פורום טיפול נפשי

שלום עידן,

קודם כל, כל הכבוד לך על ההקשבה העדינה ועל כך שאתה עושה מאמץ להבין מה באמת עובר על אשתך. לידה (גם אם הלידה עצמה היתה קלה) עלולה להיות חוויה מטלטלת, ולעתים לוקח זמן להסתגל למצב החדש. כל אישה כמובן מגיבה באופן שונה. נשמע מדבריך שאתה מרגיש שאשתך מעט מנותקת ולא מתנהגת באופן שהיית מצפה. תוכל לקרוא עוד על דכאון אחרי לידה כאן. הניתוק שאתה מתאר יכול להעיד על חוויה דכאונית מסוימת, אבל לא בהכרח.

אני חושבת שקודם כל, חשוב מאוד שאתה עושה מאמצים לדבר איתה ומנסה להבין. בהנחה שאתה מרגיש שתשובתה ש״הכל בסדר״ לא מספקת ולא משקפת את הרגשתה האמיתית, אני מציעה לא לוותר ולנסות לדבר איתה יותר לעוק, וכן לשתף אותה בתחושתך לגבי המצב. לפעמים נשים מתקשות להודות אפילו בפני עצמן בחוויה הדכאונית, שכן היא יכולה להיות מקור לבושה עבורן. המסר שתוכל להעביר לה הוא שזה ממש בסדר גם אם היא מרגישה כך, ושתוכלו לנסות לעזור להרגיש יותר מחוברת, למשל באמצעות התייעצות עם איש מקצוע. אם תרגיש שאינה משתפת פעולה ועדיין לא תשתכנע שהיא בסדר, תוכל אתה לפנות להתייעצות עם איש מקצוע, על מנת שיוכל לעזור לך להבין מה חומרת המצב ואיך תוכל לתמוך באשתך לקבל עזרה וכמובן על מנת שתוכל גם אתה לקבל את התמיכה הנפשית לה אתה זקוק. 

הטיפול המרכזי יכול להיות פסיכותרפיה דינאמית, שהיא יותר ארוכת טווח, או טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) וכמובן שקיימת גם האפשרות לטיפול תרופתי. זה מאוד תלוי בה כמובן. חשוב מאוד שלא להיבהל מהמצב ושלא לגרום לה להרגיש גאילו משהו שהיא עושה לא בסדר, להיפך, לנסות להגיע מתוך עמדה אמפאתית וחומלת, ולנסות להושיט יד בעדינות אך בנחישות. דיכאון אחרי לידה כן יכול גם לעבור מעצמו, אבל אם אתה מזהה שזה המצב, חשוב מאוד שלא להתעלם כמובן ולנסות להבין יותר לעומק את תחשותיה ביחד איתה. 

בהצלחה,

יעל 

תוכל לקרוא כאן עוד על דיכאון אחרי לידה ולקבל רשימת אנשי מקצוע להתייעצות

שלום סיוון,

עולה מדבריך שאת חווה משבר של אמון בבן הזוג עקב בגידה שלו. איני מכירה את פרטי הסיפור, ולכן קשה לי לומר מה יהיה נכון עבורך או עבורכם כרגע, אבל כמובן ששיקום של אמון שנשבר הוא תהליך שיכול לקחת זמן וכרוך לרוב בקושי ובכאב. בגידה יכולה לסמן גם קשיים אחרים. אני חושבת שמובן מאוד שלא תצליחי ״להתגבר״ מאחר ואמון הוא נדבך מהותי בתוך זוגיות, וכאשר זה נשבר לוקח זמן (אם בכלל) לשקם אותו. מעילה באמון יכולה לעורר רגשות שונים כגון כעס, עלבון, בדידות ועוד ומובן מאליו שחוויה זו לא יכולה פשוט להיעלם לה.

בהנחה שאת מרגישה שהמוקד של הקושי הנוכחי הוא הקושי הזוגי, ואת מעוניינת לנסות לשקם אותו, אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול זוגי, בו תוכלו להתחיל לעבד ביחד את הבגידה ואת ההשפעות שלה עליך ועליכם כזוג. במסגרת טיפול זוגי תוכלו לתת מקום לרגשות השונים שעולים בך ובו ולבחון האם שיקום של האמון אפשרי.

בהצלחה,

יעל 

שלום לך.

שמחה לשמוע שהדברים נגעו ועשו קצת סדר. 

איני מכירה מטפל/ת ספיציפי בחיפה, אך מציעה לפנות לטיפול פסיכודינמית. תוכלי להיעזר לאיתור מטפל/ת מתאימ/ה במוקד ההפניות של בטיפולנט בטל' 1800-200-25 או באינדקס אנשי המקצוע של האתר

ליטל

שלום לך.

זו אולי שאלה של השקפה, אבל אני חושבת שמעטים הדברים שקורים לנו לבד, ב"ואקום" שאין בו אדם אחר. רב הכאבים והצמיחה שלנו, לפחות בעיני, כרוכים באופן עמוק באחרים, בין אם באחרים ממשיים ובין אם באחרים אשר הופנמו ומצויים בנו. 

לכן, בין אם מה שקורה לך כעת קשור במטפלת ובין אם לא, בין אם קורה דבר מה חדש ובין אם זו עוד אחת מהמהמורות הצפויות בדרך להחלמה, אני מאמינה עמוקות בכך שהקשר הטיפולי והאנשים הסובבים אותך ושאת יקרה להם יכולים לסייע לך להתאושש. כבר נפלת וקמת, כבר היו תקופות טובות יותר. זה לא ימשיך כך תמיד.

בכל מקרה, אנא זכרי את כל אפשרויות המענה הפתוחות בפנייך במצבי קושי וכאב קיצוניים.

שמרי על עצמך,

ליטל

שלום ליאור,

לצערי איני בעלת הכשרה רפואית כך שאין באפשרותי להשיב לשאלתך.

מציעה לפנות לפסיכיאטר המטפל או לכל הפחות להתייעץ בפורום פסיכיאטריה.

ליטל

שלום אמיר.

נדמה לי שעל הפנייה שאתה מתאר אין סיבה לחשוב במונחים של "חוקיות" או של "בסדר/לא בסדר"- נשמע שהמטפל חש (בדומה לך) שמשהו באופן הסיום היה שגוי ומחפש דרך לתקן, או לפחות להתייחס למה שקרה. לכן, אין פסול בפנייתו והשאלה המרכזית היא האם אתה מעוניין  לתת הזדמנות לכיוון זה או שאתה מרגיש שפתיחת הקשר והנושא אינה נכונה לך. זו שאלה שנדמה לי שרק אתה יכול להרגיש ולענות עליה, אך במידה וקיימת התלבטות, יתכן ושווה להפגש עם המטפל באופן חד פעמי, לשמוע את דבריו ומשם לחשוב מה נכון לך. לפעמים, הכרה של האחר, ובפרט של מטפל, בשגיאה או החמצה שלו, ומתן מקום לעיבוד של הדברים, יכולה להיות מיטיבה ומרפאת.

ליטל

שלום לך.

נשמע מדברייך שאת מתארת חוסר ביטחון לגבי עימות עם הסמכות, או עמידה על זכויותייך מולה: את מתארת כמה חרדה מתעוררת בך לגבי איכות המענה שתקבלי ולגבי האפשרות שצרכייך ורצונותייך יידחו. קשיים מסוג זה נובעים בדרך כלל מתחושת חוסר בטחון עמוקה יותר לגבי האפשרות והלגיטימיות של הצרכים ו/או האפשרות ליישב את צרכיהם של שני הצדדים. במרבית המקרים, תחושות אלו מתבססות בשלבי החיים המוקדמים בתוך הקשרים המשמעותיים הראשוניים, עם ההורים או אנשים משמעותיים נוספים. כך, למשל, אדם אשר עידה על צרכיו או עימותים עם הוריו הביאו לתוצאות "מסוכנות" או מכאיבות עשוי לפתח קושי מול עימותים ועמידה על זכויותיו. 

נשמע מדברייך שאת עושה מאמץ רב לא לרגשותייך לנהל אותך ולהגביל אותך אך שהנושא נותר מציק ולא מספק מבחינתך. לכן, אני מציעה לשקול פנייה אל ייעוץ פסיכולוגי ממוקד אשר יסייע לך לבד ו"לנטרל" את גורמי העומק לקושי, ולפתח אסטרטגיות התמודדות יעילות יותר.

ליטל

תוכלי לקרוא כאן עוד על טיפול פסיכולוגי ולקבל רשימת אנשי מקצוע להתייעצות ובחינת טיפול

שלום מיכל.

נשמע מדברייך שההתמודדות עם שינויי הגיל- הבאים לידי ביטוי הן בנפילות ובפחד מהן והן במעבר לבית אבות- אינם פשוטים עבור שתיכן, וכנראה מפגישים אתכן עם תכנים וחוויות מכאיבים שביניהם אשמה וחרדה. יתכן שמכך נובעות השתיקה והחסימה. מאחר ונשמע שהקשר ביניכן חשוב לך ומכאיב לך, אני מציעה לפעול בשני כיוונים. ברובד אחד, כדאי אולי לשתף את אמך ישירות ברגשותייך. לשאול אותה על חוויתה בבית אבות, לומר לה שלא קל לך עם זה, לספר ולשאול יותר. במקביל, אפשר אולי לשקול פנייה לייעוץ פסיכולוגי בו תוכלי להבין יותר מה קורה לך לנוכח השינויים החלים באמך ובקשר איתה. יתכן והתחושות והקשיים שנלווים לשינויים הם דרכה של נפשך לאותת שיש צורך בהתבוננות מעמיקה יותר פנימה על הקשר עם אמך והשפעתו עלייך.

ליטל

שלום לך.

ראשית, אני מתארת לעצמי שאת כותבת את הדברים מתוך מצוקה ומזכירה שברגעים כאלו יש אפשרויות נוספות- החל מיצירת קשר עם קווי החירום, דרך יצירת קשר עם המטפלת שלך ועד לפנייה למיון/צוות האשפוז, במידה ואת מרגישה שאת אכן עלולה לפגוע בעצמך. 

מעבר לכך, מאחר והתמקדת בשאלתך בקשר הטיפולי, אני תוהה אם את עסוקה גם בתחושותייך כלפי הפסיכולוגית שלך, ובשאלה איך אפשר להשפיע עליה, לגעת בה. אלו נושאים רגישים וכואבים, אם אני חושבת על דברים שכתבת כאן בשבועות האחרונים, ולכן מציעה שוב לחזור ולהעלות אותם בטיפול, ולסמוך על עצמך ועל הקשר הטיפולי שידעו לעבד אותם באופן שיקל ויצמיח.

ליטל

שלום מיכל.

נשמע מדברייך שאת חווה את הסירוב של אמך כתירוץ או חוסר רצון/דחייה, אך כדאי לקחת בחשבון שנושא הנפילות הוא נושא רגיש מאוד עבור קשישים, ובפרט לאחר שחוו נפילות. הנפילה מפגישה לא פעם עם מגבלות הגוף, חוסר האונים, התלות באחרים וחוסר הביטחון בגוף וביציבות שהיו מובנים מעליהם כל השנים. לכן, סביר להניח שאמך לא "מתחמקת" או "מתרצת" אלא באמת מתקשה. לכך, אפשר אולי להוסיף נושאים נוספים שנוגעים למורכבות הגיל והמעמד- הפחד להעיק, תחושת מיותרות, קושי להשתלב בשיח ועוד. לאור כל האמור, אני חושבת שכדאי דווקא  להפגין גישה רגישה ואמפתית- להדגיש בפני אמך כמה היא רצויה ולחשוב יחד איתה מה אפשר לעשות כדי שתרגיש בטוחה ונינוחה יותר בביקוריה. כדאי גם לשאול אותה האם יש משהו שמפריע לה מעבר לנפילות, ולפתוח מרחב לדיבור על נושאים ודינמיקות אישיות שמעבר לנושא הנפילה.

ליטל

שלום גאיה,

לחץ מפני בחינות ובכלל, לחץ סביב הצלחה בבית הספר הוא נפוץ, וטוב מאוד שאת מזהה שהלחץ שמופעל עליך כרגע מוגזם ופונה לעזרה. נשמע שהסיטואציה עצמה באמת די מעמיסה, ואני מניחה שאת לא היחידה מבין חבריך לכיתה שמרגישה כך. תוכלי לקרוא כאן קצת על טיפים להתמודדות עם לחץ מפני בחינות.

אני ממליצה דווקא לא לוותר על פעילות מהנה, מאחר ופעילויות שכאלה תורמות בהפחתת מתח ובתחושה חיובית, וחשוב שלא ״להיכנע״ ללחץ ולתת לו להכתיב את סדר היום. חשוב לציין שהלחץ עצמו יכול לגרום לפגיעה באיכות הלמידה, ולכן חשוב מאוד לעשות מה שניתן, על מנת להפחית את הלחץ בכדי שבזמן שכן יש לך עבור הלמידה, היא תהיה אפקטיבית. כשאת מרגישה לחץ, תוכלי לצאת לריצה או לעשות משהו משחרר, ולחזור ללמוד יותר נינוחה. במידה ותרגישי שהלחץ ממשיך, תוכלי כמובן לפנות לקבלת עזרה מקצועית בהפחתת הלחץ והחרדה. קיימים טיפולים קצרי מועד שיכולים מאוד לסייע בהתמודדות עם לחץ בחינות, לדוגמת טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT). קיימות גם קבוצות טיפוליות שעוזרות להתמודד עם לחץ שכזה. 

בהצלחה!

יעל 

שלום לך, 

אני מאוד מצטערת לשמוע שכך את מרגישה. נשמע שאת חווה כרגע ייאוש ותחושת חוסר אונים, אבל חשוב שתזכרי שתמיד אפשרי וחשוב לפנות לעזרה. יש רגעים בהם זה מרגיש בלתי אפשרי, למרות שבאמצעות התמיכה המתאימה אפשר בהחלט לחוות הקלה. אני מאוד מקווה שלא תתייאשי, ושתפני לעזרה, ושאולי תוכלי למצוא את הדרך לשתף את בני משפחתך בחוויה שלך. אני חושבת שמאוד חשוב לא להישאר לבד עם תחושות כה קשות. אני מחזקת את ידיך ברגע קשה זה, לפנות לעזרה בכל דרך בה את מרגישה שאת מסוגלת, לשתף, ולהיתמך על ידי מי שניתן ומאמינה שתוכלי להרגיש טוב יותר בהמשך. 

תרגישי טוב,

יעל 

שלום דנה,

פסיכולוג מחויב לשמור על כללי החיסיון לנצח, גם לאחר סיום הטיפול. 

בהצלחה,

יעל 

שלום אביב,

טוב שאת מזהה שמתפתח דפוס אבססיבי שאינו מיטיב עם הקשר הטיפולי ואף עם הקשר הזוגי שלך וטוב ששיתפת את המטפל ברגשותיך. הקושי לשתף אותו בדרגת העיסוק הוא מובן, אך מצד שני מצב זה משאיר אותך ללא אפשרות להשתמש בטיפול על מנת להתמודד עם האובססיה. לפעמים פנטזיות לגבי קשרים עלולות להיות ״מושלכות״ על המטפל או על הקשר, שכן הקשר הטיפולי מאוד אינטימי וייחודי, ועם זאת, בלתי אפשרי ״בעולם האמיתי״. בהנחה שהקשר הטיפולי טוב ושומר על גבולות, בדיוק בתוכו כדאי לעבד את התכנים המתעוררים כלפי המטפל, גם אם הם מביכים או לא נעימים, כי זה המרחב בו צריכה להיעשות עבודת העיבוד של הרגשות שמתעוררים וזו הזדמנות טובה להתמודדות עם רגשות אלו. אני מציעה לך לנסות בכל זאת לשתף בחווייה שגורמת לך לכזו מצוקה, אך אם בכל זאת תרגישי שזה לא אפשרי ושאת ממשיכה לחוות מצוקה, ייתכן והאפשרות היחידה בהמשך תהיה לנסות לעבור לטיפול אחר, בו תוכלי לשתף בהתמודדות הנוכחית, לעבד את המשמעות של ה״אובססיה״ ובהמשך לחוות הקלה. בכל מקרה, בהנחה שאת נמצאת בקשר זוגי שאינך רוצה שיהרס, חשוב שתשמרי על הקשר ושתנסי בכל זאת למצוא מרחב בו תוכלי להתמודד עם העיסוק במטפל. 

בהצלחה,

יעל 

שלום מיכל,

אני חושבת שאת מזהה נכון שכדאי לפנות לטיפול. במסגרת של טיפול פסיכולוגי תוכלי להתחיל לעבד את הטראומה שחווית וכן להבין את מקורן של המחשבות השליליות. מחשבות שליליות בהחלט יכולות להיות קשורות בחוויה של טראומה וכפי שאת מתארת לייצר חרדה, פחד ואף דיכאון. אני ממליצה לך לפנות לטיפול בהקדם, שם תוכלי גם להתחיל להבין כיצד להתמודד עם המחשבות השליליות. 

בהצלחה,

יעל