פורום טיפול נפשי

שלום אילת.

סיום טיפול, כל כמה שההחלטה שלמה ומרגישה נכונה, הוא אירוע מכאיב ויתכן שחזרתם של סימפטומים וקשיים היא הדרך של נפשך להתאבל ולספר את עוצמת הכאב של הפרידה. יכול להיות שהכאב ישכך לאט לאט, ואף יהפוך ל"חומר" להמשך הצמיחה הנפשית ומציאת הכוחות. במידה והקושי ימשך בעוצמות גבוהות, כדאי יהיה לנסות להבין יותר לעומק מה נפשך מנסה לומר- האם יש חלקים שעדיין לא היו בשלים לסיים, או שאלו כאבי פרידה-גדילה שעדיין צריך למצוא את דרכך הייחודית לצמוח מהם. במילים אחרות, אני מציעה שלמרות הכאב, כל עוד את יכולה תני לדברים עוד זמן לשקוע. פרידה היא חלק קשה בתהליך הטיפולי ולמעשה החלק היחיד שהמטופל עושה לגמרי לבד ובמובן זה, הקושי הוא טבעי ומגרה היבטים וסוגיות של בדידות, נטישה ואובדן. תני לעצמך זמן ושימי לב האם פצע הפרידה נמצא בתהליך של החלמה והגלדה הדרגתית או נותר פתוח. בכל מקרה, ההישגים שמתבססים במסגרת טיפול משמעותי אינם נעלמים.

ליטל

שלום לך.

מחקתי את השאלה עצמה לאור השימוש בשמות פרטיים ובפירוט המאפשרים לזהות את חברותייך, אך מצ"ב תשובתי.

אני חושבת שהדרך לגשת לנושא היא לבחון קודם כל האם הרצון שחברתך תשתף ברגשותיה נובע מהצורך שלכ/ן בהתנהגות התואמת יותר את ה"סטנדרטים" החבריים שלכן עצמכן ומהרצון לקבל אישורים לאהבתה וקרבתה, או ממחשבה כנה כי היא זקוקה לעזרה. למשל, האם העובדה שאינה משתפת בעברה ובדיכאונות היא בעיה מבחינתה או מבחינתכן? מה הכוונה בניהול שיחה "כראוי" או "לא כראוי"?  בעיני מי ועבור מי? במילים אחרות, אני מציעה להתמקד לא במה שאתן חושבות שנכון עבורה, אלא במתן כבוד לצרכיה, למרחב שלה ולבחירותיה. יתכן וקרבה רבה יותר תתאפשר דווקא אם תרגיש פחות לחץ וסקרנות ויותר רצון להיות לצידה בדרך שמתאימה לה. בנוסף, אני מציעה לבחון מדוע אתן צריות לגשת אליה כ"שלישייה" המחזיקה בעמדה אחדותית מולה- האם זה לא יגרום לה רק לתחושה מבודדת יותר מולכן? אם יש משהו שאת מרגישה, מדוע לא לפנות אליה בעצמך, ולעסוק בקשר שלה איתך ולא בקשר שלה כחלק מ"חבורה"?

ליטל

שלום דנה.

אתחיל ואומר שנשמע מדברייך שאת מתלבטת בין התערבויות טיפוליות אשר "יאלחשו" תחושות ותכנים נפשיים מכאיבים שאת מתמודדת איתם (דרך אימון או טיפול תרופתי) לבין התבוננות פסיכולוגית שהיא אכן מכאיבה וממושכת יותר, אך נדמה לי שאת מקווה שגם תוכל גם להביא לשינוי עמוק ויציב יותר. עמדתי האישית היא שכאשר יש בעיה מוטב להתמודד איתה לעומק- את צעירה בגילך וחבל שלא לצאת לחיים הבוגרים ממקום מעובד, מטופל ופנוי יותר למה שהחיים יכולים להציע לך. גם אם התהליך לא תמיד פשוט, הפירות שהוא מביא עמו הם לעתים משמעותיים ביותר. עם זאת, זוהי החלטה אישית ורק את יודעת האם ועם מה את רוצה ומסוגלת להתמודד כרגע. 

היבט נוסף ששוב לשים לב אליו הוא שאימון אצל קאוצ'ר אינו רלוונטי לטיפול בדיכאון- מאמן אינו בעל ידע והכשרה הרלוונטיים לפסיכולוגיה ולסימפטומים קליניים, אלא לסיוע בהנעת התקדמות באזורי חיים ספציפיים ונקודתיים. כלומר, האימון מיועד לאנשים שמרגישים טוב ורוצים לשפר את ביצועיהם בתחום ספציפי, ולא לאנשים המבקשים לפתור קושי רגשי/נפשי, ובוודאי כאשר מדובר בקושי מתמשך. 

ליטל

שלום לך.

מאחר והעלית את שאלתך בפורום פסיכולוגיה, אני מתארת לעצמי שאת חווה את הקושי שאת מתארת לא כבעיה "טכנית" אלא כהתמקמות נפשית/רגשית אשר מקורה לא ברור לך והיא יוצרת תסכול ואי שקט. לכן, אני מציעה לנסות ולהקשיב למה שנפשך מספרת ולפנות אל טיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר יותר לעומק מה עומד מאחרי הדפוס שאת מתארת. במקרים רבים, השיח שמתאפשר במסגרת טיפול פסיכודינמי מביא להבנה ושינוי משמעותיים סביב היבטי הקושי, ואף סביב היבטים רגשיים/בין אישיים נוספים.

ליטל

שלום לך.

צר לי לשמוע על אכזבתך מהתהליך הטיפולי וכפי שאתה מתאר אכן קיימים מקרים בהם הטיפול אינו מביא לשיפור/שיפור מספק. ישנם גם מצבים בהם הטיפול מלווה בהחמרה, אך יש לסייג אמירה זו משום שלעתים ההחמרה היא זמנית, מעין "ירידה לצורך עלייה". 

לצד כל האמור, מחקרים עכשוויים תומכים באופן גורף בכך שטיפול פסיכודינמי מסייע למגוון רחב של סימפטומים קליניים ומצבים אישיותיים. יותר מכך, מחקרים רבים מצביעים על כך שהטיפול הדינמי שווה ביעילותו לטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, ומחקרים מהתחום של חקר המוח אף מצביעים על כך שהוא עשוי להביא לשינוי נוירו-כימי התואם לשינוי המתחולל בעקבות טיפול תרופתי. 

בשורה התחתונה, מרבית המטופלים נתרמים מהטיפול הפסיכודינמי. ובכל זאת, אני מוסיפה כי התרומה הזאת קשורה לא רק ל"טיפול" אלא גם לנכונותו ויכולותו של המטופל להניע שינוי נפשי וחשוב מכל- לאיכות ההתאמה והחיבור בין מטפל למטופל. לעתים מטופל אשר לא הגיע לשינוי מספק לאחר טיפול ממושך יהנה משיפור משמעותי דווקא אחרי טיפול קצר יחסית אצל מטפל איתו החיבור מתאים ואפקטיבי יותר.

ליטל

שלום לך.

לא ציינת בן כמה נכדך, אך בהנחה שמדובר בילד צעיר יש שני כיוונים אפשריים. במידה ומדובר בפעוט בגיל הרך, אני מציעה להתייעץ עם הגננת ולבדוק האם היא מתרשמת שכדאי להפנות להערכה במסגרת התפתחות הילד/הדרכת הורים/טיפול פסיכולוגי. במידה ומדובר בילד גדול יותר קשה לי לכוון מאחר ויש מגוון עצום של קשיי שינה אכילה והתנהגות אשר עשויים להעיד על צרכים וקשיים שונים (למשל, יש הבדל גדול בין מצב בו בעיות השינה והאכילה הן למעשה ביטוי לקשי בסמכות ההורית לבין מצב בו חרדות גורמות לקשיים אלו), אך באופן כללי אפשר ליצור קשר טלפוני להתייעצות ראשונית עם פסיכולוג קליני/פסיכותרפיסט המתמחים בטיפול בילדים, ולשמוע מהם מהו הכיוון הטיפולי הרלוונטי. תוכלי להיעזר באינדקס אנשי המקצוע שבאתר לחיפוש איש מקצוע מתאים בקישור זה.

ליטל

שלום מיקי,

הרופא שלך אכן צודק. מעבר לכך, לאור הסבל שאתה מתאר אני מציעה לבדוק האם קרוב המשפחה שלך יהיה מוכן לפגוש איש מקצוע אשר ילווה אותו ויסייע לו לקבל החלטות בנקודה הקשה בה הוא נמצא.

ליטל

שלום לך.

אני מציעה לבחון את השאלות החשובות שאת מעלה במסגרת שיח טיפולי ולא "תיאורטית" דרך הפורום, מאחר ורק כך המענה יהיה בעל משמעות של ממש. באופן כללי אני יכולה להציע לצאת מנקודת מוצא לפיה הנפש אינה פועלת באופן מתמטי: העובדה שסיטואציה מסוימת ברגע מסוים לוחצת חזק יותר על כפתורים רגשיים מסוימים אין משמעה שתמיד יהיה כך. באופן דומה, שינוי במציאות החיצונית כמו שינוי סביבת המגורים אינו מציע "מתכון" ידוע מראש לאופן בו הנפש תגיב ותביא עצמה לידי ביטוי.

ליטל

שלום לך.

אתה אכן מתמודד עם סוגיות משמעותיות הן ברמת המציאות הפנימית והן ברמת המציאות הפנימית, אך נדמה לי שלצד זה אתה מספר כמה קשה לקבל את ההחלטה לגבי המשך הדרך הטיפולית, ובפרט עם מטפלת חדשה ובמימון עצמאי. זו בחירה שמצריכה אותך להתמקם בעמדה של "אדם שרוצה טיפול" וזה לא קל- ולכן אני מציעה לשוב ולהעלות את הנושא, לחשוב ולעבד אותו בשיח הטיפולי.

ליטל

שלום מאיה.

אני שומעת את הכאב והדאגה, ונדמה לי שיכולה להבין כמה הייתן רוצות פתרון מהיר ופשוט יותר. לאור זאת, אני חושבת שקודם כל כדאי לשקול ברצינות רבה את העלאת המינון שהפסיכיאטרית הציעה- לפעמים עוצמת החרדה כ"כ גבוהה עד שאינה מאפשרת להשתמש בפסיכותרפיה, ויכולת זו מתבססת ויכולה להביא לשינוי משמעותי רק עם קבלת הטיפול התרופתי המתאים, לפחות בתקופת הטיפול הראשונה. מעבר לכך, אני לא בטוחה שזה כיוון שיסייע מאחר ואין לי תמונה מלאה מספיק של המצב, אבל יתכן ואפשר לבדוק את האפשרות של טיפול קוגניטיבי התנהגותי אשר מסייע בהתמודדות עם הרכיב האובססיבי ועם שיפור היכולת ותחושת השליטה במחשבות. זהו טיפול קצר וממוקד בטכניקות הרגעה עצמית ווויסות חרדה ולא בגורמי העומק לקושי. לצד זאת כדאי לזכור שיתכן וכיוונים טיפוליים אלו יביאו להקלה, אך שבהמשך ידרש טיפול מעמיק יותר שיאפשר שינוי משמעותי ויציב.

ליטל

שלום רוני.

יום הזיכרון אכן מחבר  לאבל ולאובדן, ובפרט כאשר אלו מוכרים לך מקרוב. במובן זה, אני חושבת שאין אלא להשלים עם מה שימים אלו מעוררים בך ולנסות להיעזר ע"י שהות עם האנשים הקרובים לך ותומכים בך, ו"מינון" של החשיפה לתכניות טלוויזיה, טקסים וכד' במידה ואלו מעמיסים עלייך יותר מדי. מעבר לכך, במידה ואת מרגישה שלנושא האובדן והמוות בכלל או לאובדנים שחווית יש השפעות שחורגות מעבר ליום הזיכרון, יתכן וכדאי לשקול פנייה לעזרה מקצועית.

ליטל

שלום לך.

האפשרות לסייע מבלי לפתוח את הדברים ולשחזר תלויה בסוג הסימפטומים- ככל שהסימפטום מקיף, אישיותי ודומיננטי יותר כך קשה יותר לטפל מבלי לעבד לעומק, ביחס לסימפטומים נקודתיים יותר (למשל התקפי פאניקה). יחד עם זאת, כדאי לקחת בחשבון שמטפלים בטראומה ערים לעוצמת הכאב הכרוכה במפגש עם החומרים ולא "ידחפו" את המטופל להתמודדות שאינה תואמת את הקצב הנפשי שלו ואת המידה בה מסוגל לגעת באזורי הטראומה.

ליטל 

שלום לך.

אין לי אפשרות להחוות דעה אובייקטיבית על מה שקורה בטיפול שלך ועל תפקודה של המטפלת, אך באופן כללי אני יכולה לומר שפעמים רבות חלק מהתהליך הטיפולי עובר דרך כשלים ו"נפילות" של המטפל- המטפל "נופל" לתפקיד שנפש המטופל דוחקת אותו אליו באופן לא מודע, ודרך זה נוצרת אפשרות ללמוד דבר מה על עולמו הפנימי של המטופל ועל דפוסי היחסים המאפיינים אותו. במובן זה, עם כל הכאב שכרוך בכך מה שחשוב הוא לא ה"נפילה" של המטפלת, אם אכן התרחשה, אלא היכולת שלכם כצמד טיפולי לדבר, לברר ולהתבונן מה משמעות הדינמיקה שהתגלתה ביניכם. זה המקום ממנו ניתן לזוז ממעגל ההאשמות ההדדיות לטובת התבוננות וצמיחה, ולכן אני חושבת שחשוב לשתף את המטפלת בתחושות לא כדי לקבוע אם היא מטפלת טובה/גרועה אלא כדי להכיר א עצמך דרך השיח איתה.

מעבר לכך, אני רוצה להזכיר כי תקופה שלקראת סיום טיפול היא תקופה רגישה ביותר ובמובן זה, טבעי שגם העוצמות הרגשיות, הספקות והפגיעות הם מטלטלים כל כך, וחשוב לא לתת להם למחוק את מורכבות הקשר ואת איכויותיו החיוביות כפי שהתגלו לאורך הטיפול.

ליטל

שלום לך.

אני שומעת כמה קשה לך, ויכולה רק להציע לשוב ולהעלות את הקשיים בטיפול- הכאב והטלטלה שאת חווה הם ככל הנראה חלק מהדרך הטיפולית הלא פשוטה שאת עוברת, ואני נוטה להאמין שככל שהתהליך הטיפולי יתבסס והתנועה הנפשית תתקדם כך יהיה קל יותר, גם אם זה יקח זמן.

ליטל

שלום לי.

קשה לי להתרשם על סמך הדברים שתיארת מה יכול להתאים לך יותר אך באופן כללי אפשר להצביע על מספר הבדלים. אימון מיועד לחיזוק היבטים נקודתיים כדי לשפר את התפקוד התעסוקתי, ומתאים למי שיאנו חווה קושי או בלבול רחבים מאוד, אלא ספציפיים. למשל, איך לשפר ביצועים, לפתח נישות ספציפיות וכן הלאה. ייעוץ תעסוקתי אצל פסיכולוג תעסוקתי יציע מענה רחב יותר לשאלות שעולות סביב בחירות קריירה ומתאימות כאשר יש תחושה של בלבול, קושי בבחירה או קושי בהתארגנות הכללית סביב הנושא התעסוקתי. טיפול פסיכולוגי "רגיל" הניתן אצל פסיכולוג קליני או פסיכותרפיסט, מתאים כאשר הקושי בבחירת כיוון קריירה ומימושו נובע מקשיים רגשיים/בין אישיים. למשל, דימוי עצמי נמוך או חרדה הפוגעים בתפקוד ומביאים להימנעות מצעדי קריירה חיוניים, קשיים בין אישיים המונעים תפקוד תעסוקתי תקין, תחוש כללית של בלבול והיעדר הבנה של העצמי אשר מונעת קבלת החלטות ובחירות וכן הלאה. 

לא תמיד ההבדלים ברורים וחד משמעיים, אך מקווה שכיוונים אלו יסייעו לך להתמקם,

ליטל