פורום טיפול נפשי

סתם כותבת כדי להימנע מדברים אחרים
אתמול הייתה לבן זוגי התמודדות עם הבן שלנו בן ה10.לא משהו חריג..דבר שיכול לקרות..עימות שהיה בו הרבה כעס ואפילו בן זוגי שהוא הכי רגוע בעולם איבד את שלוותו ויצא מכליו..
גם הבוקר האוירה הייתה מתוחה ולא נעימה.בעיקר בן זוגי היה מכונס וכעוס.
אני הרגשתי גם אתמול וגם היום שאני לא יכולה לשאת את זה.זה כואב לי בגוף.זה קצת כמו שמוסיקה נשמעת בווליום גבוה מדי או להיות בכביש סואן שכולם צופרים..
ואז אני עוברת מכעס על בני למעין ניתוק מצד אחד,כמו נעלמת ונאלמת, ומצד שני צורך עז לפגוע בעצמי.
יש לי היום אחהצ פגישה איתה ואולי נדבר על זה..אבל עכשיו אני כותבת כדי לא לחתוך את עצמי.

יש לי ילד שדורש את כל כולי, מבחינה רפואית (הוא חולה) ומבחינה רגשית ונפשית (מאתגר, קשה להכלה)
יש לי עומס מטורף בעבודה, צריכה להשקיע שם את כול כולי, בפרט עכשיו, זו עבודה שדורשת מושקעות גבוהה מכל הבחינות, בפרט מבחינת חיבור, רגש ויצירה.
ואם לא אוציא מעצמי את המקסימום, אקבל "על הראש" (גם אם אוציא את המקסימום לא בטוח שיהיו מרוצים אבל בטח שאינני יכולה לזלזל או להקל ראש) ואני בטיפול פסיכולוגי שמטלטל אותי.
מזכיר לי חוויות עבר מכאיבות, זוועות, אבא מכה, אלים, מתנפל, כולנו צורחים, מתחננים שיפסיק, בועט בטירוף, משתולל, פוצע, זורק מגובה, מעיף, כן, גם תינוק בן חצי שנה.
והטיפול רק מעורר, אבל לא מדברים על זה כלום!!!! לא יודעת למה ובגלל מי, אם בגללי או בגלל המטפלת.
ואני כמעט משתגעת מהאנרגיות הנפשיות שנדרשות ממני בכל התחומים.
די, אין לי כוח.
יש לכם עיצה בשבילי?

שלום, נראה כאילו ההכרה בהפרעה מאלצת אותי להיות נכה, ניסיתי לדחות את ההבנה אבל אם אני מקשיב לרגשות שלי אז אני גם יהיה נכה כי אני שונא ללמוד או לדבר עם אנשים אין לי שום אינטרס לעשות דברים בכלל, הכוונה היא שאני הרבה פעמים במצב צמח אבל מתישהו אני נשבר כל פעם ועושה דברים שאני לא רוצה

אני משער שלמדינה לא אכפת מחוסר מוטיבציה וחוסר סיבה לעבוד, אז אני גם מסתכן בלהיות נכה בלי עזרה, אני יכול לעבוד אבל זה מרגיש כמו עונש ואני מרגיש נחנק אחרי כמה זמן
אני נחשב חכם אבל זה נראה כאילו זה לוקח ממני אקסטרה אנרגיה להקשיב וללמוד גם כשזה מהבית אני נחנק ומשתגע כשדברים לא עובדים כמו שלימדו אותי, וזה קורה הרבה, אני מעדיף להיות מתכנת כי אפשר לעשות את זה מהבית אבל זה קשה

השאלה אם למישהו אכפת ש'לא בא לי' לעבוד, וגם עבדתי בעברי ועשיתי 3 שנים צבא קרבי, שרדתי הכל, פשוט מתתי בשביל להיות תקין, עכשיו גם העבר שלי נגדי בשני המקרים, מצד אחד אין לי עבודה רציפה ועבודות מסוימות לא יקבלו אותי מצד שני הצלחתי להחזיק בעבודה אחת כמעט שנה, ועוד הצבא, אז מצפים ממני לאיזה הסברים וכשאני אומר את האמת כולם חושבים שאני מחרטט אותם, האמת שאח שלי אמר לי, לא יודע למה זה לא מספיק עשיתי מה שאמרו לי ולאף אחד לא היה אכפת מצד שני כשהם ראו שאני עושה דברים שאומרים לי בלי חשיבה אבל מצד שני פתאום לכולם זה מוזר שאני עושה כי אומרים לי, אין לי אהבה למדינה או גאוות קרביים אח שלי היה אומר לי כל ערב שישי ללכת לקרבי ושאני אפס, אותו דבר לגבי שנת לימודים מדעי המחשב שסיימתי והפסקתי כי הוא עבר לחו"ל אז לא היה לי למה להמשיך

ליטל שלום.

רציתי לשאול אותך שאלה את כתבת לי ללכת לטיפול. אני לא פוסלת טיפול,אבל עם כל הכבוד לטיפול אני כותבת לפורום. אני לא בטיפול בפורום. שוב אני לא נגד טיפול זה לגיטימי שאדם שנמצא במשבר או כאלה צריך טיפול אין ספק. אבל פה זה פורום. אני שאלתי שאלה בפורום ופורום נמצא באינטרנט למה את התנגדת לי טיפ מעשי להסחת דעת כדי לצאת מהמצב לגבי הבחור עליו שאלתי? לטיפול אפשר לכתוב אבל שאני שואלת שאלה בפורום יכולים אנשים גם להגיד לי מחוץ לפורום ללכת לטיפול. אבל אני ממש לא מבינה לא ואת לא צריכה לתת לי טיפים מעשיים ואני גם לא רוצה אחרי שכתבת לי שאת מתנגדת. רק אני לא מבינה דבר אחד כמו שאת מציאה ללכת לטיפול הרי את לא מכירה אותי באופן אישי רציתי הסבר למה לא לקבל טיפים מעשיים? עם כל זה אני מאוד מעריכה אותך כאן בפורום למרות שאנחנו לא מכירות ויש לך עצות טובות. אגב אשמח עם לתגובה בלי טיפים מעשיים.

תודה ויום נפלא

אגב אני חושבת שיש הבדל בין פורום לבין טיפול אשמח לדעתך

אני בטיפול פסיכודינמי.
אך אינני חווה הקלה משמעותית על אף שעברה כבר יותר משנה.
אני חושבת שההיפך, יש החמרה.
שטיחות רגשית שמחמירה, חוסר עניין, רצון להיפטר ממשא החיים, חוסר הנאה וחוסר מוטיבציה להשקיע בתחומים כמו עבודה וקריירה, שהיו בעבר (גם אחרי המשבר ותוך כדי הטיפול) מעוררי עניין ומוטיבציה.
כמוכ' מרגישה שהמטפלת לא מספקת לי תשובות בהירות וברורות, מבלבלת אותי מאוד באמירות כוללניות ומעורפלות.
לדוג': בתשובתך אלי, נתת לי להבין שהשאלות שלי הן בעקבות הבלבול, הסבל וחוסר האונים שאני חווה, ודרך השאלות (והתשובות) מחפשת איזה עוגן להישען עליו. אז נכון שלא היתה לך תשובה, אבל עזרת לי להבין את עצמי, וזה הקל עלי.
אך כשאני שואלת את המטפלת שאלות כמו אלו, שנובעות מבלבול וחוסר אונים, אני לא מקבלת מענה מרגיע ומיישב, אלא מענה כוללני ומבולבל כמו: כולם מתמודדים, כולם צריכים טיפול כדי להתחבר לעצמם, היום קשה לכולם להיות הם עצמם וכד'.
וזו רק דוגמא אחת מיני רבות, שבהן אני חשה שאין מענה משיב נפש בטיפול שלי.
וכן יש הרבה מענה מבלבל, (וזה יותר טוב מפעם שאז המענה היה מאשים מקטין ופוצע)
הבעיה שאין לי כוח להחליף מטפלת, אבל היא לא מתאימה לי! ואני לא מצליחה להתפטר ממנה!
ולא מבינה למה היא לא יוזמת את הפסקת הטיפול מתוך אחריות והוגנות?
מה עושים? איך יוצאים מזה?

שלום וערב טוב,

בטיפול, מה הפירוש החזקה רציפה?
יכול להיווצר מצב שבו מטפל לא יכול ליצור את אותה החזקה רציפה?
יש סיבות לכך? יש דרך ליצור את ההחזקה הזו?

תודה.

האם אדם שעבר טראומה מורכבת וסובל מנתק, חרדת נטישה ופחד מקשר משמעותי, וחש כאב נפשי משמעותי ללא החזקה חיצונית (טיפול) עובר פחות או יותר אותו סבל כמו אדם בעל הפרעת אישיות גבולית מבחינה חווייתית?
בעבר על אף (ובזכות) הנתק החיים היו נסבלים, (אני עוד זוכרת את החיים המייסרים שלפני הנתק, על אף שעבר כבר מעל עשור) וכיום, בעקבות משבר, ללא החזקה החיים מייסרים ממש.
וכמה זמן לוקח הכי הרבה טיפול בטראומה מורכבת?
בסוף יוצאים מזה לגמרי?
יש אנשים בעולם שבאמת נהנים מעצם זה שהם חיים? הם הרוב או המיעוט?

היי,

כשנמצאים בתהליך טיפולי, נניח בטיפול דינמי, האם בהכרח חייבת להיות אבחנה כלשהי מצד המטפל?
מעבר לכך שפונים בעקבות קושי או משבר, אם יש אבחנה מסוימת על המטפל להגיד למטופל?

ההבנה הזו גורמת לי לרצות לחתוך לעצמי את הידיים ולהפסיק להרגיש ולחשוב על זה על הזמן
רוצה שזה ייצא ממני

היום בפגישה איתה פתאום הבנתי -
1.אם אני לא אוותר ואשלים עם מגבלות המציאות, הטיפול והקשר, הטיפול לא יעבוד ולא יוכל להתקיים.
הצלחת הטיפול תלויה בכך שאני אפסיק לרצות שהיא תהיה תחליף אם בשבילי.הבעיה היא שאני לא מסוגלת..

2.החיים מפחידים מדי וריקים מדי בלי שיש מישהו "גדול" שצמוד אליי ושומר עליי.אני לא יכולה לחיות בלי שהיא תהיה קרובה אליי כמו אמא.אני כמעט רוצה להיספג בתוכה..

3.אני בבעיה גדולה.דרך ללא מוצא.

ליטל שלום רב.

בנוסף לעצה לטיפול איך אפשר להסיח את דעתי גם בדרכים אחרות כדי שיהיה לי יותר קל הצעה מעשית?
תודה,

שלום,
אני בת 32, ומובטלת כבר שנה שלמה.
עזבתי עבודה "זמנית" לאחר כמה שנים שנתקעתי שם. ואני מרגישה קושי להיכנס מחדש לשוק העבודה.
אני לא שולחת כמעט קורות חיים כי כל פעם לא בטוחה לאיזה כיוון ללכת. עשיתי הכוונה תעסוקתית, אני בטיפול פסיכולוגי, בעלת תואר ראשון וכל מיני קורסים מקצועיים שעשיתי.
אך עדיין לא יוצאת מהתקיעות הזאת, מתקשה להגיע להחלטה של מקצוע. מתקשה להעביר את המחשבות לפעולה, ובעצם לא פועלת כלל.
יש לי פחדים מטורפים משינוי, פוחדת לצאת מהאיזור שמוכר לי, פוחדת לאבד את ה"חופש" שלי כשאתחיל לעבוד. יש לי מאבקים בפנים אך אני חייבת כבר להיות בשיגרה, להרגיש חיונית,
וכמובן חייבת כבר הכנסה כספית!
אשמח לכל מחשבה/ עצה/ הארה איך לצאת לפעולה.
תודה רבה

לא באלי להגיע יותר לטיפול
רק מרגישה שאני מעמיסה, חושבת מי היה לפני ומי יהיה אחריי
בטח משוגעים שגמרו לו את הכוחות
ובגלל זה אני אף פעם לא מצליחה להשתחרר שם ורק רוצה להקל עליו
אני כועסת עליו שהוא לא דואג לעצמו, שכל יום הוא עובד והיומן שלו מלא
הוא לא יוצא לחופשות

ובכל זאת, תמיד הוא שם בשבילי, איך הוא עושה את זה? על מה הוא מוותר בשביל כולם

שלום, בזמן האחרון אני מרגישה שלא טוב לי בכל התחומים ואני לא מצליחה לעשות שינוי.
כל מה שאני מנסה לא מוביל לשום הצלחה ולשינוי.
אני מדוכאת, אין לי חברים בכלל, היום שלי עובר שאני בקושי מוציאה מילה מהפה, בעבודה אני סובלת (בעבודה הקודמת היה לי קשה פיזית והיו לי כאבים אז רציתי שינוי לטובה ואזרתי אומץ ועזבתי, ובעבודה החדשה פיתחתי אלרגיה לשטיח אז כואבות לי כל יום העיניים וגם הבחורה שעובדת איתי מתנהגת אליי מגעיל אז גם פה לא טוב לי ושוב להחליף עבודה זה ממש קשה כי בקושי מקבלים אותי בראיונות).
בבית יש בעיות עם השכנים שלא נותנים לישון בלילות (התלוננתי למוקד 106 וזה לא עזר אלא רק החמיר כי עכשיו הם עושים דווקא וגם השכן איים עליי ומאז אני סובלת מחרדות כי הוא התנפל עליי וכמעט הרביץ לי והוא ענק, אז עכשיו כל דבר שהוא טיפה מפחיד גורם לי לחרדות - פעימות לב מואצות והרגשה לא טובה בבטן ובאזור חלל החזה וגם פחד מאוד גדול כאילו אני תיכף צריכה לקפוץ עם מצנח.
היחסים עם ההורים לא טובים, אבא לא אכפת לו ממני ולא מעריך שאני עושה הכל בשבילו ורק מוציא עליי את העצבים שלו, אמא עם פריצת דיסק ב-3 מקומות בגב לכן לא מתפקדת בדיוק ואני מטפלת בה והיא גם רק מנצלת אותי שאני אטפל בה ולא נותנת לי לצאת מהבית. כשהייתי רוצה לצאת (פעם עוד כשהיו לי חברות קצת והמצב החברתי היה יותר טוב) אז אמא הייתה עושה סצנה ופאניקה ובוכה ומרביצה לעצמה כדי שאני לא אצא, היא בדיכאון עמוק כבר שנים ולא מוכנה לקבל טיפול, היא לא יוצאת מהבית והיא לא 100 % בריאה נפשית. אחותי לא אכפת לה, היא נשואה וגרה רחוק ואבא שלי הרים ידיים.
אני בת 37 ואני עדיין גרה עם ההורים, וכל פעם שאני רוצה לעשות שינוי יוצא רק יותר גרוע. אין לי זוגיות ואף פעם לא היה לי. מרגישה לוזרית של החיים.
אני במעגל הזה שנים ולא מצליחה לצאת מזה, ועכשיו שהתחילו התקפי החרדה אז בכלל מפחדת לעשות משהו.
אני לא מחייכת ולא צוחקת ואין לי שום טעם בחיים.
אני לא יודעת מה לעשות, מרגישה כלואה ובוכה.
מה לעשות ואיך לצאת מזה? תודה.

הבן שלי סובל ממחלה כרונית אוטואימונית, כמוכ' הוא התחיל טיפול תרופתי בקונצרטה לפני מס' חודשים.
במסגרת הטיפול הפסיכולוגי שעברתי (ואני עדיין עוברת), המטפלת האשימה אותי שהבן שלי חולה בגללי, מכיוון שיש לו אמא לא שלימה, אמא מנותקת שלא מחוברת באמת.
(חייבת לציין להגנתי שאני משתדלת ככל יכולתי, גם טכנית, גם ביחס יפה ומכבד ומכיל עד כמה שניתן, אמנם לא אוכל להתכחש לכך שאולי הכל חיצוני, אך זה באמת לא במסגרת היכולת שלי לשלוט על כך ולחוות קשר עמוק יותר, אבל אני יכולה להעיד על עצמי שאני משתדלת בשבילו יותר מאמא סטנדרטית)

כמו כן, בפעם הראשונה ששיתפתי אותה בכך שהבן שלי התחיל טיפול תרופתי בקונצרטה, היא אמרה שאין דבר כזה הפרעת קשב! הילד מוצף רגשית כי הוא לא מקבל ממני מה שהוא צריך! היא אמרה שילדים שמקבלים את התרופות הללו (קונצרטה ושות') נהיים משוגעים ומשגעים את ההורים! וההורים מאוד סובלים מהם וכו'
הרגשתי שאינני יכולה לשאת את ההתקפה! כי אין לי דרך להתמודד עימה!
הילד לא מתקדם מבחינה לימודית, ואבחנה של רופאת קשב ניתנה, ומה עלי לעשות כעת? להמתין שיעבור טיפול פסיכודינמי במשך שנים ויפסיד את החיים על הדרך עד שהטיפול יעבוד??
ביקשתי ממנה להפסיק לדבר כי אני לא מעוניינת! ובזה נסגר הנושא.
כעת מאוד קשה לי לפעמים עם הבן שלי, ואני תמיד חוששת שאולי לא הייתי צריכה לתת לו קונצרטה, אולי זה באמת עושה אותו קשה יותר? משוגע, כדבריה?(על אף שהקונצרטה הזניקה את הישגיו הלימודיים, ומבחינה התנהגותית הוא תמיד היה מאתגר, ועם הקונצרטה יש עם מי לדבר)
ואין לי דרך לקבל ממנה עזרה בנושא שכ"כ מכביד עלי, כי אין לי כוח להתמודד איתה בנוסף להתמודדות עם הבן שלי.
מה עושים?