פורום טיפול נפשי

מרגישה כמו ילדה קטנה. חתכתי כי ההקלטה של השיעור שהפסדתי כי לא רציתי לצאת מהבית נתקעה כל הזמן. דבר כל כך קטן ומטופש. ובסוף למדתי משהו אחר והשארתי אותה לאחר כך כמו שכל אחד נורמלי היה עושה. אני כבר לא יודעת להתמודד עם שום דבר בעולם הזה. הכל יותר מדי. אני יודעת שאין לזה תשובה סתם רציתי לכתוב לא רק לעצמי.. ואני לא יכולה לספר לאף אחד כי לחתוך זה דפוק לגמרי.. הרבה יותר מלהרגיש מדוכאת. וזה תמיד יעלה את המחשבה שאולי זה בשביל תשומת לב.. אני באמת רוצה שמישהו או משהו יעזור לי. אבל אני לא רוצה שאף אחד ידע שאני חותכת.

היי ליטל.

כמו שכתבתי לך בעבר אבא שלי חולה מאוד קשה עם דמנציה. אימא שלי במשבר קשה אבל כמו שאת יודעת אני מסיבה אישית ומשפחתית לא מעוניינת לחזור לטיפול כזה או אחר. הייתי בחורה מאוד אופטימית בעבר גם אחרי שעזבתי את הטיפול שהייתי בו. תמיד ההורים שלי ובמיוחד אבא שלי תמך בי ואמר לי שאני בחיים לא יחזור לטיפול. כמו שכתבתי לך אני באמת ואני אומרת מכל הלב יש לי כלים גם לבד איך לעזור לעצמי לבד. אני עושה מדיטציות,הליכות,בזכותך קניתי ספרים של פסיכולוגיה חיובית ואני מודה לך על זה ואני מנסה להיעזר. אבל מאז שאבא שלי חלה והוא כבר קשיש,ומרוב שאני מפחדת חס וחלילה עם יקרה להורים שלי משהו חס ושלום חס וחלילה אני מרגישה בלב שלי מין משבר כזה שכאילו אני רואה הכל שחור. יש לי מחשבות שליליות שאני יודעת שזה רק מחשבות אבל אני פוחדת מה יהיה בעתיד חס וחלילה עם ההורים שלי לא יהיו, למרות שהאחיות שלי תמיד מעודדות אותי ואומרות לי דברים מעודדים ושהם יתמכו בי כל החיים ושלא אחזור לטיפולים וכאלה כי כמו שאת יודעת גם המשפחה לא רוצה שאני יחזור. גם בטיפול בעבר אמרו שזה כבר פסה ואני לא צריכה את המסגרות שהייתי בהם וכמובן לא פסיכיאטר. גם אחרי שעזבתי את הטיפול באמת החיים שלי היו מאושרים אופטימיים הייתי בחורה שמחה. אבל הבעיה שאני כל הזמן מתמקדת במה יהיה עם בעתיד? חס וחלילה. לא חס וחלילה שאני רוצה שהוריי ילכו לעולמם חס ושלום מקווה שאת מבינה אותי נכון,אבל אני ממש רוצה להתחזק לחזור לחיים לא לשקוע במחשבות מהבוקר עד הערב אני יותר מידי עסוקה באבא שלי אני כל הזמן עסוקה במשפחה מצד אחד יש לי את הכלים לעזור לעצמי אבל מרוב מחשבות שליליות ומדכאות אני לא עושה עם עצמי כלום בגלל החרדות האלה. את מכירה אותי בפורום לא אישית אבל בפורום את יודעת שאני כרגע מפחדת ולא מעוניינת בטיפול. רציתי להתייעץ איתך ליטל יקרה בקטן איך אני יכולה לחזור להיות אופטימית בלי טיפול כרגע ובלי מחשבות שליליות על העתיד. איך לחזור להיות שמחה כמו בעבר אני רוצה לחזור לעצמי לחיים הרגילים שלי לחיות כמו כולם רגיל בלי פחדים ומחשבות שליליות ואני מנסה להמשיך לעבוד לפי ספרי פסיכולוגיה חיובית. אני רק רוצה להוציא את המחשבות השליליות המדכאות ולהפסיק להתעסק במשפחה ולחיות חיים נורמלים כי אני גרה עם ההורים ואין לי סל שיקום ואין לי אפשרות לגור במקום אחר. ממש תודה רבה רבה ליטל יקרה אשמח עם תוכלי לעזור אפילו במשהו קטן בפורום לפחות איך להוציא את המחשבות השליליות מהראש ולהיות אופטימית גם לגבי העתיד

ערב טוב.

לפני הרבה שנים עברתי אשפוז של יומיים קשים עקב משבר ואחרי יומיים שחררו אותי הביתה. הייתי בטיפולים נפשיים והמשפחה שלי בסופו של דבר בגלל כל מה שעברתי ועברתי טיפול לא נכון הגישו בקשה למשרד הבריאות להוציא אותי מהכל המסגרות הנפשיות. זה היה לפני עשר שנים. עד היום למרות שעברו עשר שנים ועשר שנים אני לא בטיפול אני בטראומה ולא מפסיקה לחשוב על זה. אני אלף פעם ביקשתי ממשפחתי שאני רוצה לפחות ללכת לטיפול בקהילה הפתוחה לא בבתי חולים אולי רק במרפאות חוץ והם מתנגדים בתוקף. אפילו לרופאת משפחה הם מתנגדים בתוקף שאלך הם מפחדים שאולי אני אבקש ממנה ללכת לטיפול. בגלל זה כל פעם שאני מדברת עם המשפחה הם רבים איתי ואומרים לי עם תתחילי ללכת לטיפול או לדבר עם הרופאת משפחה את לא נכנסת יותר הביתה וננתק איתך את הקשר. אני כל הזמן גם מנסה לפחות לדבר איתם על הפוסט טראומה אבל כל פעם שאני מדברת איתם הם רבים איתי לא לדבר איתם על זה. אימא שלי אומרת לי מה קרה לך עברו עשר שנים ואת עוד חושבת על זה? תתעסקי בדברים אחרים. הם לא מבינים מה זה פוסט טראומה. אני לא הולכת לטיפול אפילו לפסיכיאטר פרטי או טיפול פסיכולוגי הם לא מוכנים. אני המון עצבנית בבית בגלל שאני לא מפסיקה לחשוב על הטראומה שעברתי אני כל פעם רבה עם ההורים שלי במיוחד בגלל שאני מדברת על זה ועם כל המשפחה הם לא רוצים שאני יזכיר את זה בבית אני לא הולכת לטיפול כי אני לא רוצה לנתק את הקשר המשפחתי אבל מצד שני המשפחה לא מבינה אותי. לא מבינה אותי עם הטראומה שעברתי גם בגלל זה אני לא מדברת עם הרופאת משפחה למרות שהרופאת משפחה יודעת וגם מתנגדת שאלך לטיפול היא רק נותנת לי מרשמים שאני לוקחת את אותם כדורים עשר שנים. אין לי רופאים פסיכיאטרים אין לי מסגרת לדבר עם מישהו אני בודדה בקטע הזה זה מחשבה שמטרידה אותי כל הזמן לפעמיים אני יושבת ובוכה וזה לא מעניין אותם הם כל הזמן צועקים עלי תפסיקי עם זה תעזבי את זה ותתחילי לחיות חיים רגילים לא רוצים לשמוע על זה ועם תלכי עוד פעם לטיפולים ננתק איתך את הקשר ולא נדבר איתך. אין לי פסיכולוג לדבר על זה אין לי עם מי לדבר על זה בכלל רק עם חברה שלי בטלפון שמעודדת אותי אבל זה לא פתרון. רציתי את העצה שלכם בלי טיפול כי אין לי ברירה בגלל המשפחה איך להסיח את דעתי מהמחשבות על הטראומה שעברתי בעבר איך בכלל להסיח את דעתי לבד איך להתמודד לבד למרות שאני יודעת שאתם בטח חושבים שאני צריכה טיפול אבל אין לי ברירה אלא לא ללכת לטיפול יש לי בעיה גדולה עם זה. אני צריכה להתמודד עם זה לבד. האם יש אלטרנטיבה אחרת חוץ מטיפולים כאלה? אשמח לטיפ איך להסיח את דעתי לבד איך להתמודד לבד עם עצמי כי יש לי בעיה משפחתית מאוד גדולה בקשר לזה ואין לי עם מי לדבר חוץ מהחברה הזאת. ובכלל איך להסיח את עצמי מהחרדות? אני מודה לכם מכל הלב אשמח עם תקלו עלי

מה יכולה להיות הסיבה להתפרצות של מחשבה שאולי מה שאני רואה זה לא באמת למרות שאני רואה? למה המחשבות האלה מביאות איתן פחד מאובדנות או מחשבה שיש דחף לכך? או כל מיני מחשבות טורדניות ?
ניתוח מתמיד של כל דבר ומה זה החיים האלה. מרגישה כאלו אני רואה אבל לא מרגישה, לא חווה את הסיטואציה, מצבים של בהייה וחלימה, חודשיים.

איך אתם,המטפלים, מרגישים כשיש הרבה תנודות במצברוח של המטופל? למשל פתאום יש לו כוחות והוא מעודד ואפילו שמח ואז אחרי כמה ימים כאילו "נגמרו לו הסוללות" והוא שוקע..האם זה מייאש? מדאיג?גורם תחושת כישלון או אולי מכעיס? או שזה מתקבל כחלק מהטיפול וזה בסדר?

אני יודעת שזה כנראה משתנה מאחד לאחד, אבל אני שואלת ככה ממה שאת מכירה מהרולגות שלך ומעצמך..

היי ליטל.רציתי לשאול אותך האם ירידה בזיכרון כתוצאה מלחץ נפשי היא פגיעה הפיכה?
שמתי לב לאחרונה,שלמרות שאני מרגישה שיפור ניכר במצב הרוח , יש לי ירידה חדה בזיכרון.(אני בת 42)אני לא מצליחה לזכור שמות של אנשים/ספרים/סרטים שאני מכירה מזמן, מתבלבלים לי כל מיני דברים למשל עלילות של ספרים שאני קוראת פתאום אני לא זוכרת מה קראתי או איזה עלילה שייכת לאיזה ספר..רק כמה שבועות אחרי שסיימתי.

ודבר שני למרות השיפור בהרגשה התפקוד שלי עדיין מינמלי.המחשבה על עבודה מהלכת עליי אימה ואני לא ממש מנהלת סדר יום נורמלי ובטח שלא פרודןקטיבי.
אני לא רוצה להכניס עוד אנשי מקצוע לחיי..האם אפשר לטפל בזה גם בטיפול הדינמי?

תודה מראש

לכאורה די רגיל , שגרה לא מעניינת של עבודה עם אנשים מכוערים ושאני לא אוהב ובערב לפעמים קצת לצאת קצת חדכ .. אבל גם שם אני שופט חצי עולם, זה שמן, זה רזה מידי, זה מכוער, זה ערס , למה המוזיקה בחדכ כזו חרא , הרבה בבונים היום...

סף הקיבולת והתסכול שלי נמוך, מדברים קטנים מתבאס שוקע בעצמי כי אין משהו מעניין חיצונית ... מידי פעם ככה גיחות קצרות של התרוממות של דיבור מעניין אם מישהו , מחקר מעניין שקראתי , אבל הכול זה עולם של מכוערים ומשעממים

חשבתי אולי זה החורף שהגיע, אבל חצי יום גשם וכבר כזה דרמטי?

אז אני לא יודע בדיוק מה הסיבה, אולי אני צריך כל כמה חודשים לשנות משהו , לעבור לחדכ אחר, לשנות אנשים מסביב , לשנות אימון, דרך חזרה הביתה..

מרגיש גם שאין מי שמבין אותי, שאני מתאמץ ומשקיע וגם סובל אבל קשה לי להעביר את התחושה לאחרים, הם לא מבינים אותי

מחפש עצות פרקטיות אם אפשר .. :)

הי אני נשואה + 3 בת 20 בן 16 בת 8. אנחנו שוקלים לעבור לעיר חדשה מהלך שהולך לשנות את צורת החיים שלנו מהקצה לקצה. כלכלית הסתדרנו בעיר שאנחנו מתגוררים בה היום שזה כבר 15 שנה. אבל בגלל שהעבודה ירדה לבעלי והוא עצמאי החלטנו לעבור חזרה לעיר הולדתינו שם נמצאים החברים שלנו והמשפחה הרחבה של בעלי שם גם ניתן להרחיב את העבודה של בעלי כי שם ישנן הרבה אוךציות לעבודה. כל שיחה בעניין הזה גורמת לי לבכי רב ולחץ נפשי למרות שאני יודעת שיהיה לנו יותר טוב כי בעיר שאנחנו גרים היום אין לנו חיי חברה בכלל ובעלי רחוק מהמשפחה שלו והילדים שלי רחוקים מכל בני הדודים שלהם ככה שבמעבר חזרה לעיר מימנה הגענו יש הרבה יתרונות מה גם שהילדים הגדולים שלי נורא רוצים לעבור כי העיר בה אנחנו גרים היום היא מאוד מאוד רחוקה מהכל ומכולם. אבל עדיין אני פשוט לא מפסיקה לבכות ולהילחץ מיזה וזה די משתק את בעלי מלהתחיל במהלך של לעבור דירה. אני במצב הזה ככה כבר שנתיים שלוש ולכן כל פעם הרעיון של לעבור די יורד מהפרק אבל הפעם אני ממש מרגישה שהגיע הזמן לעשות את זה ומבאס אותי שהפחד ממש משתק אותי. אין לי מושג איך להתמודד עם השינוי הזה בצורה רגועה והגיונית. בעלי ואני בשנות ה 40 שלנו אני עובדת במישרה חלקית ונוחה אמא שלי גרה לידי ועוזרת לנו המון המון השכונה בה אני מתגוררת היא איכותית מאוד קרובה לבית הספר של הבת הקטנה שלי מה שמקנה לה המון עצמאות כל הנוחות הזאת גם גורמת לי לקושי לחשוב על המעבר דירה כצעד נכון וזה גם מוסיף לחרדה ולבכי שלי, בינתיים בעלי מאוד מתוסכל ולא יודע איך לפנות אלי

אני נמצאת בטיפול מזה שנתיים כמעט וחצי אצל אותה מטפלת.
מתחילת הטיפול היתה התנהגות של המטפלת שהפריעה לי מאז ומתמיד.
בהתחלה לא דיברתי על זה ולא הבאתי את זה לשיח אבל לאט לאט פתחתי את הנושא והעניין מדובר ביננו הרבה. אציין כי לפני תקופה לקחתי הפסקה מהטיפול ביוזמתי, וכתבתי לה מה מפריע לי בהתנהגות שלה עד כדי שאני שוקלת ברצינות לעזוב את הטיפול. כשהיא הבינה שהעניין רציני עד כדי כך היא השתדלה יותר לקחת את הדברים לתשומת ליבה ולשנות כדי שיהיה לי טוב בטיפול, היא טוענת שלדעתה זו טעות שאעזוב כעת.
השאלה שלי היא - הדברים האלה עדיין קורים. זה כנראה חלק מהאופי שלה וכמה שהיא תנסה לשנות למעני, עדיין זה כנראה תמיד יהיה שם. האם נכון לעזוב במצב כזה את הטיפול? לדעתי ההתנהגות שלה פוגעת בטיפול ומונעת ממני להתקדם. בגדול אסביר - עיקר הבעיה שלי זה שהיא נוהגת להביא את עצמה, את הדעות שלה והחשיבה שלה לפני שהיא שומעת אותי ומבינה עד הסוף, להרגשתי הרבה פעמים היא מריצה אותי קדימה בהילוך מהיר בלי לתת לי את הזמן לעבור את התהליכים שלי בקצב שלי. העניין הזה מפריע לי בהתקדמות שלי בטיפול וכמה שדיברנו על זה והיא נזהרת, עדיין כשזה קורה לה ספונטנית זה מאד מאכזב אותי ומוציא לי את כל הרוח מהמפרשים ומהטיפול. אני מבינה שלא אוכל לשנות אותה כי זו היא, וזה חלק אחד בה. יש בה עוד הרבה חלקים שכן טובים לי השאלה אם נכון לי להשאר כשלדעתי זה פוגע באיכות הטיפול.
מעניין אותי מה דעתך.

שלום,
אני בטיפול כבר כמה חודשים ואני מעשן ג'ונטיים (מריחואנה) כבר כל יום ואני מרגיש פתוח יותר עם זה ולכן חשבתי על לעשן לפני הפגישה ואז להיות משוחרר יותר עם הפסיכולוגית שלי. ישנם דברים שאני לא מצליח להביע ואני מרגיש תקוע כבר כמה זמן בטיפול
האם זה יכול לעזור? או להזיק?

בהמשך הייתי רוצה להפסיק כי זה מאוד מפריע לזוגתי שאני מעשן הרבה
תודה.

שאלה מוזרה- מנסה לשאול גם בפורום רפואי שקשור למיניות האישה.

אז ככה- דבר מוזר שהבחנתי שקורה לי....


לפעמים בזמן שיחות רגשיות (לא מיניות) בזמן טיפול פסיכולוגי בעיקר (אבל יכול להיות עם דמויות משמעותיות לאורך השנים כמו דמות סמכות אבל לא כל אחד) לא רק אצל מטפל ספציפי, אלא לאורך מס' שנים עם כמה מטפלים, כך שזה לא עם אדם מסויים.

העניין ש.. אם המפגש היה עם חוויה רגשית מאד עוצמתית או שיח בנושא מביך או רגשי (לא רק מיניות)..
אז לאחר המפגש אני רואה שיש רטיבות באיבר מין.
אבל הרטיבות לא מינית, אין שום גירוי או רצון לאקט מיני וזה בכלל לא במחשבה אפילו.

נראה לי שזה יותר כמו התרגשות רגשית עמוקה, כאשר יש שיח או חוויה בטיפול שהמטפלת כמו אם ואני ילדה. משהו כזה, מקווה שזה איכשהו מובן...

חשוב לי להדגיש שאין שום עניין של גירוי או דחף מיני כמו ביחסים זוגיים אלא להיפך.

ואני לא מצליחה להבין למה זה קורה...
אשמח לשמוע דעתך.
תודה רבה.

זאת פעם ראשונה שפניתי לטיפול, הלכתי לפגישה ראשונה אצל פסיכולוג בהתמחות קלינית ולא כל כך הבנתי את ההבדל לפני כן.
אני די מתלבט, האם כדאי להמשיך את הטיפול למרות שהוא לא סיים את ההתמחות שלו, או שכדאי לי לחפש פסיכולוג קליני מומחה?
העלות היא גם 300 ש"ח לפגישה, זה סכום סביר לפגישה עם מתמחה ?

הרבה הורים מבולבלים ומכך נחלשים במעמדם הקיים או בבניית מעמדם
כיצד נוכל להעצים את ההורים האלו להיות חזקים בכל הבלבול שלהם
ההורים צריכים כוח מאיזה שהוא מקום
1. מהו מקור הכוח
2. מה נמליץ להם לעשות כדי להרגיש כך

יש לי קצר עם אחותי ואימא שלי. הם מדברות אלי בצורה מאוד מעליבה,פוגעות בי נפשית קשה לי עם זה. אני לוקחת תרופות פסיכיאטריות ואני בטיפול פסיכולוגי והם לא מקבלות את המחלה שלי עושות אפליות ביני לבין אנשים אחרים כאילו שכולם יותר ממני ואני נחותה. מתייחסות שלי שונה מאנשים אחרים אני המון רבה איתם זה מעצבן אותי אני לא יכולה שלא לענות להם וזה גם מדכדך אותי. מה לעשות???

לי אישית אין פייסבוק אני תמיד מסתכלת דרך הפייסבוק של אימא שלי