פורום טיפול נפשי

שלום,
אני בת 14, ואני בכיתה ח
אני מרגישה שאני פשוט שוקעת. אני מרגישה שאין לי יותר זהות. יש לי לחץ מאוד גדול בלימודים ואני פשוט מרגישה שאני עומדת להתפוצץ ובנוסף אני לא שלמה עם הגוף שלי ועם הבחירות שלי.
תמיד הייתי ילדה עם עקרונות מאוד מוצקים, שתמיד יודעת מה לעשות ותמיד הכל הלך לי די בקלות.
ובזמן האחרון אני פשוט מרגישה שהכל נהיה יותר ויותר קשה- עם זה בלימודים, עם זה לגבי הגוף שלי ועם זה בבחירות שאני עושה.
אני פשוט לא יודעת מה לעשות. בא לי לבכות, או שבא לי לצעוק. לא בא לי לעשות כלום.
אני גם מאוד פרפקציוניסטית ואני נורא נורא מודעת לעצמי ולפעמים בא לי פשוט להתנתק ולהיות יוצר רגועה ולשחרר מעצמי אבל אני פשוט לא מסוגלת.
אני מרגישה גם רע, בגלל שאני לא מרגישה שיש לי זכות בכלל להתלונן כי ברוך השם יש לי הרבה חברות, יש לי משפחה טובה ואני גם די טובה בלימודים, אבל הכל פשוט קשה לי.
אני מרגישה שאני מעמידה פנים שאני חזקה ואני בטוחה בעצמי ושום דבר לא מזיז לי אבל זה פשוט לא נכון.
ואני תמיד הייתי די עצבנית אבל בזמן האחרון אני פשוט עצבנית מכל דבר קטן ואני מנסה לבלוע את זה אבל אני מרגישה שזה אוכל אותי.
גל ההתבגרות כל כך קשה לי- כל החברות שלי כאלה מושלמות וחכמות ואני פשוט מרגישה לא שייכת

לילה קשה
אני מרגישה כאילו היא עזבה אותי
כאילו אני לבד
אין על מי לסמוך
סמכתי יותר מדי
אין לי איך לעצור את זה

הי,

מסקרן אותי לדעת האם פסיכולוג נדרש לכתוב לעצמו סיכום פגישה בתום כל פגישה עם מטופל (או רק מידי פעם כשהוא חושב שנאמר משהו משמעותי בפגישה)? אם כן - איפה נשמר כל החומר הזה?

תודה!

אני בת 48, יש לי משפחה נפלאה,ומצד שני יש לי מידי פעם תחושות של מחשבות שליליות וחרדות. זה מתבטא בדפיקות לב מואצות מחשבות לגבי העתיד הרחוק איך מנטרלים חרדות כאלה? איך משנים גישה?

התאלמנתי לפני כ 3 חודשים. אני מחפשת קבוצת תמיכה לאלמנות בגילי [57]. מצאתי רק קבוצות לנשים צעירות או לקשישות. האם תוכלו לעזור לי למצוא? אני גרה בכפר סבא

הי אני נילי 35+
מאז שאני מכירה את עצמי אני חווה שינויים במצבי רוח הדבר הזה משבש את חיי בצורה לא רגילה
בתור ילדה תמיד הרגשתי שמשהו לא בסדר אצלי מבחינה רגשית וניסיתי לעזור לעצמי ע"י מפגשים עם פסיכולוגים ומטפלים למינהם כולל אימון אישי (קאוצינג) ואף לימוד התחום (אימון אישי וביטחון עצמי), חפרתי וחפרתי בעבר הקשר עם אבא רעוע לחלוטין הקשר עם אחי אותו הדבר , מערכת היחסים עם אמא מדהימה ! קשר מצויין של תמיכה אהבה ועוד ועוד . אני בחורה שנראת טוב ועל פניו הכל מושלם אצלי, קשרים מצויינים עם חברות, אנשים שמכירים אותי מאוד אוהבים אותי, אני כשרונית מאוד לדעת כל מי שמכיר אותי ושומעת הרבה " יש בך הכל" ! אני בזוגיות שהיא בסדר ( אני מאוד ביקורתית ולרוב מכילה עד חוסר נאמנות לעצמי - בלי לשים לב)
ולמרות שהכל בסדר! אני חווה שינוי במצבי רוח שמשבשים אותי קשות, אני בוכה המון, מרגישה כמו בור בבטן, חרדה ופחד קיומי, לא בא לי לעשות כלום והכל מלחיץ אותי ולא טוב לי וזה סותר את כל מי שאני ! אין לי שליטה על זה!! חייבת לציין שיש לי המון ידע בתחום הפסיכולוגיה החיובית אני לומדת קבלה וחשופה להמון מידע ספרים ומאמרים משתדלת להתפלל בבוקר ולעשות ספורט
היו תקופות שחוויתי את זה בתדירות גבוה ולאחרונה (בשנה האחרונה) פחות
וכיום זה שוב חזר, אין לי שליטה על זה ואני לא מצליחה לגייס שום היגיון ושם מחשבה חיובית כדי להוציא את זה ממני, זאת תחושה נוראית והרגשה של חוסר ביטחון ואמונה בעצמי
אני יכולה יום אחד להיות באנרגיה הכי גבוה ובעשייה ויום אחר לא לרצות לצאת מהמיטה ובעיקר תחושה של בור של חלל מטורף וריקנות!!!
או שעה ככה וכמה שעות ככה ..
מה אני יכולה לעשות? האם יש משהו לעשות?
מתוסכלת ממש ובעיקר סובלת
תודה

אני צריכה סוג של עזרה עכשיו.
אני לא יכולה להרגיש יותר! הלב שלי דופק כל כך חזק ומהר שתיכף ייצא מהחזה שלי.
במסגרת הטיפול שלנו הוחלט שבנוסף לפגישות כל יום שישי אני שולחת לה מייל והיא עונה למחרת.
בדכ היא עונה בשעות הבוקר המאוחרות,ולפעמים קודם.
היום היא ענתה לי רק בשש בערב.והסבירה שהיו אילוצים שלא קשורים אליי..חוץ מזה מה שכתבה היה מאד מרוחק.. חפוז כזה.כאילו היא לא הייתה פנויה גם כשכבר כתבה.
אני ככ כועסת ואני מרגישה כל כך מטומטמת!!! היא תופסת מקום ככ גדול ומשמעותי בחיים ובלב שלי..איזה טימטום.
האבסורד הוא שלמרות שאני כועסת עליה אני רוצה לפגוע בעצמי לחתוך את עצמי ממד אחד אני מרגישה שאני לבד בעולם שהיא עזבה אותי שהכל שקר ומצד שני אני בכלל לא רוצה ללכת לפגישה הבאה
אני לא רוצה לראות אותה יותר ולא רוצה שתהיה לה דריסת רגל בלב שלי יותר
ואני יודעת שאני אסבול בימים האלה ובסוף אני אישבר וכן אלך לפגישה.ואני לא רוצה שזה יקרה!
למה זה ככ כואב???? מה דפוק אצלי???
מבחינה הגיונית ברור לי שזה דבר שיכול לקרות ושבכלל היא נותנת לי מעל ומעבר כשהיא מרשה שנתקשר במייל בין הפגישות..אבל אני לא מצליחה להאמין בזה.
אני מרגישה מרומה.שהכל אשלייה שזה לא באמת.
בא לי לקרוע לעצמי את הידיים

בגיל ההתבגרות חוויתי את "האהבה הראשונה" , לפחות מבחינתי.
ועד היום אינני יודע האם גם הצד השני הרגיש כך או מרגיש כך גם היום.

זה היה הגיל של המבוכה, של החוסר ביטחון הגדול ואני מרגיש בעיקר שפיספסתי את ההזדמנות להיות איתה בכך שלא התאמצתי מספיק או שלא ידעתי לעבד / להביע את תחושותיי באותה העת.

עבר כמעט עשור מאז אותה בחורה, שנינו המשכנו בחיים וכל אחד כבר בזוגיות משלו.

בטיפול שעברתי תיחמתי את הבחורה כמי שמייצגת את הילדות ואת הנערות שאליה אני מתגעגע מידי פעם בחיי הבוגרים.

יש דרכים נוספות שאוכל להתגבר על המחשבות של "מה היה אילו הינו יחד" / מה היה קורה אילו היינו נפגשים?

אציין כי אני לא רואה באפשרות של ליזום איתה מפגש כדבר מקובל, שכן עבר זמן רב מאוד ואני בין היתר גם חושש מלצאת נואש או מטריד.
אני מאוד רוצה להשלים עם המקרה הזה שכן הוא עולה בראשי / בליבי לעיתים קרובות .. ממש כסיפור עם סוף פתוח

אני נוטל תרופה שנקראת לוסטרל ואני רוצה לשתות בירה באופן כללי אני לא שותה אלכוהול אם אני אשתה בירה פעם בכמה זמן בכמות מתונה יש עם זה בעיה?

לפני כחודשיים גיליתי של ילדה שלי בת 13 יש הפרעות של ניקיון אובססיבי. לדעתי העניין ברמה גבוהה , היא חושבת שהיא מלוכלכת וכל הזמן שוטפת ידיים מתקלחת כשעתיים, גם בבית שלה מרגישה מוגבלת ומנטרלת את עצמה מהסביבה הקרובה. מסרבת ללכת לסבתא לארוחת שישי כי ממש נגעלת שם. אנחנו רק בתחילתו של טיפול cbt. הילדה תמיד היתה מאד עקשנית ועכשיו בכלל אי אפשר לגעת בהיגיון שלה. שידי בערב ממש רבתי איתה על זה שהיא צריכה ללכת לסבתא וכו וכו( למרות שמשתדלת רוב הזמן לא להעיר לה ולהכיל אותה) השאלה איך אני צריכה להתנהג מולה נורא קשה רק להכיל ולא להגיד את דעתי
אשמח לתשובה

אני רוצה לשתף במשהו שעובר עלי ולקבל עצה. אני חיה בבית המון שנים עם ההורים שלי אחרי שגרתי שנים בדיורים מוגנים ועברתי דברים לא קלים במסגרת פסיכיאטרית אפילו טראומתיים. נאלצתי לעזוב את המסגרת בגלל הטראומה שעברתי לפני המון שנים באשפוז מדובר באשפוז שהיה בשנת 90. בגלל הטראומה שעברתי יש לי חרדות וטראומה לחזור לקבל טיפולים ואני לא רוצה את זה בגלל הטראומה. מצד אחד אני ממש רוצה עזרה רגשית אבל מצד שני בגלל כל מה שעברתי אני מפחדת לעבור את זה שוב ולכן אני כבר הרבה שנים החלטתי שאני לא רוצה לקבל עזרה בגלל שאני מפחדת לעבור את מה שעברתי עוד פעם. באיזשהו מקום אני יודעת כיום לעזור לעצמי לבד. אבל יש לי בעיה רצינית ועל זה אני ממש רוצה להתייעץ. לדיורים מוגנים אני ממש לא מתכוונת ולא רוצה לחזור. אני חיה כמו שכתבתי עם ההורים שלי המון שנים. בשנה האחרונה אבא שלי חלה בדמנציה והמצב שלו ידרדר עד כדי כך שהוא פעם אחת בא אלי באלימות. המשפחה לא עוזרת לי ולא רוצה גם היא שאחזור לטיפולים נפשיים וגם אני מפחדת מזה. אימא שלי כבר בת 76 ויחד עם אימא שלי בבית אנחנו מתמודדות לבד עם אבא חולה בדמנציה מתקדמת. ביקשתי מאימא שלי שתפנה לביטוח לאומי להביא מישהי שתעזור לנו לפחות בבית אבל אימא שלי מתנגדת.אבא שלי לא מזהה את אימא שלי הוא מטריד אותה בשאלות הזויות עד כדי אלימות. אני ואימא שלי נאלצים להתמודד לבד בלי עזרה בבית. אני לא יכולה לשכנע את את אימא שלי למרות שניסיתי להתחנן ולבקש שתביא לאבא עזרה או שתכניס אותו לאיזה מקום אבל אימא שלי מתנגדת. לי באופן אישי זה מאוד קשה אני בחרדות ומתמודדת עם החרדות והדיכאון לבד ביום יום בבית אני מפחדת בגלל הטראומה שעברתי ללכת לקבל טיפול נפשי גם משפחתי מתנגדת שאלך לטיפול נפשי גם אימא שלי נגד שהיא בעצמה תלך לטיפול. ממש משפחה בתסבוכת זה אני ואימא שלי צריכות להתמודד לבד עם אבא עם דמנציה מתקדמת ואני יודעת שגם אם אלך לרופא משפחה הוא לא יעזור לי הוא יכול להגיד לי ללכת לשלוותה ואני ממש מפחדת ולא מעוניינת בגלל הפחד לבוא לשם אני כבר התניסיתי שם בעבר.יש לי פחדים מהמקום הזה. לטיפול פרטי הלוואי שהייתי הולכת אבל אין לי כסף וגם משפחתי לא יכולה לממן לי כסף לטיפול פרטי. אין לי עזרה אפילו מהאחים שלי כלום. אני ממש מתמודדת עם מצב קשה שאין כמותו ואימא שלי בוכה במצב קשה מאוד מבחינה נפשית אבל גם היא כמו שציינתי לא רוצה שום טיפולים שום עזרה לא ממשרד הרווחה לאבא שלי ולא כלום. אני לא מרגישה טוב יש לי רעידות בגוף דיכאון חרדה ועם הכל אני צריכה להתמודד לבד. תבינו זה לא שאני לא רוצה טיפול אבל בגלל הטראומה והטיפול הלא נכון שקיבלתי הרבה שנים אני פוחדת ולא הולכת ומשפחתי מתנגדת. שוב לטיפול פרטי אין מי שייממן אותי. אני ממש במצוקה ועם אלך למשרד הרווחה יכניסו אותי לדיור מוגן ואני לא רוצה את זה כבר התנסיתי בזה יש לי פחדים נוראיים מהדבר הזה. אני ניסיתי לקבל עזרה לפני 7 שנים והתנהגו אלי בצורה מחפירה ואמרתי שאני לא חוזרת לטיפולים. אז גם יש לי חרדות וטראומות מטיפולים וגם יש לי חרדות מאבא שלי ואני מתמודדת עם כל זה לבד בבית. אני ממש במצוקה נפשית עד כדי כך שזה מביא אותי למצוקה פיזית אני לא יוצאת מהבית ואני רוצה ומתחננת לקבל את החיים שלי בחזרה את החיים הטובים שלי שהיו לי בלי מסגרת ולפני שאבא שלי היה חולה בדמנציה מה עושים במצב כזה? אשמח רק לעצה מכם

היי אני בת שש עשרה ואני חושבת שיש לי הפרעות חרדה אני לא ממש יודעת מה לעשות יותר אבל אני נלחצת ממש מהר ולדוגמא היום רעדתי בטירוף ולא יכולתי לאכול כלום כי הרגשתי שהפה שלי מלא בדבק.. אני לא יודעת מה אני רוצה מההודעה הזאת אבל אני לא רוצה לספר להורים שלי אבל אני לא מצליחה לתפקד אני בטוחה שכולם שונאים אותי למרות שיש לי הרבה חברים ואני פשוט לא יודעת מה לעשות יותר

אשמח לקבל עצה אני חושבת
תודה מראש
יובל

שלום, אני כותבת כאן מדאגה לחברה טובה.
חברה שלי בת 28 עובדת, לומדת, שוכרת דירה ומטפלת בכלבה(אדם עצמאי).
היא לומדת כבר הרבה שנים, עובדת באותה עבודה ולא מצליחה למצוא מערכת יחסית יציבה.
כל הדברים האלה יוצרים תסכול וזה לגיטימי,אבל התגובות שלה מדאיגות אותי.
בתקופות קשות או עמוסות היא מגיבה בצורה ילדותית של “לשבור את הכלים“( לא בהתנהגות אבל כן בדיבור-לא או דני, אבל גל לדוגמא לעזוב את הארץ, סוג של בריחה).
רציתי לדעת האם זה מצב שבו ממולץ לגשת לרופא ולקבל כדורים, ובמידה וכן, האם זה טיפול זמני?

תודה רבה.

היי,
האם יש טיפול מומלץ לדיסיצואציה, לנתק מן העצמי ומהסביבה שגורמת לסבל רב?
נדמה לי שההפרעה נקראת הפרעת דה ריאליזציה/דה פרסונליזציה.
אציין שחזרתי לטיפול תרופתי בציפרלקס וברבע בכדור חדש בשם אריפליי עקב התפרצות התופעה לאחר הפסקה של חצי שנה עם הציפרלקס שאותו לקחתי שנים והפסקתי על דעת עצמי.





אשמח למענה,
רעות