ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
צוות הפורום מזמין אתכם לשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה ראשונית בהתמודדות עם נושאים הנוגעים לבחירת הייעוץ והטיפול הנפשי אשר יסייעו לכם. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
**כמו כן, הפורום אינו מהווה מענה לשעת חירום. במצבים דחופים אנו ממליצים לפנות לער"ן
(טל' 1201 או צ'ט און-ליין אנונימי) או למיון פסיכיאטרי.
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בוגרים ומתבגרים.
מציעה טיפול פסיכולוגי כאמצעי להשגת שינוי משמעותי הן בחוויה הפנימית והן במציאות החיים החיצונית.
מתמחה בטיפול במצבי דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה, קשיים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לנטייה המינית ופגיעה עצמית. דוקטורנטית בתכנית 'פסיכואנליזה וממשקיה', אוניברסיטת תל אביב. מרצה בבי"ס לפסיכותרפיה יישומים קליניים. מנהלת המרכז להתמודדות עם פגיעה עצמית
יש לי פחד עמוק בתוכי שאהיה כמו אמא, אמא אישה טובה ויש לה לב טוב ומדהימה אוהבת אותי מאוד אני יודעת, אבל הבעיה שאני מרגישה שאני מאוד תלויה בה יש לנו המון רעיונות מחשבות תפיסות רגשות שהן משותפות, הבעיה טמונה בכך שאמא חוותה וחווה זוגיות קשה, אבא שלי מאוד קשוח ולא נותן לנו להביע דעה גם איתה הוא מאוד קשה ולא מכבד אותה, וזה מאוד כאב לי ומרגישה שזה חוסר כבוד ושליטה גם בי ולא רק בה, היה לי כמה מקרים עם אבא שלא הרשה לי להביע דעתי והייתה כמה בעיות בנושא הזה בתחומים שונים בחיים, היום אני מרגישה שאני מפחדת שיהיה לי בעל כמו אבא ויתנהג איתי כמו שאבא עושה עם אמא, מפחדת מאודדד להיות בקשר ומזוגיות עוד היום הייתי אוהבת תמיד מצד אחד בלי שאגיד אפילו לצד השני ולרוב היו גסרים לא מתאמים מבחינת הגיל או הדת, מבחינת הגיל אבא שלי יותר גדול מאמא בהרבה שנים וחשבתי שזה משפיע עלי, מבחינת הדת אמא ואבא מאותו דת,
בתקופה האחרונה אמא הייתה חולה ויש לה כאבים בקיבה שגם לפני כמה חודשים הייתי גם חולה וגליתה שגם אני חולה אותו דבר כמו אמא וזה משגיע אותי, מרגישה שאני לא מצליחה להיפרד מזה אני מאוד אוהבת אמא ומאוד מכבדת אותה ומנסה תמיד לעזור לה, אבל בתקופה האחרונה מרגישה שאני נלחמת עם אמא שלי בפנים, לפני כמה יממים דרסו חתולה בכביש אני מאוד אוהבת חתולים, חניתי כדי לבדוק אם אוכל לקחת החתולה ואם היא חיה, חמש דקות באוטו ואני נלחמת עם עצמי מה כן אני רוצה לעשות בין אם אמא הייתי איתי מה הייתי עושה, בסוף ירדתי אבל החתולה מתה, וזכרתי המשפט שאמא תמיד אומרת לי שאני לא יכולה להציל הכל, כשספרתי לה על מה ששקרה אמרה לי בצוק למה לא ירדת, אמרתי לה שכן ירדתי אבל מתה
רני לא יודעת מה לעשות עם הדלימה וקונפלקט שאני חיה בה
שלום לך.
נשמע מדברייך שאת מזהה את הצורך בגיבוש זהות וקווי אישיות ייחודיים לך, שיאפשרו לך גם לחוש כי את פועלת מתוך עצמך ולא מתוך ערכים, תפיסות והרגלים אוטומטיים שעוצבו מתוך יחסייך עם הורייך. זהו תהליך חשוב מאוד, ואת מזהה ברגישות כיצד נסיבות חיים מסוימות אולי עומדות בדרכך כאשר את ניגשת לתהליך זה. לאור חשיבותו של תהליך זה והקושי שאת מתארת, אני מציעה לשקול פנייה אל טיפול פסיכולוגי בגישה פסיכו דינמית בו תוכלי להיעזר בשיח אשר יאפשר לך להתבונן יותר לעומק, לזהות מה "באמת שלך" ולהרחיב את החופש שלך.
ליטל
תוכלי למצוא כאן רשימה של מטפלים שמתמחים בטיפול פסיכודינמי להתייעצות ובחינת טיפול
לא הסברתי את עצמי טוב וחשוב לי להסביר.
האמירה של הפסיכולוגית לא הכאיבה לי, אלא הרגשתי שהיא (הפסיכולוגית) הצליחה להגדיר או להצביע בצורה מדוייקת על מהות של הכאבבמקור שלו.
כאב מפושט כזה ועמו וגדול שכל הזמן חיפשתי לו הסבר, גם איתה ופתום היא אמרה וזה התבהר.
אבל, אני לא מרגישה שאפשר לרפא אותו,
וגם שאני לא יכולה להמשיך לשאת אותו.
אני רוצה שזה ייגמר ש"יוציאו" את זה ממני.
וכן, שיהיה לי תחליף...(כמו שלאבא שלי יש בת זוג אחרת..) אני מרגישה שאין בשבילי
פתרון אחר לריפוי.
מה שכן מכאיב לי זה שהיא לא רוצה להיות תחליף בשבילי..היא לא יכולה לאהוב אותי ככה.
אמרתי לה שהלוואי והייתה משקרת לי שכן..
אני לא יכולה לחיות עם הכאב הזה.
יותר.זה כל פעם חוזר ומשתלט על הכל.
שלום לך.
נשמע מדברייך שאת מתמודדת עם כאב שנוגע בלב הקיום שלנו, כאב של אובדן, של היעדר אפשרות, של המגבלות האנושיות. במובן מסוים, כאב ששקול לכאב ההכרה בכך שאנו בני תמותה, שלא נספיק הכל ולא נוכל הכל. כרגע את חשה שאין דרך לשאת את הכאב הזה, להשלים איתו ועדיין לחיות חיים שאינם טבועים בסבל, אבל אני חושבת שזה לא חייב להיות כך. זו השלמה כואבת, אבל אני מאמינה שיש דרך לעכל ולעבד אותה, ואף לייצר מתוכה פתרונות אישיים יצירתיים וממלאים. אני מתארת לעצמי שכעת זה לא מגיע ולא מעודד, מאחר וזו תנועה נפשית שצריך לחוות אותה ולא רק לדבר עליה, אבל אני לא הייתי מאבדת אופטימיות. כאמור- לאט לאט.
ליטל
השבוע הזה, המפחיד והמערער והמסוכן והמייאש,
בין היתר זרק אותי באכזריות (שוב) להכיר במציאות, במגבלות הקשר, בחלקיות, ובפער הזה הבלתי מובן- איך יכולה להיות קרבה ככ גדולה ומשמעותית, בקשר שהוא ככ רחוק מהמציאות.זה העיר שוב מקומות של קנאה, כמיהה,עלבון וכעס שהצלחתי להרדים.
אני רוצה שהיא תהיה אמא שלי, אני רוצה שהיא תרצה להיות, שהיא תבחר לאהוב אותי כמו אמא, ואני מקנאה בבנות שלה, בדקה הייתי מוותרת על הכל ומתחלפת איתן.
מכאיב לי שאין לי אמא.אין אשה שאני הבת שלה.שאוהבת אותי באופן הזה.שאני יכולה לשאת אליה את עיניי ללמוד ממנה ושתמיד זמינה עבורי.
ואני רוצה את זה ממנה.וכשהרצון הזה מאבד שליטה כמו עכשיו, קשה מאד לשאת את זה.קשה לנשום, קשה לאכול.קשה לחיות.
והיום היא אמרה לי משפט שזיקק את הכאב פתאום היא אמרה שבחודשים האחרונים הצלחתי להיות אשה, ואמא, ולהרגיש משמעותית, בלי להיות בת.
זה היה מאד חד ומדוייק.
וזה כואב כואב לא כאמירה פיוטית זה כאב שאני לא יודעת איך להמשיך לשאת.ואני גם לא רוצה, אני רוצכ שהוא יילקח ממני שייצא ממני.
איבדתי את אמא שלי בגיל 24.לפני 20 שנה.(לפני זה לא נפרדנו עדיין)
ועכשיו אני מרגישה שחזרתי 20 שנה אחורה.ליום שאחרי תום השבעה.
למה?;ואיך ?,והאם זה יעזור לי להיות אשה ואמא וכו, גם אם אני לא בת?
זה יכול להיפתר?
שלום לך.
נשמע מדברייך שדבריה של המטפלת הפגישו אותך עם היבט של הצמיחה והשינוי הנפשי שחל בך, ושהמפגש הזה הוא מטלטל מאחר והוא מפגיש עם ה"פרידה" והויתור שכרוכים בכל תנועת התפתחות, חיובית ככל שתהיה. בנסיבות הנוכחיות, אשר זורעות מלח על פצע הנפרדות ומגבלות הקשר והמציאות, אני מניחה שקשה עוד יותר לעכל אמירה כזאת ותנועה נפשית כזאת, ואולי זו אחת הסיבות לעוצמת הכאב שמכה בך כך.
כמו במקרים רבים, נדמה לי שאפשר רק לסמוך על הקשר החזק ביניכן אשר יאפשר לשאת, לעבד, לנחם גם סביב רגעי הכאב האלו.
ליטל
מישהו כתב בפורום שאותו מנהל פסיכולוג קליני האם במידה והוא מספר לפסיכולוג על מחשבות אבדניות שיש לו זמן ממושך והוא חושב לממש, האם מותר לפסיכולוג להעביר את המידע הזה הלאה ואם כן למי לפי אילו קריטריונים.
הפסיכולוג ענה על השאלה בלי להתייחס באופן ישיר לחוק ובעיני זו התחמקות. לומר 'אני משער' היא דרך עקיפה לומר שאין בחוק הפסיכולוגים כללים אחידים לכלל הפסיכולוגים בהתמודדות עם מטופל אובדני.
הדבר הענייני העיקר שהוא כתב זה שאין לפסיכולוג חובה לדווח, וזאת כאשר הפונה לא שאל אם יש חובה לדווח אלא האם הוא יכול לדעת בוודאות שחובה על הפסיכולוג לשמור את מחשבות ההתאבדות בסוד ואם מותר לו לגלות מה הקריטריונים של פסיכולוג לדיווח ולמי מותר לו לדווח.
בעיניי, תשובה ישירה לשאלה המבוססת על החוק היתה יכולה להראות כך:
לפי חוק הפסיכולוגים - שמן הסתם חל על פסיכולוגים בוודאות , סעיף 7 מסייג את חובת הסודיות ומאפשר לפסיכולוג לשתף במידע שהגיע לידיו אם "גילוי המידע דרוש לדעתו לשם טיפול באותו אדם."
הפונה שאל במפורש מהם הקריטריונים להעברת המידע והתשובה המלאה היא:
1. מותר לפסיכולוג לספר במקרים מסוימים סודות שהתגלו בפניו במהלך הטיפול
2. אין קריטריונים מפורשים ואחידים לפסיכולוגים לגבי ההתנהלות ולא לגבי השיקולים בגילוי והעברת המידע.
אני לא מבינה את הפסיכולוגים אתם לא מבינים שכל אחד ששואל שאלות כאלו יכול להיות עו"ד ? אתם לא יודעים שהחוק לא מחייב אתכם לשמירת סודיות? אתם לא יודעים שאתם מחויבים לתת מידע לשוקלים טיפול שיאפשר להם לקבל החלטה מתוך הסכמה מדעת והימנעות ממסירת מידע עלולה להיות עילה לתביעה? או שאולי אתם אינכם מודעים לסעיפים בחוק?
אם החוק מאפשר לכם שיקול דעת הרי שאי אפשר להאשים אתכם אם פעלתם בהתאם לחוק אז מדוע לא לספר את האמת כפי שהיא למטופלים או למטופלים פוטנציאליים?
שלום לך.
אני אולי טועה אבל נדמה לי שאינך שואלת/ת דבר אלא משתפ/ת בעמדתך ואולי אף מזמינ/ה להתנצחות סביב הנושא. הפורום אינו מיועד לשיח מסוג זה, ולכן מזמינה אותך לפנות במידה ומתעוררת בך שאלה הנוגעת אליך עצמך או לשאלה אישית שמעסיקה אותך.
ליטל
האם מקובל לשלוח הודעת ווצאפ למטפלת (זה הדרך שאני מתקשרת איתה מחוץ לטיפול בעניינים טכניים. ) השאלה שלי היא לא דווקא על סוג האפליקציה -ווצאפ/מייל/sms.. אלא אם זה מתאים בכלל לשלוח הודעה לא טכנית מחוץ ל"מסגרת הטיפול"(מחוץ לקליניקה) לפעמים אני מרגישה מאוד לא רגועה ושיעזור לי לשלוח לה הודעה אני אפילו לא צריכה מדי את התגובה שלה מרגישה שיספיק לי שהיא רק תכתוב שהיא קראה ונדבר על זה בפגישה הבאה. אבל אני מפחדת נורא לשלוח אני מפחדת מאיך שהיא תקבל את זה מפחדת שהיא תכעס או לצור אצלה תחושה נדבקת מפחדת שאני אגרום לה לאי נוחות בזה לא יודעת בדיוק ממה אני מפחדת אבל זה מאוד מפחיד אותי אני לא יודעת איך מטפלים מסתכלים על זה ומה מקובל ומצד שני קשה לי מאוד לפעמים ומרגישה שזה היה קצת עוזר לי. אני אשמח לשמוע את חוות דעתך בנושא -תודה
שלום לך.
מרבית המטפלים, אני מתארת לעצמי, יאפשרו שימוש בהודעות מחוץ לפגישה כל עוד יתפסו אותן כמשרתות את התפתחותו וצמיחתו הנפשית של המטופל. לצד זאת, אני חושבת שהחששות שאת מעלה כאן חשובים לא פחות (ואולי אפילו יותר) מהשורה התחתונה מאחר והם מספרים דבר מה על עוצמת החרדה והכאב שאת חשה לנוכח הצורך להישען יותר על אדם אחר. לכן, אני חושבת שכדאי מאוד לשתף את המטפלת בכל מה שכבת כאן- גם כדי להבין ממנה כיצד היא רואה את האפשרות להיעזר בכתיבה בין הפגישות וגם כדי לאפשר לעצמך לעבד רבדים נוספים (וחשובים ביותר!) של נפשך דרך התחושות שהתעוררו.
ליטל
היי ליטל.
דיברתי עם הצוות על החרדה מהמצב הביטחוני והם הציעו לי במצב כן לבוא למועדון. הבעיה שאני מפחדת לצאת מהבית, למרות שאני נוסעת עם הפחד למועדון כל הזמן חשופה לחדשות אני מרגישה באיזשהו מקום שאיבדתי את עצמי. מה עושים במצב כזה? תודה רבה ליטל
שלום רינת.
אני מניחה שהמענה שלי מגיע כבר מאוחר יותר, אך מציעה לנצל את התקופה ש"אחרי" כדי לעבד יותר לעומק את התמודדותך, ולנסות ללמוד ממנה לאתגרים עתידיים- למשל כיצד לעשות סדר עדיפויות, לנהל חרדה וכד'.
ליטל
שלום, בני כיום בן שנתיים, ילד ראשון ויחיד כרגע. התפתחות תקינה מבחינה שפתית ומוטורית. מבחינה שפתית הוא מתקדם לגילו- מביע את עצמו ואת הרצונות שלו. מאז שהוא היה קטן, מגיל מספר חודשים כאשר הוא היה רואה מישהו שהוא לא מכיר היה בוהה וחושש. בגיל שנה ו-5 נכנס לגן. מאז חשוף להרבה ילדים וגם טרם כניסתו לגן הלך כל יום לגני שעשועים. ההסתגלות שלו מאוד איטית והוא מאוד פסיבי- מאז ומתמיד מגיע לגן שעשועים, נוטה לעמוד ולהסתכל בילדים האחרים במבט אבוד וחושש וכלל לא משחק. רוצה שירימו אותו הרבה ואומר שהוא פוחד. כשאני שואלת ממה הוא פוחד- הוא אומר מהילדים. אני בעצמי קלינאית תקשורת ולכן עושה לו הרבה תיווך, מסבירה שכולם משחקים בגינה, ושהילדים נחמדים, אך לא תמיד זה עוזר. כדי לשחק במתקנים הוא זקוק לעידוד רב (למשל צעצוע שלו ששמים על המתקן כדי שיטפס על הסולם), התלהבות. כשיש מעט ילדים בגן זה עוזר לו יותר להשתחרר. גם כשיש ילד שהוא מכיר ואוהב זה מעודד אותו להיות פעיל יותר בגינה. כשאנחנו מגיעים להוריי שמתראה איתם מספר פעמים בשבוע הוא זקוק להסתגלות של 5-10 דק' כדי להשתחרר. הוא חושש שילדים אחרים יקחו לו צעצועים שלו (הוא מדבר על זה), וכאשר לוקחים לו הוא אף פעם אינו עומד על שלו ונוטה לבכות (גם כשמדובר בתינוקות שקטנים ממנו בהרבה הוא אינו עושה דבר וחושש). הוא חושש לגעת במשחקים שפזורים בגינה שהם אינם שלו. אני עושה לו הרבה תיווך, מסחירה שמותר לדעת ואם מישהו יקח משהו שלו הוא יכול לקחת בחזרה. לכל אורך השנה האחרונה שבה הוא נחשף איני חשה ב"התקדמות" בתחום זה או התקדמות מאוד מינורית.. אני חשה שהוא שונה מאוד מילדים אחרים, חסר ביטחון באופן מאוד בולט בסביבות עם ילדים אחרים, חושש מלעמוד על שלו- כשכל הילדים האחרים בגינה עושים זאת בטבעיות. יש לציין שבבית הוא בהחלט עומד על שלו ומביע את רצונותיו, חוטף, לוקח וכלל לא חושש, שובב. אנו מחזקים אותו ומעצימים אותו בנקודות החוזק הרבות שלו כל הזמן ועושים לו שיקוף.. . עם הכניסה לגן הייתה לו הסתגלות מאוד איטית וארוכה אבל הגננת אומרת שבגן הוא אינו חסר ביטחון ונוטה לקחת את הצעצועים ולברוח כאסטרטגיה שלא יקחו לו. נראה שיש פער בין המצבים השונים.
אני מוטרדת מכך שהוא "חלש" מאוד לעומת הילדים האחרים מבחינת הביטחון ומבחינה חברתית ותוהה אם יש מה לעשות מעבר על מנת לחזק אותו ולשפר את הנושא. אני חוששת שבגילאים יותר מבוגרים ילדים אחרים יפגעו בו בקלות ושיתקשה לייצר חברויות. יש לציין שעשינו הדרכת הורים קבוצתית של מכון אדלר על מנת לקבל דגשים כלליים וחשה שאנחנו מיישמים אותם. תודה רבה
שלום לך.
אני שומעת את הדאגה ואת הרצון לסייע לבנך, וצר לי שדרך הפורום אין לי אפשרות להציע מענה מדויק- לא קל להבחין וירטואלית בין טמפרמנט יותר חששני ונטייה "להתחמם לאט", התנהגויות שהן חלק מדינמיקת הורה-ילד (למשל, זיהוי שלו שהתנהגות חששנית ומהוססת משאירה אתכם ההורים צמודים אליו) וקושי רגשי. לכן, אני מציעה לפנות להתייעצות אישית עם פסיכולוג/פסיכותרפיסט בעל הכשרה קלינית אשר מתמחה בטיפול דיאדי וטיפול בגיל הרך. כך תוכלי לקבל מענה אישי ומדויק יותר ולבדוק האם ובאיזה התערבות טיפולית יש צורך.
ליטל
תוכלי למצוא כאן רשימת מטפלים שמתמחים בטיפול רגשי לילדים להתייעצות ובחינת טיפול
קשה לי מאוד בין הפגישות אני מוצפת מאוד ועל התקן חווה תחושות ומועקות גופניות חזקות מאוד עולים לי לראש בלי סוף דברים שההרגשה היא שבשביל להתיחס רק לדבר אחד מהם צריך מס' פגישות וכולם חשובים אז במה להתחיל בכלל ?? מחשבות אין סוף שרק מטריפות אותי ואני דוחקת ומסיטה אותם כל הזמן כי להיות איתם לבד אני לא יכולה זה כואב לי מדי ואני רוצה להצליח להביא אותם לטיפול הבעיה שבטיפול אני לא מצליחה אני די שוכחת מהכל שוכחת את העוצמות שוכחת את התחושות שוכחת מהנושאים שמעסיקים אותי וגם אם נזכרת במשהו זה בצורה דלה מאוד כשהרוב חסר ואני לא מצליחה לתאר ולהסביר את מה שאני מרגישה (אפילו עם עצמי לא בדיוק ברור לי) וגם כשעולה קצת אני סוג של מתלבטת אם לשתף כי יש עוד כל כך הרבה ונזכרת דווקא בשולי זה קשהההה אני לא מצליחה להגיד כלום פשוט בא לי לבכות זה עושה לי עצבים חזקים בגוף וזה תאור עדין ההרגשה היא שבא לי להתפוצץ, ככל שיותר קשה לי ככה אני עוד יותר ננעלת והכל נאטםםם. המטפלת שלי טובה ומכוונת, (כן ליטל היום אני מוכנה להגיד לך את זה. זה שלא ענית לי כל פעם ודחקת אותי חזרה למטפלת ולא השארת לי שום ברירה גרם לי להיאלץ לנסות אפילו שזה כל פעם היה מעצבן אותי נורא אני מודה לך ) היא עוזרת לי הרבה ובשונה מאוד המטפלת הקודמת אני מרגישה שהיא חזקה ולא מתבלבלת ונבהלת והיא מבינה מאוד אבל אנייי זו שלא מצליחה כאילו שאצלה המוח שלי נמחק אני מצליחה לדבר רק עם הרבה הכוונה שלה בהתאם למה שהיאא מעלה אבל איך שאני יוצאת ממנה ובין הפגישות הכל שוב צף בחזרה וזה הורג אותי עושה לי מתח נוראי בגוף אני יושבת בעבודה לא מצליחה להתרכז רק מתרכזת בלדמיין את עצמי חותכת חזק כדי לשחרר את המתח הזה החוצה. למה אני לא מצליחה?
שלום לך.
כפי שכתבתי לך בעבר, עם כל הכאב הכרוך בכך, זו ככל הנראה דרכך הטיפולית- הדרך שלך להביא את נפשך על כאביה ועל התכנים הנפשיים אותם היא זקוקה לעבד, ולכן אפשר רק לשוב ולהתבונן בטיפול, שוב ושוב, בתחושות החשובות שאת מעלה ולאט לאט להקנות להן משמעות ולהבין אותן יותר. ניתן לשער כי עם העמקת ההבנה, הקשר ואפשרויות השיח הדברים ירגעו והכאב ישכך.
אני שמחה לשמוע על התחושות הטובות מול המטפלת, שמצליחות להתקיים לצד הקושי שהטיפול מציף.
אל תתייאשי
ליטל
שלום,
מאז שההורים שלי התרגשו לפני כחמש שנים החיים שלי הפכו לגיהינום בלתי נסבל.
לא רק שהפסדתי את הקריירה ששאפתי להגיע אליה כל חיי, אני גם לא מסוגלת לקום ונמצאת בלופ.
אימא שלי מטיחה בי האשמות קשות, דורשת ממני לצאת לעבוד בכל עבודה שהיא רק להכניס סכומי כסף גבוהים.
לרגע אין חשיבה על החלומות שלי, השאיפות, הדרך שהתחלתי לצעוד בה אבל נפלתי ואני לא מצליחה לחזור למסלול.
אני מרגישה שנגזר עליי משהו שאני לא יכולה לעמוד בו.
אין עם מי לדבר, רק דרישה לכסף, בלי קשר לתחומי עניין.
הקורונה והמצב הביטחוני העמידו אותי בסיטואציה שבה אני נאלצת לוותר גם על עבודות זמניות בגלל המצב.
אני מבינה שגם אחרי שיהיה התשלום של אימא שלי לאבא שלי, לעולם המצב הזה לא יסתיים וזה פשוט לא יאומן.
אני לא אשמה שהיא חייבת לו סכום של כסף, אני לא אשמה שהחיים שלה לא היו טובים, אני לא אשמה שדברים לא הסתדרו ובטח שאני לא אשמה שגם לא זכיתי להורים מגוננים שיעשו הכל בשבילי ויתנו לי גם לנסות להתקדם מחדש ולא להיקבר בתהום שאני לא יכולה לצאת ממנה.
כואב לי כל כך ואני לא מצפה למצוא פתרונות כי אין, אלא אם כן יקרה נס ויגיע סכום כסף גדול במקרה.
לא מעוניינת בטיפול פסיכולוגי, כבר הייתי ולצערי, גם בו אימא שלי חיבלה והגעתי למצב שאני לא יכולה לדרוך יותר בקליניקה.
הייתי חייבת לפרוק אולי כדי קצת לאוורר את הרגשות שכלואים.
תודה על ההקשבה, גם אם היא רק מעבד למקלדת.
שלום נטע.
את מתארת סיטואציה לא פשוטה ומורכבת המלווה בלחצים רבים, אך הדבר המרכזי שאני שומעת בדברייך הוא את הקבלה של הרעיון לפיו הורייך הם האחראים להפסד הקריירה, להיעדר האפשרות להיעזר בטיפול ובקיצור- שהם "גוזרים עלייך". זו עמדה מייסרת ומתסכלת, ואני מתארת לעצמי שגם עמדה שמלווה בזעם רב שצורך ממך אנרגיות רבות. נדמה לי שכל עוד את כלואה בפרספקטיבה זו, האפשרות לשינוי היא מינורית ולכן אני מציעה לאתגר אותה ולהתחיל לשאול מה חלקך בהיאחזות בסיטואציה זו. האם, למשל, באמת יש נתיב קריירה שנסגר ללא דרך חזרה? האם ההחלטה לא לפנות שוב לטיפול היא שלך או של אמך? במילים אחרות, גם אם הורייך עשו ועושים לך עוול עצום, אלו הם חייך והדרך היחידה להביא לשינוי של ממש היא לקבל את העובדה הזאת, ולצד הכאב על מה שלא היה/יכול היה להיות- לקבל אחריות על חייך ולהתחיל להילחם עליהם. לא קל להניע תהליך כזה לבד ולכן אני מציעה לפנות אל טיפול פסיכולוגי שיוכל הן לסייע לך והן להוות צעד ראשון בתהליך של היציאה מהעמדה "הנגזרת" לעבר עמדה אקטיבית ומשנה.
ליטל
תוכלי למצוא כאן רשימה של פסיכולוגים מומחים ומתמחים להתייעצות ובחינת טיפול
שלום,
מקווה שזה הפורום הנכון, חוויתי התאהבות בנערה שלמדה איתי בגיל 15, יצאנו לדייטים, דיברנו (בתמימות רבה וביישנות אופיינית של שנינו) ועד שאזרתי אומץ בגיל 17 לספר את שעל ליבי מצד אחד היא כן הראתה הזדהות, אך בדיוק כבר נכנסה למערכת יחסים אחרת.. אז כפי שניתן להבין הקשר בנינו נגדם.
עבר כמעט עשור ! ולפעמים היא באה אלי בחלומות, ובחיי הם החלומות הכי מתוקים שיש.. יש לי את הביטחון לגשת אליה, להחמיא לה ולממש כל הזדמנות להכיר אותה יותר ולהרשים אותה.
עברתי מערכות יחסים רבות מאז, יש לציין שהן התאפיינו במסעות "כיבוש" לדעתי זה לא היה במודע, אך במבט לאחור אני מבין כי ייתכן וזה היה מעט בשביל להתנחם אך באיזה שהוא מקום גם מעט על תחושת פיצוי מהחסך של הרקע הדתי ממנו הגעתי.
היום אני במערכת יחסים ארוכה ויציבה, ופניי קדימה לחתונה וילדים.
כששוחחתי עם איש מקצוע על בעיות בחיי ובזוגיות כשעלה הנושא של החרטה / ההחמצה הענקית שאני מתקשה להתמודד עימה בנוגע לאותה נערה.
הוסבר לי כי ייתכן והיא סימלה עבורי את תקופת הנערות, אותה תקופה משוחררת מדאגות ומאחריות, אותה תקופה של פריחה ושמחה שמאפיינת את גיל הנעורים. וייתכן כי הבת זוג הנוכחית היא בדיוק הצד השני, של הקמת המשפחה, המחויבות והאחריות של החיים הבוגרים.
אני חייב לציין שזה נתן לי מרגוע, זה באמת הניח סוף סוף את המחשבות והרגשות שנעו הלוך ושוב בנוגע לנערה.
אין לי אומץ ליזום קשר על אף שהיום זה ממש מרחק הודעת טסקט פשוטה..אני יודע שהיא בזוגיות (כי אחת לכמה חודשים אני כן מנסה לעקוב אם היא העלתה תמונה חדשה) אני גם לא כל כך רואה מה התכלית בלשתף אותה בתחושות של שברון הלב וההופעות החוזרות שלה בראשי וליבי במהלך חיי. זה לנסות להחיות את העבר.. והוא כבר עבר! אבל הוא לא משחרר.
איך למען השם אפשר להשלים עם האירוע הזה?...
זה כמו התמכרות, על אף שכבר מחקתי את החברות איתה ברשת החברתית (כאקט של ניסיון להתמודדות) לפני שנים, אני עדיין מתפתה ומידי פעם מגשש בדרכים אחרות לבדוק מה חדש בחייה..
זה מרגיש כמו צרות של עשירים, אך זה מלווה ומעסיק אותי באופן די אינטסיבי.
אני ממש אשמח לנקודת מבט נוספת על הסיטואציה.
שלום אורי.
נשמע מדבריך שדבר מה בנפשך אינו מרפה מהסיפור אשר כפי שאתה עצמך מבין אינו מחובר בהכרח למה שקרה/לא קרה עם הנערה המסוימת אותה אהבת, אלא לסמל שהיא הפכה להיות. מאחר ולמרות כל השינויים החיוביים בחייך אינך מצליח להרפות מהזיכרון, אני יכולה לשער שנפשך טרם סיימה לעבד את הנושא. מהו הנושא בדיוק גם זה לא ברור, ואולי זו הסיבה שנפש ממשיכה להתעקש, ובמובן מסוים להזמין אותך לברר ולהתבונן במה שקרה לך, ולהבין מה המשמעות של אותו קשר/החמצה של קשר עבורך. בהתאם, אני מציעה להתייחס לתחושות לא כאל צרות של עשירים אלא כאל דיבור של הנפש ולשקול פנייה לטיפול בו אפשר יהיה לתת יותר מילים ומקום למה שקוה בתוכך.
ליטל
היי ליטל,
הילד שלי עם ADHD ובעיות היפראקטיביות, הפרעות קשב וריכוז במונח הכללי.
אני מאוד לא רוצה לתת לו טיפול תרופתי מאחר ואני עברתי את זה כילדה וסבלתי מאוד כרובוט בבית הספר, בעיקר מבחינה חברתית.
אבל אתמול בלילה נשברתי כשהוא אמר לי שהוא כל הזמן לומד ולומד וכשמגיע המבחן הוא "אידיוט" ומקבל 50 בזמן שהוא יודע שהוא יכול לקבל 100.
הם כדאי להתחיל עם טיפול תרופתי ובמקביל פסיכולוגי?
שלום מירי.
ההחלטה על סוג ההתערבות הטיפולית המתאימה לילדים המתמודדים עם הפרעות קשב וריכוז היא אישית וקשורה בהשפעות ההפרעה על כל ילד- יש ילדים שזקוקים לעזרה הממוקדת רק בתחום הלימודי, אך מרביתם יכולים להיתרם גם מטיפול פסיכולוגי סביב נושא הדימוי העצמי והיכולות החברתיות, הדרכה של ההורים עצמם ו/או ריפוי בעיסוק שיסייע בניהול הפרעה. לכן, מציעה לפנות כצעד ראשון לאבחון יסודי (אפשר דרך קופ"ח) ומשם לבנות את תכנית הטיפול המתאימה לבנך באופן אישי.
בכל מקרה, זכרי שכיום מגוון ההתערבויות הטיפוליות, הן התרופתיות והן הרגשיות, הוא רחב משמעותית משהיה בעבר ובמובן זה, יתכן ובנך יסבול פחות מתופעות לוואי, ויתרם יותר מהסיוע המקצועי.
ליטל
שלום הבת שלנו בגיל 20 לא יוצאת מהבית בכלל לובשת רק שחור ורק ארוך. לא יכולה לסבול את גוון העור שלה הבהיר והאדמומי שלה ואת צורת הגוף שלה עד כדי כך שלא מפסיקה לבכות ולדבר על זה ולשנוא את עצמה בצורה קיצונית. היא מסרבת לקבל עזרה/טיפול איך אנחנו ההורים יכולים לעזור לה כי זה סיוט מתמשך. אין גם חברים ניתקה קשר עם כולם ואומרת שרק אם הייתה רזה יותר ושחומה יותר הכל היה טוב, היא מסרבת להשתזף כי אז נעשית אדומה יותר וחומרי שיזוף לא אוהבת
שלום ענת.
נשמע שביך מתמודדת עם קושי נפשי-רגשי אשר מאחר ואינה יודעת לנסח אותו ולתת לו מילים, היא ממירה אותו לעיסוק בגוף ובמראה החיצוני. לא קל לצאת ממצב כזה באופן עצמאי ולכן, כפי שאת עצמך מזהה, יש צורך בעזרה מקצועית. חשוב שעזרה זו תתקבל בהקדם האפשרי, הן לאור הסבל והפגיעה התפקודית המשמעותית, והן כדי לנסות ולצמצם את הסיכון להתקבעות המצב. לאור חוסר ההיענות והמוטיבציה לטיפול, מוטלת עליכם ההורים המשימה הלא פשוטה "לדחוף" אותה לטיפול. אם ביכולתכם להציב גבול חזק אשר יגרום לה להבין שלא תמשיכו לתמוך בחוסר התפקוד שלה כל עוד אינה פועלת לסייע לעצמה- חשוב שתעשו זאת (למשל, העברת מסר ברור שלא תמשיכו לממן אותה מעבר לצרכים הבסיסיים כל עוד אינה פונה לטיפול). במידה ואתם חשים שלא תוכלו להציב גבול אפקטיבי ולעמוד מאחוריו-כדאי לפנות ליחידה לסמכות הורים של פרופ' חיים עומר (תחת הכותרת של 'טיפול בתלות בוגרים תובענית') כדי לקבל הכוונה כיצד לסייע לביתך לזוז ממצב התקיעות.
ליטל
היי, שמי רז ואני סטודנט. מגיל 18 אני מטופל אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים בהקשר של חרדות. אני לוקח כדורים בשם אפקסור ובשנים האחרונות לא היו לי חרדות כלל. אתמול ניסיתי להתגרות בגורל ועישנתי גוינט למרות שפסיכיאטרית אמקה לי להתרחק מזה. בעקבות כך, היו לי חרדות כל הלילה ועד עכשיו הן קיימות, בעבר שהייתי חווה התקף הייתי לוקח קסנקס. השאלה שלי היא מה עכשיו? האם חזרתי אחורה? האם החרדות חזרו ועוד פעם אני צריך לעבור א התהליך מהתחלה? האם צריך לשנות את מינון התרופות בעקבות המקרה? איך אני יכול לטפל בזה(ספורט)? זה יעבור? וכו'... תודה מראש וסורי על החפירה.
שלום רז.
איני פסיכיאטרית כך שלא אוכל להשיב לך לגבי ההיבטים התרופתיים, ואני מציעה להתייעץ בהקדם עם הרופא המטפל המכיר אותך. מעבר לכך, מאחר והנפש היא דבר מורכב וכמובן גם ייחודי לכל אדם, אין לי אפשרות לנבא לגבי השלכות העישון אך באופן כללי, אני מציעה לא למהר ולהניח ש"הרסת הכל"- אם הטיפולים שעברת הביאו לתזוזה ושינוי נפשי, סביר להניח שחרדה על רקע עישון חד פעמי לא תעלים זאת. לצד זאת, נשמע לי שחשוב מאוד לבדוק במסגרת טיפול פרטני את עצם הבחירה "להתגרות בגורל" ואת ה"ציפייה" לכך שכל הישגיך יעלמו- התבוננות ועיבוד בהיבטים אלו עשויים לחשוף רבדים חשובים של יחסך הלא מודע אל מצבך ואל החרדות שלך.
ליטל
שלום,
קראתי בויקיפדיה שתכונת האופי הזאת (עבור רוב האנשים/באופן כללי) יותר מועילה מאשר IQ גבוהה למשל בשביל להשיג הצלחה בחיים.
לצורך הצלחה בחיים ועמידה ביעדים מעוניין לטפח תכונת אופי זו.
השאלה איך לעשות את זה? מה יכול לעזור/להקל על התהליך לצורך כך?
תודה.
שלום דוד.
תכונת אישיות היא חלק מהמכלול האישיותי השלם ולכן אני חוששת שאין בידי "מתכון" לשיפור תכונה ספציפית. לכן מציעה לגשת לנושא מכיוון אחר- לנסות ולבדוק איפה הנקודות בהן אתה מרגיש שביצועיך אינם טובים מספיק ו/או מרגיש צורך בשיפור דפוסי ההתנהגות, התגובה או ההתנהלות שלך, ובמידת הצורך לפנות לעזרה מקצועית סביב היבטים אלו.
ליטל
עברתי 4 מטפלים שונים לאורך חיי.
שלושה מתוכם מצאו צורך לשתף אותי בחוויות קשות ואישיות שלהם ללא ששאלתי, ללא שכיוונתי לשם, כך על דעת עצמם ומשיקולים שאני עדיין מנסה להבינם.
בכל פעם מחדש, זה תפס אותי מאוד לא מוכנה, מאוד מופתעת ואף המומה.
הולכת עם תחושות מאוד לא ברורות ומבלבלות לאחר אירוע שכזה.
לאחר האירוע מעולם לא הזכרתי ולא העזתי לשאול שום שאלה על הנושא ששיתפו, כאילו שזה כלל לא נאמר(הרגיש לי חוצה גבולות וגם תחושה שאין עניין שאשאל)
אומר שלמדתי טיפול ואף לתקופה טיפלתי במשפחות שלמות.
(ילדים,הורים),אני תוהה האם לנתון זה יש קשר? האם יש בי משהו שמזמן לספר ולשתף?
אחת מהמטפלות אמרה שחשבה שאם תספר לי משהו אישי שלה,זה יעודד אותי לספר גם.(זה לא הוכיח את עצמו)
מה הסיבות בגינן מטפל מוצא לנכון לשתף בדבר אישי שלו את המטופל?
האם זה מקובל?
מתי ולמה יש לכך מקום?
שלום לך.
אחת הגישות הטיפוליות העכשוויות היא הגישה ההתייחסותית אשר המטפלים בה עושים שימוש, בין היתר, במה שמכונה "חשיפה עצמית"- מצב בו המטפל בוחר לספר דבר מה על עצמו כאשר הוא מאמין כי לשיתוף תהיה תועלת עבור המטופל. השימוש בחשיפה עצמית צריך להיות רגיש, מדויק ומותאם למטופל, ומלווה בבדיקה והתבוננות משותפת בתגובתו המודעת והלא מודעת של המטופל. מאחר ואת מתארת חוויה לא טובה סביב החשיפה של המטפלים, ולצד זאת חזרה של דינמיקה זו במספר טיפולים, אני חושבת שהשאלה שאת שואלת לגבי "חלקך" בדפוס זה היא שאלה חשובה. לא בגלל שאת ה"אשמה"- המטפל הוא האחראי על הכלים בהם הוא משתמש ועל עיבוד התגובה אליהם- אלא כדי להשתמש באירועים אלו כדי להעמיק את ההתבוננות העצמית. לכן, אם את נמצאת כרגע בטיפול, אני מציעה להעלות את הנושא ולהתבונן בו באופן אישי ורחב יותר.
ליטל