שלום,
לפני כחודש שאלתי שאלה בפורום (קישור למטה).
https://www.betipulnet.co.il/forum/Message.aspx?id=29914
סליחה מראש על העומס. בבקשה תשתפו אם נכון יותר לקבל יעוץ בנוגע לטיפול שאני חווה במסגרת פרטנית.
רציתי לשתף עוד כדי להבין אם הטיפול שאני חווה הוא לגיטימי.
כבר למעלה משלוש שנים שאני בטיפול עקב דיכאון. הפסיכולוג עובד בשיטה של מתן פידבק. אני מרגיש שהתגובות שלו מערערות את הבטחון העצמי ותחושת הערך שלי. הוא לא אומר דברים בצורה ישירה, אך מייצר השוואות, מודד אותי ביחס לתחתית הסקאלה. כך היה גם בהקשר של בת זוגתי לשעבר, כשהיינו בטיפול זוגי אצלו (מאדיר אותה).
אין לי אמון בו, הוא נותן תחושה שהוא עושה את שלו ואני אשם בחוסר השינוי. שהוא אומר דברים שהם ניתוח ענייני של המצב והפרשנות היא שלי. עם זאת, אני מרגיש שאני לא מקבל כלים להבין ולקבל החלטות. הוא סותר את עצמו תדיר, מדבר ברמיזות. אני כן מכיר את עצמי יותר עקב הטיפול אבל לא רואה איך זה עוזר לי לשפר את הדיכאון וחוסר התפקוד.
אני מרגיש שהוא משתלט על מחשבותיי ודעותי. יש מקרים שאני חש שהוא לא הותיר מקום לרגשות שלי ואין לי מקום לבטא אותם כי הוא חושב עלי משהו אחר. זה גורם לי לחוש מושפ,מבולבל וכועס.
אני חש קטן וחלש מולו, נזקק לתושמת הלב שלו, כזו שתגרום לי לחוש טוב עם עצמי, תגביר לי את הערכה העצמית והתחושה שאני חכם\מיוחד.
אני כועס שהטיפול לא עוזר. אני כועס עליו שהוא לא נותן מענה לצרכים הרגשיים שפירטתי. אני גם כועס ומתבייש שאני זקוק לזה ממנו. הוא יושב אצלי על מקום של הורה.
אני מראה את ההיזקקות שלי בכך, שבטיפול, אני כועס עליו ומעלה שלל טענות על הטיפול והחלטותיו. הוא לא נותן תשובות ענייניות לטענותי, למרות שאני חושב שהן לגיטימיות, הוא לרוב משנה נושא ואני שוכח מה אמרתי כי כל כך כועס.
כל פעם שאני מראה שאני נזקק ורוצה בקרבתו אני חש מוכה מהתגובות שלו. אני נכנס לדיכאון וכועס עליו באופן אובססיבי ימים. לרוב לא יודע איך להשתחחר מזה או לשים את זה בצד. זה משתק אותי ופוגע לי בתפקוד. כשאני כועס כל כך אני מרגיש משוגע, ולא מבין איך הגעתי למצב הזה.
המעגל הזה שאני בא אליו עם הצרכים האלה ויוצא מהטיפול כך נמשך כבר כמה חודשים (עם הפוגות בודדות).
אני מבין שהוא משחזר את המערכת יחסים עם הורי, ופרט אימי. אני לא מבין את התועלת.
המערכת יחסים איתו נראת לי מעוותת, גם העובדה שאני נמצא בה.
יש לי חשש גדול ללכת למטפל אחר. אין לי יותר אמון בפסיכולוגיה. אנשים, כמוני, הולכים שנים לטיפול ולא רואים שינוי ומזור אמיתי. לכן אולי אני מעדיף להישאר אצלו, למען אני מפספס משהו או שההשקעה תתממש בקרוב. כמ ושתיארתי כבר תקופה שאני חושב שאני נפגע מהטיפול, הכעס האובססיבי ממש מקשה. הדיכאון היה גם לפניו, סוג של התפרץ יום אחד.
אני מרגיש שגם לכתוב פה זה שוב אותו דפוס של רצון בהכרה.
מה שקורה בטיפול לגיטימי? הוא רוצה שאני יעזוב? להמשיך בטיפול? אשמח לכל תובנה.
תודה
