פורום טיפול נפשי

שלום לך.

זו אולי שאלה של השקפה, אבל אני חושבת שמעטים הדברים שקורים לנו לבד, ב"ואקום" שאין בו אדם אחר. רב הכאבים והצמיחה שלנו, לפחות בעיני, כרוכים באופן עמוק באחרים, בין אם באחרים ממשיים ובין אם באחרים אשר הופנמו ומצויים בנו. 

לכן, בין אם מה שקורה לך כעת קשור במטפלת ובין אם לא, בין אם קורה דבר מה חדש ובין אם זו עוד אחת מהמהמורות הצפויות בדרך להחלמה, אני מאמינה עמוקות בכך שהקשר הטיפולי והאנשים הסובבים אותך ושאת יקרה להם יכולים לסייע לך להתאושש. כבר נפלת וקמת, כבר היו תקופות טובות יותר. זה לא ימשיך כך תמיד.

בכל מקרה, אנא זכרי את כל אפשרויות המענה הפתוחות בפנייך במצבי קושי וכאב קיצוניים.

שמרי על עצמך,

ליטל

שלום ליאור,

לצערי איני בעלת הכשרה רפואית כך שאין באפשרותי להשיב לשאלתך.

מציעה לפנות לפסיכיאטר המטפל או לכל הפחות להתייעץ בפורום פסיכיאטריה.

ליטל

שלום אמיר.

נדמה לי שעל הפנייה שאתה מתאר אין סיבה לחשוב במונחים של "חוקיות" או של "בסדר/לא בסדר"- נשמע שהמטפל חש (בדומה לך) שמשהו באופן הסיום היה שגוי ומחפש דרך לתקן, או לפחות להתייחס למה שקרה. לכן, אין פסול בפנייתו והשאלה המרכזית היא האם אתה מעוניין  לתת הזדמנות לכיוון זה או שאתה מרגיש שפתיחת הקשר והנושא אינה נכונה לך. זו שאלה שנדמה לי שרק אתה יכול להרגיש ולענות עליה, אך במידה וקיימת התלבטות, יתכן ושווה להפגש עם המטפל באופן חד פעמי, לשמוע את דבריו ומשם לחשוב מה נכון לך. לפעמים, הכרה של האחר, ובפרט של מטפל, בשגיאה או החמצה שלו, ומתן מקום לעיבוד של הדברים, יכולה להיות מיטיבה ומרפאת.

ליטל

שלום לך.

נשמע מדברייך שאת מתארת חוסר ביטחון לגבי עימות עם הסמכות, או עמידה על זכויותייך מולה: את מתארת כמה חרדה מתעוררת בך לגבי איכות המענה שתקבלי ולגבי האפשרות שצרכייך ורצונותייך יידחו. קשיים מסוג זה נובעים בדרך כלל מתחושת חוסר בטחון עמוקה יותר לגבי האפשרות והלגיטימיות של הצרכים ו/או האפשרות ליישב את צרכיהם של שני הצדדים. במרבית המקרים, תחושות אלו מתבססות בשלבי החיים המוקדמים בתוך הקשרים המשמעותיים הראשוניים, עם ההורים או אנשים משמעותיים נוספים. כך, למשל, אדם אשר עידה על צרכיו או עימותים עם הוריו הביאו לתוצאות "מסוכנות" או מכאיבות עשוי לפתח קושי מול עימותים ועמידה על זכויותיו. 

נשמע מדברייך שאת עושה מאמץ רב לא לרגשותייך לנהל אותך ולהגביל אותך אך שהנושא נותר מציק ולא מספק מבחינתך. לכן, אני מציעה לשקול פנייה אל ייעוץ פסיכולוגי ממוקד אשר יסייע לך לבד ו"לנטרל" את גורמי העומק לקושי, ולפתח אסטרטגיות התמודדות יעילות יותר.

ליטל

תוכלי לקרוא כאן עוד על טיפול פסיכולוגי ולקבל רשימת אנשי מקצוע להתייעצות ובחינת טיפול

שלום מיכל.

נשמע מדברייך שההתמודדות עם שינויי הגיל- הבאים לידי ביטוי הן בנפילות ובפחד מהן והן במעבר לבית אבות- אינם פשוטים עבור שתיכן, וכנראה מפגישים אתכן עם תכנים וחוויות מכאיבים שביניהם אשמה וחרדה. יתכן שמכך נובעות השתיקה והחסימה. מאחר ונשמע שהקשר ביניכן חשוב לך ומכאיב לך, אני מציעה לפעול בשני כיוונים. ברובד אחד, כדאי אולי לשתף את אמך ישירות ברגשותייך. לשאול אותה על חוויתה בבית אבות, לומר לה שלא קל לך עם זה, לספר ולשאול יותר. במקביל, אפשר אולי לשקול פנייה לייעוץ פסיכולוגי בו תוכלי להבין יותר מה קורה לך לנוכח השינויים החלים באמך ובקשר איתה. יתכן והתחושות והקשיים שנלווים לשינויים הם דרכה של נפשך לאותת שיש צורך בהתבוננות מעמיקה יותר פנימה על הקשר עם אמך והשפעתו עלייך.

ליטל

שלום לך.

ראשית, אני מתארת לעצמי שאת כותבת את הדברים מתוך מצוקה ומזכירה שברגעים כאלו יש אפשרויות נוספות- החל מיצירת קשר עם קווי החירום, דרך יצירת קשר עם המטפלת שלך ועד לפנייה למיון/צוות האשפוז, במידה ואת מרגישה שאת אכן עלולה לפגוע בעצמך. 

מעבר לכך, מאחר והתמקדת בשאלתך בקשר הטיפולי, אני תוהה אם את עסוקה גם בתחושותייך כלפי הפסיכולוגית שלך, ובשאלה איך אפשר להשפיע עליה, לגעת בה. אלו נושאים רגישים וכואבים, אם אני חושבת על דברים שכתבת כאן בשבועות האחרונים, ולכן מציעה שוב לחזור ולהעלות אותם בטיפול, ולסמוך על עצמך ועל הקשר הטיפולי שידעו לעבד אותם באופן שיקל ויצמיח.

ליטל

שלום מיכל.

נשמע מדברייך שאת חווה את הסירוב של אמך כתירוץ או חוסר רצון/דחייה, אך כדאי לקחת בחשבון שנושא הנפילות הוא נושא רגיש מאוד עבור קשישים, ובפרט לאחר שחוו נפילות. הנפילה מפגישה לא פעם עם מגבלות הגוף, חוסר האונים, התלות באחרים וחוסר הביטחון בגוף וביציבות שהיו מובנים מעליהם כל השנים. לכן, סביר להניח שאמך לא "מתחמקת" או "מתרצת" אלא באמת מתקשה. לכך, אפשר אולי להוסיף נושאים נוספים שנוגעים למורכבות הגיל והמעמד- הפחד להעיק, תחושת מיותרות, קושי להשתלב בשיח ועוד. לאור כל האמור, אני חושבת שכדאי דווקא  להפגין גישה רגישה ואמפתית- להדגיש בפני אמך כמה היא רצויה ולחשוב יחד איתה מה אפשר לעשות כדי שתרגיש בטוחה ונינוחה יותר בביקוריה. כדאי גם לשאול אותה האם יש משהו שמפריע לה מעבר לנפילות, ולפתוח מרחב לדיבור על נושאים ודינמיקות אישיות שמעבר לנושא הנפילה.

ליטל

שלום גאיה,

לחץ מפני בחינות ובכלל, לחץ סביב הצלחה בבית הספר הוא נפוץ, וטוב מאוד שאת מזהה שהלחץ שמופעל עליך כרגע מוגזם ופונה לעזרה. נשמע שהסיטואציה עצמה באמת די מעמיסה, ואני מניחה שאת לא היחידה מבין חבריך לכיתה שמרגישה כך. תוכלי לקרוא כאן קצת על טיפים להתמודדות עם לחץ מפני בחינות.

אני ממליצה דווקא לא לוותר על פעילות מהנה, מאחר ופעילויות שכאלה תורמות בהפחתת מתח ובתחושה חיובית, וחשוב שלא ״להיכנע״ ללחץ ולתת לו להכתיב את סדר היום. חשוב לציין שהלחץ עצמו יכול לגרום לפגיעה באיכות הלמידה, ולכן חשוב מאוד לעשות מה שניתן, על מנת להפחית את הלחץ בכדי שבזמן שכן יש לך עבור הלמידה, היא תהיה אפקטיבית. כשאת מרגישה לחץ, תוכלי לצאת לריצה או לעשות משהו משחרר, ולחזור ללמוד יותר נינוחה. במידה ותרגישי שהלחץ ממשיך, תוכלי כמובן לפנות לקבלת עזרה מקצועית בהפחתת הלחץ והחרדה. קיימים טיפולים קצרי מועד שיכולים מאוד לסייע בהתמודדות עם לחץ בחינות, לדוגמת טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT). קיימות גם קבוצות טיפוליות שעוזרות להתמודד עם לחץ שכזה. 

בהצלחה!

יעל 

שלום לך, 

אני מאוד מצטערת לשמוע שכך את מרגישה. נשמע שאת חווה כרגע ייאוש ותחושת חוסר אונים, אבל חשוב שתזכרי שתמיד אפשרי וחשוב לפנות לעזרה. יש רגעים בהם זה מרגיש בלתי אפשרי, למרות שבאמצעות התמיכה המתאימה אפשר בהחלט לחוות הקלה. אני מאוד מקווה שלא תתייאשי, ושתפני לעזרה, ושאולי תוכלי למצוא את הדרך לשתף את בני משפחתך בחוויה שלך. אני חושבת שמאוד חשוב לא להישאר לבד עם תחושות כה קשות. אני מחזקת את ידיך ברגע קשה זה, לפנות לעזרה בכל דרך בה את מרגישה שאת מסוגלת, לשתף, ולהיתמך על ידי מי שניתן ומאמינה שתוכלי להרגיש טוב יותר בהמשך. 

תרגישי טוב,

יעל 

שלום דנה,

פסיכולוג מחויב לשמור על כללי החיסיון לנצח, גם לאחר סיום הטיפול. 

בהצלחה,

יעל 

שלום אביב,

טוב שאת מזהה שמתפתח דפוס אבססיבי שאינו מיטיב עם הקשר הטיפולי ואף עם הקשר הזוגי שלך וטוב ששיתפת את המטפל ברגשותיך. הקושי לשתף אותו בדרגת העיסוק הוא מובן, אך מצד שני מצב זה משאיר אותך ללא אפשרות להשתמש בטיפול על מנת להתמודד עם האובססיה. לפעמים פנטזיות לגבי קשרים עלולות להיות ״מושלכות״ על המטפל או על הקשר, שכן הקשר הטיפולי מאוד אינטימי וייחודי, ועם זאת, בלתי אפשרי ״בעולם האמיתי״. בהנחה שהקשר הטיפולי טוב ושומר על גבולות, בדיוק בתוכו כדאי לעבד את התכנים המתעוררים כלפי המטפל, גם אם הם מביכים או לא נעימים, כי זה המרחב בו צריכה להיעשות עבודת העיבוד של הרגשות שמתעוררים וזו הזדמנות טובה להתמודדות עם רגשות אלו. אני מציעה לך לנסות בכל זאת לשתף בחווייה שגורמת לך לכזו מצוקה, אך אם בכל זאת תרגישי שזה לא אפשרי ושאת ממשיכה לחוות מצוקה, ייתכן והאפשרות היחידה בהמשך תהיה לנסות לעבור לטיפול אחר, בו תוכלי לשתף בהתמודדות הנוכחית, לעבד את המשמעות של ה״אובססיה״ ובהמשך לחוות הקלה. בכל מקרה, בהנחה שאת נמצאת בקשר זוגי שאינך רוצה שיהרס, חשוב שתשמרי על הקשר ושתנסי בכל זאת למצוא מרחב בו תוכלי להתמודד עם העיסוק במטפל. 

בהצלחה,

יעל 

שלום מיכל,

אני חושבת שאת מזהה נכון שכדאי לפנות לטיפול. במסגרת של טיפול פסיכולוגי תוכלי להתחיל לעבד את הטראומה שחווית וכן להבין את מקורן של המחשבות השליליות. מחשבות שליליות בהחלט יכולות להיות קשורות בחוויה של טראומה וכפי שאת מתארת לייצר חרדה, פחד ואף דיכאון. אני ממליצה לך לפנות לטיפול בהקדם, שם תוכלי גם להתחיל להבין כיצד להתמודד עם המחשבות השליליות. 

בהצלחה,

יעל 

שלום רננה.

כאשר מדובר בילדים, ההתבוננות במקרים רבים אינה רק על הילד ועל הסימפטום שלו אלא על האופן בו אלו מושפעים מהמערכת הביתית- כלומר המשפחה והזוג. לכן, במקרים רבים ההתבוננות היא רחבה ופותחת ולא נקודתית. יחד עם זאת, כמובן, חשוב שגם התבוננות "פותחת" תהיה בסופו של דבר לשירות הילד ולא לשירות ההיבט הזוגי. אם יש לך ספקות בנושא, אני מציעה להעלות אותם מול המטפל ולראות שגישתכם דומה ו/או להבין ממנו איך הוא רואה את הקשר בין קשיי הילד לבין המצב הזוגי. במרבית המקרים, שיח ישיר עם המטפל על התלבטות או קושי סביב ניהול הטיפול מסייעת למטפל להתאים עצמו טוב יותר ופותחת כיווני מחשבה נוספים.

ליטל

שלום לך.

אני מבינה את התסכול אך לא אוכל לקבל עבורך את ההחלטה. אני לא חושבת שאפשר לחשוב על קשר במונחים של "השתלמות" ולמרבה הצער, השאלה "האם היה שווה את המאמץ" היא שאלה עליה ניתן להשיב רק בדיעבד במקרים רבים. הדבר היחיד שאני חושבת שיכול להוות אינדיקציה הוא האם אתה מרגיש שהטיפול נוגע ומאפשר שיח על הנושאים המהותיים לסבל ולכאב שהביאו אותך לטיפול. אם מתאפשר שיח כזה, אשר פותח ומחדש עבורך זוויות ראייה, כנראה שאתה במקום הנכון.

ליטל

שלום אביגיל.

יש הבדל משמעותי בין שקרים שאדם מספר מתוך מודעות לשקר לבין מצב של "מציאות מדומה" בה האדם משקר לעצמו באופן עמוק ומהותי אשר פוגע במידת מה במידה בה האדם רואה נכון את המציאות. במקרה הראשון, אם הקשר ביניכן קרוב, אפשר לומר בעדינות שאת דואגת לה מאחר ואת שמה לב שלפעמים קשה לה לומר ולחשוף את האמת, כל עוד את מקפידה לא להישמע ביקורתית אלא להביע את דאגתך. במקרה השני, אם את מרגישה שיש פגיעה של ממש בתפיסת המציאות, אני מסכימה איתך שלא כדאי לעמת כי עימות יכול להיות מערער מדי.

בכל מקרה, בכל אחד מהמקרים אני חושבת שכדאי לסייע לחברתך לפנות לטיפול פסיכולוגי. כדאי אולי להתחבר לאזורי סבל ומצוקה (אם או בלי שקר לשקרים) ולעודד אותה לפנות לטיפול ולקבל עזרה. מאמינה שבתוך טיפול גם נושא השקרים ייחשף ויטופל.

ליטל