הנפשי שגרם לסיפטום, זה לא מנטרל אותו? כלומר, איך עיבוד בטיפול פסיכולוגי שונה מכך שאני מבינה את סיבת הסימפטום? זה לא נחשב לעיבוד? אני לא מחוברת לרגשות שלי כרגע אך אני כן מודעת להם. אני יכולה לדבר על הרגשות שלי ממקום של ידע אבל לא באמת מרגישה אותם (סוג של הסקת מסקנות מההתנהגות שלי), איך אדע אם אני באמת מעבדת את התוכן הנפשי או רק מדברת עליו? האם זה דורש להיות במקום עמוק מבחינה ריגשית בטיפול? כרגע ההיפרסקסואליות פוגעת לי באורח החיים, קשה לי לדעת שאצטרך להתמודד עם זה עד שאגיע עמוק מספיק נפשית.

היי, מה נשמע

אני זוכר שבגיל 15 נתנו לי כדורים פסיכיאטרים בפעם הראשונה הרגשתי מעורפל בכל פעם שלקחתי אותם היו לי בחילות וחרדות ומחשבות אובססיביות בגלל הכדורים שלקחתי. אף אחד לא הקשיב לי, גם לא הפסיכיאטרים כולם נטשו אותי
ונאבקתי לבדי ללא חברים, מעולם לא היה לי פסיכולוג אני מרגיש תמיד שזה היה כאילו אתמול.

איך זה מתסכל שאת כל דבר אומרת לי לדבר עם המטפלת יש כל כך הרבה דברים לדבר איתה ואני עוד בכלל לאאא שם עדיין לא מרגישה בשלה בכלל לשתף אותה בכל מני דברים ולא בא לי עכשיו כשאני עוד לא מכירה אותה מספיק וגם לא זוכרת אצלה כמעט כלום מהדברים שעולים לי בין הפגישות . אפילו שעמוק אני מבינה שזה ממקום מקצועי ואת בכוונה לא עונה לי ואת גם לא חייבת לי כלום וסה"כ עושה טובה זה מתסכללל אותי אני מנסה להתגבר ולא לשאל יותר וזה קשה לי מאוד

I’m 27, pregnant with some mental health struggles, so I decided to try therapy again (I tried in the past and it was very traumatic..). I suffer from anxiety as long as I can remember, social situations was always a confusing thing for me (understand the roles of conversation and reading social situations) so by the time I joined school I developed social anxiety, I always struggled with control (I have the urge to control everything aspect of my life.. of course I understand that it’s impossible) which course me to develop an eating disorder (10 years I’m struggling with bulimia) and depression.
Before my therapist said that she thinks that I’m on the autism spectrum I suspected this myself but always dismissed that (with the explanation of ADHD, social anxiety and HSP). I’m not sure that I do have ASD and if I do it will not affect me more then it already did but my concern is for my baby... what if she will have the same problems as did and do? How can I teach her how to navigate though life if I myself struggling with the same thing. I’m luck to have an understanding husband that accepts me the way I am knowing this world how can I guarantee that she will have the same for her?

ליטל אשמח שתעזרי לי מהניסיון שלך כמטפלת אני בת 31 רווקה יכולה לומר שחייתי עד היום בסוג של מעבירה את החיים ומתקדמת בכיוון הזרם לאן שהוא מוביל אותי בורחת מכל אתגר וחיה בסוג של ענן יש בי מלא חסמים רגשיים שכל פעם כשאני נתקלת בהם זה תוקע אותי וגורם לי לאי נעימות כלפי אנשים שלכאורה מכירים ורואים אותי כחזקה ופתאום כשאני נתקלת באיזה שהוא חסם יוצאת ממני ה"תינוקת" ה"מוזרה" ה"לא צפויה וברורה" ולמרות שאני מרגישה נורא רע ודפוק עם זה אני ממש לא מצליחה להשתלט על עצמי . בנוסף לפני תקופה קצרה שחשבתי על נושא הרווקות שלי שבעצם משהו בי חסום ומונע ובקצב הזה של איך שאני מתנהלת אני אשאר רווקה לנצח אז החלטתי לפנות לטיפול כדי להבין ולהיעזר כי הרגשתי שלבד אני לא מצליחה.בטיפול עלה נושא מהעבר הרחוק של פגיעה מינית מתמשכת בתוך המשפחה לא נכנסתי לשום פרט רק המטפלת פתאום העלתה את השאלה ועניתי לה שכן (כשניגשתי לטיפול בכלל לא חשבתי על הכיוון וזה לא היה לי בראש בכלל) אני מבינה שהדבר הזה ועוד דברים אחרים (שאני לא רוצה לחשוף כאן) כנראה השפיעו עלי בהמון תחומים וגרמו להמון חסמים שלא קשורים דווקא לרווקות לצערי. אני גם מבינה שטיפול לא יכול להעלים דברים שקרו ועולות בי המון חששות אז במה הטיפול כן עוזר ? פתאום יהיה בי רצון להתחתן? למרות שכרגע אני מרגישה שזה הר עצום ואני כזאת קטנה לעומתו? אני נורא פוחדת מה'לבד' ורוצה לרצות להתחתן ולהביא ילדים אבל גם מרגישה כל כך קטנה לדבר הזה שכאילו אם הייתי בת 18 עכשיו באמת לא הייתי רוצה את זה. אני מרגישה שאני גדולה בגיל אבל באמת מבפנים אני הכי קטנה הכי פחדנית הכי לא מסוגלת להתמודד עם כלום הכי מבולבלת הכי אפס החיים ענקיים עלי וזה מפחיד כי אני גדולה מאוד בגיל ואני מתעוררת רק עכשיו כאילו לקח לי 31 שנה לקלוט שבעצם אני חיה בענן ליד החיים ושאני צריכה לפנות לעזרה כי לבד אני לא יכולה אבל עכשיו אני מפחדת שזה יקח הרבה זמן ואז כבר יהיה מאוחר אני רוצה להיות אמא יותר נכון רוצה לרצות. זה יכול לקרות בטיפול? איך הטיפול עוזר בכאלה דברים מזעזעים. מרגיש לי שכשאני אכנס לזה זה יהיה אפילו יותר גרוע ואני מבינה שיכול להיות שזה חלק מהתהליך אבל רוצה לשמוע שיש גם חלק אחר שיש סיכוי שיש תוצאות. תודה וסליחה

המטפלת של הבן שלנו משוחחת פעם בשבועיים עם המטפלת הרגשית בגן (נמצא בגן תקשורת) גם כדי לסנכרן ביניהן וגם כדי להחזיק קצת את המטפלת מהגן שלהערכתי אכן צריכה את זה. היא מחייבת אותנו עלות של פגישה מלאה. בתחושתנו זה מוגזם אבל רציתי לברר לפני מה נהוג.

רוצה להוסיף כי הוא (בננו) הולך אליה פעמיים בשבוע לטיפול פרטני, פעם בשבועיים אנו מגיעות להדרכת הורים, ופעם בשבועיים היא משוחחת עם המטפלת בגן. בנוסף מדי פעם יש ישיבה כזאת או אחרת.
בסך הכל יוצא לנו לשלם לה באזור החמש אלף ש"ח לחודש ולא מקבלות החזר כלשהו מקופ"ח מאחר והיא מטפלת במוזיקה ולא פסיכולוגית או עובדת סוציאלית. למותר לציין שזו הוצאה מאוד גדולה (יש לנו ילד נוסף על הרצף בשילוב, כך שהוצאות לא חסר).
אשמח לדעת אם זו גישה סטנדרטית או יוצאת דופן.
תודה רבה

היי ליטל,
מה עושים כשנמצאים בהתקף חרדה?
יש דרכים להתמודד עם התקף חרדה בצורה מעשית ולא רק לדבר על זה ולפתור את הבעיה המרכזית?

שלום,

מאז ומתמיד סבלתי מדימוי עצמי שהוא נמוך יותר. חוסר קבלה עצמית. רצון לאישור מאחרים. חייבת שכולם יאהבו שכולם יקבלו. חייבת לרצות את כולם. מחשיבה יותר דעות של אחרים מאשר את של עצמי. אני נוטה לשקוע ברחמים עצמיין להתמקד ברע מאשר בטוב. לברוח ממצבים קשים ומאתגרים ולהישאר באיזור הנוחות.

כתוצאה מכך איבדתי חברה קרובה. וברחתי מזוגיות הייתי באון אוף עם הבן אדם כשאני הייתי אחראית על האופים כשניהיה קשה.
הוא חזר לחיים שלי ואני מרגישה שאני במצב גרוע יותר מבחינה פנימית ממה שהייתי. ואני רוצה להיות איתו מאוד הוא בן אדם מקסים והוא שם בשבילי. אבל איך אני יכולה להיות איתו אם את עצמי אני לא אוהבת ומקבלת ולא שלמה עם עצמי? ושבורת לב מאובדן החברה הכי טובה.

היי
אני נמצאת בזוגיות 12 שנה ( ללא ילדים). לאורך השנים בן זוגי התמודד עם קשיים רבים בחיים האישיים והמקצועיים וכתוצאה מכך גם הזוגיות שלנו ידעה עליות וירידות. אני תמיד הייתי הבת זוג התומכת והאוהבת ללא תנאי. תמיד ניסיתי להראות לו שאני שם בשבילו לא משנה מה הוא יגיד או יעשה, ותמיד אסלח לו על כל דבר. אני לא אסרטיבית באופי ולא מסוגלת להציב לו אולטימטום או דרישות לגבי דברים שאני רוצה שהוא יעשה או יפסיק ( כמו לעשן ) והרבה פעמים הרגשתי שהוא דווקא רוצה ומצפה ממני שיותר אעמוד על שלי ו"אדחוף" אותו יותר לעשות דברים ולא להיות פאסיבית. בימים האחרונים הוא נכנס לדיכאון כבד מאוד שקשור לעובדה שעדיין בגיל מבוגר יחסית הוא לא "מוצא את עצמו " מבחינת קריירה, לא יודע מה הוא רוצה ללמוד או לעשות בחיים, מעשן המון ומאוכזב מעצמו בגלל זה. כל טענה או בקשה שלי נענית במשפט " למה את בכלל איתי, תעזבי אותי לכי תתחילי חיים חדשים טובים יותר, החיים איתי זה רק סבל בשבילך" . אני חסרת אונים לחלוטין, מפחדת לפתוח את הפה כדי בטעות לא להגיד משהו לא במקום, סובלת מהתקפי חרדה חוזרים ונשנים ופשוט אין לי מושג איך לעזור לו ולעודד אותו. הוא בשום פנים ואופן לא מעוניין בטיפול וגם אין לו חברים טובים או קרובי משפחה שהוא יכול לדבר איתם ( ליד המשפחה שלו הוא מתנהג כאילו הכל בסדר). אני מרגישה שהכל מוטל על הכתפיים שלי ואין לי פשוט מושג מה עושים. אשמח לעזרה והכוונה איך לגשת אליו ולעודד אותו. תודה

שלום רב
ביתי, בת 11 סובלת מחרדות שמשפיעות על איכות החיים.
היא ישנה עם אחותה הגדולה. אם אחותה לא נכנסת איתה לחדר בלילה באותה השעה היא מפחדת ללכת לישון לבדה. מפחדת להתקלח לבד.
כששאלתי ממה היא מפחדת, היא ענתה שמפחדת שאנשים ייכנסו מהחלון. היא רציונלית מבינה שזה בלתי אפשרי, מה גם שהבית מסורג ובקומה גבוהה, אבל אומרת שלא יכולה להוציא לעצמה את המחשבות מהראש.
בנוסף מפחדת מדמויות מפחידות שראתה באחד הסרטונים שרצים ברשת.
שוב, היא מבינה שזו דמות דמיונית, ועדיין..
אציין כי לא היתה פריצה או משהו דומה שעורר את הפחד.
אני מבינה שכדאי להתחיל טיפול, הייתי שמחה לשמוע איזה סוג טיפול יהיה האפקטיבי ביותר למצב, גם מבחינת מהירות ההשפעה, כי איכות חייה מתחילה להיפגם.
ואם יש עיצה טובה לנסות להתמודד עד שנמצא איש מקצוע מתאים ונתחיל, אשמח לשמוע. תודה רבה

סליחה על האורך
בעלי חולה מספר שנים בתחילה הוצע לו טיפול מסויים ופחד המון זמן ליטול אותו ואז כשמצבו הידרדר התרצה והלכנו באופן פרטי למומחה ששלל ראשונה בעיות אחרות והחל טיפול תרופתי תחתיו היתה הדרדרות עד כי היה מבולבל משך מס ימים  . במקביל מזה שנה ירד דרסטית במשקל וסובל מכאבי בטן קשים
ומחלתו הראשונית כעת מתבטאת גם בהתקפי בכי בלבול  ושכחה .
ישנו גם סכסוך ויחסים קשים עם בני משפחתו שלפעמים מסייעים ולפעמים לא ולפעמים ממש מתערבים עד כדי פגיעה בפרטיות
לפני כחודש היה מאושפז משך 9 ימים וממש הפצרתי ברופאים שיבצעו בדיקות בשל מצבו הכללי המדרדר
ואכן עשו מה ניתן
בעלי גם ממש הקשה עלי ורצה לעזוב את האשפוז בטענה שקשה לי להיות כלוא . עברו ועוברים עלי ימים קשים
גם במקום עבודתי הרבה  יודעים מה קורה בבית שלי וזה מכביד עלי מאוד לדבר על המצב גם שם במקום לשכוח ולהתאורר -לציין שאני עובדת בסביבה רפואית..
(הוזעקתי כמה פעמים הביתה ופעם אחת חמי וחמתי נכנסו אלינו הביתה מבלי שרציתי למרות שחמי אמר שיהיה איתי בקשר ואם נראה לי שיש צורך אז הוא יבוא . .)
כעת יש ימים טובים וימים פחות ... עליות וירידות במצב הרוח
התבוססות במצב שלו מבחינת הסכסוך המשפחתי וכנראה תביעה משפטית שתבוצע על ידו . ומה שהכי קשה לי זה שגם כשהוא נראה בסדר גמור הוא לא זוכר דברים שאמר .  למשל יצא מהבית ואמר לאן הולך ואחרי מספר דקות אני מקבלת שיחה מחמי שבעלי ביקש ממנו כביכול להתקשר אלי ולהודיע לי איפה הוא נמצא שלא אדאג - למעשה שכח שאמר לי ...
הוא שוכח המון דברים בטווח הקצר . הגענו הביתה וכלל לא היה מודע לכך שיצאנו למספר שעות . לפעמים חד מאוד ובעניינים ולפעמים לא ושומע דברים שאינם . מחכים לתוצאות הבירור הרפואי שיתכן ופשוט יאמרו לנו שזה המצב וזהו..
וגם חמי וחמתי בהליך גירושים שיקרה או לא ? אז היה כנראה בינהם ויכוח לגבי יום ההולדת של בני . לבסוף חמי לקח אותו לבד לקנות לו מתנה ומחכה לראות שהילד משתמש בה וצחק על כך שהציץ לחצר לראות מה עם זה ומתי ישתמש... יש גם דוד שמנסה לישב את הסכסוך המשפחתי והציץ בחלון כדי להבין אם אפשר להיכנס הביתה לדבר איתו ..
נשמע גבב של המון מידע מבולבל וככה גם החיים שלי בלי שום כיוון,  פשוט מועקה בלתי נגמרת כי אני כבר רואה את בעלי באור אחר ומבינה שאולי חלק מזה בעיה פסיכיאטרית (האבחנה כרגע אפילפסיה)  ?
נבוכה מהמצב בו קרובי משפחתי ראו את בעלי באשפוז כשהוא רזה מבולבל . ניהל שיחות עם אנשים ואינו זוכר ...
יום אחרי השחרור לאחר ויכוח /שיחה טלפונית שעיצבנה אותו שוב הוזמן לו אמבולנס לאחר שאיבד הכרה בחניון הבית ואז הוא דיבר מבולבל  והתחיל לבכות כמו ילד קטן לאימו שרוב הזמן מסוכסך איתה  .באותו מעמד ביקש מאחיו שיקנה לו ממתקים כלשהם.. והשני רמז לו בהמשך שרוצה את הכסף בחזרה (כאלו הם היחסים ההזויים..)
אמא שלו מתעצבנת למה הוא לא עונה לה מייד כשהיא מתקשרת (ואחרי שנכנסה הביתה באותה פעם וראתה שאינו מצליח לדבר הייתי מצפה שתבין את המצב הלא יציב שלו ... ופחות תיכנס איתו לעימותים והעלבויות בלתי פוסקות , בטח סביב נושא הנכד..גם לי מאוד קשה איתה ועד לא מזמן היינו בנתק מוחלט מס שנים שאני יזמתי ..כי הרגשתי שהיחסים רעילים לי אבל כרגע פשוט אין לי ברירה ואני נאלצת לשתף פעולה עם הכל כי לך תדע מה יהיה מחר .
הוא עכשיו מחפש עבודה עד אחהצ -אין לי מושג איך יעמוד בזה ? ושוב אזדקק לעזרה נרחבת מחמיי ? ושוב אוזעק כשיקרה משהו ? במקביל מנהל תביעות מול ביטוחים וביטוח לאומי ויש לו עניינים עם מוסדות מדינה נוספים שכל יום יש לי "הפתעה" אחרת מבלי להרחיב...
מאוד מאוד קשה לי
ואני מוצאת גם את עצמי ב"דכאון" מדוכדכת בגלל אובדן השליטה המוחלט על כל היבט בחיי . כאילו חייבת לסבול את כל הקפריזות של המשפחה שלו שבבת אחת נכנסו לחיי 
מתקשה מאוד לתפקד בבית שמבחינתי איבד את הצורה , נופלת לייאוש בגלל שכל הזמן יש משהו לא צפוי שנופל עליי ובעיקר איבוד הזכרון לפרקים והמצב הלא יציב של בעלי ...
בבקשה אם ניתן לייעץ לי איך לשפר את המצב בבית ואת מצב הרוח שלי כדי שאתפקד ואיכשהו אשמור על שמחת חיים ושפיות במצב לא שפוי ועצוב -מאוד עצוב לי על בעלי  שהשתנה ככה ובחלק מהזמן אינו מי שאני מכירה מזה 22 שנה .

כבר שאלתי בעבר שאלות, עכשיו אני חושב שהבעיה יותר מובנת לי, אני אשתמש במקרה של ג׳ורג׳ פלויד כדי להסביר מקווה שאת ראית את הסירטון שהוא נהרג בו, במקרה שלו הוא ציפה לגזענות כל כך - עד שהוא לא היה מוכן לקבל יחס שוויוני מתוך חשש שבסופו של דבר ׳יגלו שהוא שחור׳ וכל הזכויות שלו ילקחו ממנו, בסופו של דבר הוא מקבל את היחס שהוא ציפה לו אבל גם לא רצה אותו, אני משער שהוא לא רצה באמת גזענות אבל לפעמים עדיף לקבל את היחס הגרוע מאשר לקבל יחס הולם ואז פתאום שכל היחס ההולם ילקח בבת אחת ויוחלף ביחס גזעני ומחפיץ.

במקרה שלי יש לי חשש דומה שאני מפחד שיחפיצו אותי, בעברי הייתי חפץ, ונשארתי חפץ במובן מסוים, כלומר כמו שאפשר לזרוק חפץ על הריצפה ולפעמים לשכוח שהוא קיים בכלל ככה אפשר לזרוק אותי על הריצפה בלי לשים לב שאני יכול להיפגע פיזית ולשכוח שאני קיים, החשש הזה גורם לי להתחמק מכל סוג של יחס אנושי, אם זה מורים הוא הורים או כל אחד שמתכוון להתייחס אליי כאדם מין המניין אני אמנע ממנו / אגרום לו להתייחס אליי כחפץ.

הפסיכולוגית שלי כמה פעמים נפלה להחפצה הזו שאני מצפה ממנה,התעלמה מהרגשות שלי ואמרה לי שאני צריך לעשות כך וכך למרות שאני מרגיש אחרת, במקרים אחרים היא הגונה כמו שפסיכולוגים אמורים להיות(?), אני כן חושב שאני חפץ ומגיע לי היחס המחפיץ, מצד אחד, מצד שני, לפעמים יש איזה קול שאומר תברח, אתה לא תתקדם לשום מקום עם פסיכולוגית כזו גם עם כל האמפטיה שלה רק עצם העובדה שהיא לפעמים נופלת לזה תשאיר אותך מאחורה לכל החיים, אתה לא תוכל להתקדם ככה.

אני רוצה לסיים את זה אבל לא יודע איך, אני מצד שני כבר לא יודע אם אני רוצה עוד טיפול או מה בכלל לעשות כשזה יסתיים, אני לא יודע אם אני מוכן לעוד רכבת הרים כזו, אני לא יודע מה יקרה הלאה אם אני אסיים את הטיפול, יש לי חשש ענקי בכלל להתחיל לדבר עם מישהו חדש אני באופן כללי לא מעולם לא התחחתי מיוזמתי קשר עם אף אדם בעולם, והחשש הזה שגם האדם הבא יהיה כמוה, אני חושב שאני לא ארצה לחיות אם זה יקרה שוב.

הבן שלנו חי עם בת זוג מזה שנתיים .והקשר הזה כהורים לא נראה לנו בחורה נאה ביישנית לא מחזיקה מעמד בשום עבודה ,מכונסת בעצמה בביקורים שלה אצלנו היא בדממה מוחלטת .והתקשורת איתה מתנהל בצורה שאלות ותשובות , ויש לציין שכל ההוצאות שלה עליו ,
הבן שלנו עובד בהייטק רוב הזמן עסוק בחור חרוץ חייכן יפה , למראית עין הוא לא רוצה לפגוע בה ומרחם עליה אין אף אחד בחיים היא בגיל 33
פעם ניסינו לדבר איתו על כך שהיא לו מתאימה לו הוא מייד ניתק קשר איך שהוא היצלחנו לדבר לליבו הקשר חודש עולם כמנהגו נוהג
הבת זוג ניראת תלושה מהחיים . והיא אנטי הורות טבעונית .
השאלה איך לפתוח את הנושא הכואב מולו ולהאיר את עיניו שזה לא זה