פורום טיפול נפשי

אני נמצאת בטיפול כבר שנתיים אצל אותה מטפלת, והפעם החופשה נחווית לי קשה וארוכה יותר מתמיד.
נכון שהיא אמרה שאפשר להתכתב איתה באי-מייל, אבל לא מרגיש לי נעים להפריע לה בחופשה שלה.
עד כדי כך היה לי קשה שהחלטתי לעזוב את הטיפול בתירוצים שונים ויצרתי קשר עם מטפלת חדשה, כדי לבדוק איתה פרטים לגבי טיפול.
כל זה בידיעה שזה מתוך קושי שהיא לא נמצאת וכעס על החופשה שלה, ולא באמת רצון אמיתי לעזוב את הטיפול.
ועכשיו זה מרגיש לי כמו בגידה, שכשהיא לא היתה הלכתי למישהי אחרת וביררתי איתה פרטים..... אפילו שלא החלטנו שום דבר בינתיים, אבל הרגשת הבגידה שלי בה קיימת.
שאלתי היא האם אני נורמלית?
האם זו התנהגות שיכולה לקרות או שזה מוגזם?
ומה יכול לעזור לי לעבור את התקופה הזו קצת יותר בקלות? לא לחשוב כל הזמן כמה זמן נשאר ומתי אראה אותה כבר.

היי
אני בת 19
פתאום באמצע החיים לפני הגיוס שלי לצבא אני כל הזמן אני חושבת על המוות
כאילו זה פשוט בא אלי בבום. רגע אחד הכל טוב ורגע אחד אני שקועה בזה לגמרי. אני לא מצליחה להתנתק וזה משפיע עלי רע. אינלי מצב רוח וזה מדכא אותי לגמרי בכל צורה אפשרית
שאני אומרת על המוות אני מתכוונת גם על חס וחלילה המוות של ההורים שלי או אנשים שקרובים אלי או פשוט המשמעות של החיים וזה שכנראה אין להם משמעות.
אני לא מסוגלת להתמודד עם זה יותר. אני נכנסת לחרדות כל הזמן.
אני לא יודעת כבר מה לעשות. אני לא מצליחה להתעלן מזה ולחשוב ומחשבות חיוביות ואני גם לא רוצה להדחיק את זה אני רוצה שזה יעבור ולהתמודד עם זה באמת.
אבל אני לא מצליחה וזה רק נהיה גרוע וגרוע.
וגם פתאום מלא דברים נראים לי שטחיים ובלי פואנטה. ושאין סיבה לעשות אותם יותר.

שלום,

בתקופה הזו מטפלים רבים יוצאים לחופשת הקיץ שלהם ובדרך כלל זו לא הפתעה עבור המטופלים כי יש לרוב יודעים מספיק זמן מראש.
אני מניח שהמטרה העיקרית של החופשה של המטפל היא באמת לאגור כוחות מחודשים ולהתרענן אחרי שנה שלמה שבה עובדים בצורה אינטנסיבית כזו, שומעים דברים לא קלים ובכלל זמן להיות עם המשפחה.
האם זה מקובל שהמטפל יהיה זמין עבור המטופל בזמן שכזה?
אין סתירה בין המהות של החופש לבין מה שהוא מציע למטופל?

מהותה העיקרית של הסיטואציה האנליטית היא בנסיון של המטופל להחיות תהליך התפתחותי שהופרע המטפל משמש עבור המטופל זולתעצמי, ותפקידו לספק את צרכי הזולתעצמי שהמטופל לא הצליח לקבל בילדותו מהוריו. בתחילת התהליך האנליטי נזקק המטופל להאדרה של המטפל, כחלק אינטגרלי מהתהליך ההתפתחותי הבריא. תפקידו של המטפל הוא לאפשר לו לבצע את ההאדרה הזו, ולצפות מהצד כיצד המציאות שנכנסת אט אט לחדר הטיפולים מביאה את המטופל להבנה שהמטפל אינו כל יכול, וכי אין באפשרותו לשנות עבורו את המציאות. האכזבה האיטית אך הגוברת הזו מאפשרת למטופל להמיר את הנרקיסיזם הלא בריא לתחושת עצמי ואחר מציאותית יותר, אך עדיין חיונית ואיתנה.

אמפטיה מאפשרת למטופל לשמר ולפתח את הערך העצמי שלו.הסיטואציה הפסיכואנליטית הקלאסית, שבה המוקד העיקרי הוא בפרשנות של המטפל על דברי המטופל במהלך זרם האסוציאציות החופשיות. בשלב הראשון, הבנת המטופל ותקשור ההבנה הזו באופן אמפטי ("אני שומע שאתה מספר לי על הקושי שחווית כאשר..."). מקומם של ההסברים ושל הפרשנויות מגיע רק בשלב השני, אחרי שמתבססת אצל המטפל הבנה אמיתית וכנה לקשייו של המטופל

אני יכולה להרגיש רגש חיובי כלפי מישהו ואז לחשוב עליו דברים רעים.
זה ממש מפריע לי בחיים, בעיקר כשאני רוצה להתמקד באדם כלשהו שמחשבה חיובית עליו גורמת לי להרגשה טובה.
איך אפשר להתמודד עם רגש שמנוגד למחשבה?

שלום
אני בן 50, בזוגיות שהחלה בהריון לא מתוכנן. לאחר חודשיים הכרות, בזמנו לקחתי החלטה ואחריות. מעולם לא שרדתי זוגיות, גם אם הקשר היה ארוך טווח. בנקודה מסוימת מרגיש לכוד וצריך לצאת לחופשי. בזוגיות הנוכחית הגיע גם הריון לא מתוכנן תוך חודשיים וכיום כבר שנה שלישית, תינוק בן כמעט שנתיים ואני מרגיש חנוק, לכוד ומעוניין לצאת שוב לחופשי. לא פשוט לי באופן מיוחד עם בת הזוג הספציפית, ותוספת הילד רק מעמיקה את המורכבות. בת זוג נוקשה עם חייה וזה משפיע עלי מאוד, לא היתה שמחה בבית כבר מרגע ההריון. החזקתי מעמד כמה שיכולתי אולם דיכאון אחרי לידה וגם בזמן ההריון כילה כל כוחות חיוביים שהיו לי. מרגיש שהקשר שואב ממני כוחות ואנרגיה ואני לא מצליח להתרווח. אט אט מרגיש יותר ויותר לכוד.
לא יודע מה לעשות ואיך לצאת מהתחושה של הלכוד. אם לא היה ילד הייתי עוזב, כרגיל, וזה רק מקשה עלי כי אני באמת אוהב את הילדה. אבל להשאר בקשר הז מאוד קשה לי, הוא לא מזין אותי או מפרה אותי ואני מרגיש שכוחותי נשאבים ואני מתעייף.
אשמח ליעוץ. האם אני חייב חופש בכל מחיר? איך להשיג אותו במצב הנוכחי? לחיות ליד הילדה כהורים גרושים מצב זה סוגר אותי כי אני לא יכול לחיות לידה, נוהג לצאת המון לחול ולהשאר תקופות של חודשים.. בא לי פשוט לעזוב הכל. אבל מה עם הילד? אני הולך ונעלם. חייב לצאת. חייב לזוז ולא יודע איך. תקוע. לכוד.

חברתי אומרת אחת לכמה זמן, שהפסיכולוגית רומזת שהן צריכות להפסיק להיפגש.
היא לא מעוניינת לעלות את הנושא בשיחה עם הפסיכולוגית (אולי כי חוששת מהתשובה), ולא לעבור למישהי אחרת.
אפשר לעזור לה?

הי,

האם יש מתודיקה ספציפית על פיה ניתן לפתור קונפליקט פנימי.

כדוגמא: רוצה להיות עשיר אבל מאמין שאנשים עשירים הם לא נחמדים.

איך פותרים קונפליקט כזה?

תודה!

שבוע טוב!

אני ובעלי התגרשנו בגיל מאוחר והבן לקח את זה קשה .. בכלליות הוא מדחיק ולא נוהג לדבר על דברים רגשיים עונה תשובות כמו "יהיה בסדר" ו"לכולם קשה" אבל לא מדבר על עצמו , על מה הוא צריך ומה קשה לו ספציפית..

לאחר הגירושין הבן היה מקלל ופוגע בי הרבה וזה מאד השפיע על הקשר בינינו גם זמן רב אחרי שזה נפסק . היום איכשהו חזרנו לשגרה אבל אני עדיין מחכה לסליחה מסויימת ממנו, שיבין שלא עשיתי דבר רע כלפיו

הוא מבחינתו לא נוגע בנושא וכל נסיון שלי אני מרגישה שהוא מתרחק יותר, חושבת שאת הקשר שהיה אז לא יהיה ניתן להשיב אף פעם שמשהו שם נהרס ואינו בר תיקון

מעבר לזה למראית עין אנו מדברים, צוחקים לפעמים ומשתפים על כל דבר מלבד רגשות

האם לדעתך ההתעקשות שלי על התנצלות היא טובה או שעלי להבין שיש מקרים רבים שאדם מצטער ומתחבט הרבה בקושי אבל לא מסוגל לבקש סליחה ?

האמת שקשה לי מאד שהוא לא מתנצל על הדברים שאמר ולתחושתי כל עוד הוא לא מתנצל הכל בפנים חי ובועט והוא שוב יכול להתפרץ עלי ולפגוע

מצד שני אני מבינה שיש דברים בהם סליחה היא רק למראית עין ויש פעמים הפוכות בהם אין התנצלות בפה אך הכאב על מה שנעשה הוא קיים

יש איזה דרך הפוכה ולא ישירה להבין מה קורה ואיפה אנחנו עומדים, חשוב לי שהדברים שנעשו יקבלו מחשבה כי כרגע אני פגועה ובאי ודאות

אוכל בריא, מתאמן, משתדל לפעול כל הזמן אבל יש תקופה כמו עכשיו שאני מפחד שאני הורס את עצמי - בגלל תקופה עמוסה של שינויים ולחץ אני בכוח מנסה לא לפנות לאנשים מהעבר שהרעו לי אבל לא כל כך מצליח.. ושולח להם הודעה ומדבר...

איך אפשר להתגבר על זה ? למה זה קורה?

שלום. מה עושים במצב שכזה?
הלב מתופצץ מכאב, רק רוצה לשמוע ולראות אותו. לא מעניין שום דבר אחר. החיים עוברים על ידי, שום דבר לא מרגש אותי חוץ ממנו.
זה טוב שזה בחדר הטיפול. אבל החיים שבחוץ ממשיכים.. ואני לא רואה טעם בהם.
אני אוהבת אותו עד כאב.
מה לעשות, אני אובדת עצות..
כשאני לא שם אני מרגישה שאין לי קיום בעולם.
קורה שמטופלת באמת מתאהבת במטפל מעבר לעניין העברה?
האם בסוף התחושות האלו יחלשו?
אני מרגישה שאני עומדת להשתגע.

מה ניתן לעשות כדי להיות מאושרת באמצע היום, אני ישנה טוב בלילה קמה אם מצב רוח ובאמצע היום המצב שלי יורד לפעמים לכמה דקות לפעמים לשעתיים

שלום ליטל. אם חלילה קורה משהו למטפל והוא לא יכול ליצור קשר עם המטופל, מי מודיע על כך למטופלים שלו?(למשל במקרה קיצוני כמו מוות או פציעה קשה חס וחלילה)

לפני מספר שנים מטפלת אחת יצאה לחופשה של שבועיים. ואולי בכדי להרגיע אותי ואותה אמרה שזה לא קורה הרבה והיא בקושי יוצאת לחופשות ארוכות. שאלתי אם אוכל להיות איתה בקשר במייל אם ארצה. אמרה תוכלי לכתוב, אבל לא בטוח שיהיה לי זמן לענות!
הבנתי את הרמז ואמרתי: לכי לעזאזאל!!!
לא אכתוב, לא אפריע לך בחופשתך!!!
אחזיק את עצמי ואתאפק!
ועכשו שוב היא יוצאת לחופשה אבל זאת מטפלת חדשה ושוב מדובר על שבועיים. אבל זאת אמרה, תוכלי לכתוב אם תרצי, טוב או רע.
וחשבתי לעצמי אולי המטפלת החדשה תעשה תיקון והפעם החופשה שלה תהייה יותר קלה עבורי!
מטפלת חדשה, בן אדם שונה, יחס אחר כניראה שאפשר גם אחרת.
אולי סוג של תיקון.

שלום!
יש לי חברה שהינה סטודנטית בשנה ג' לקרימינולוגיה ומדריכה מוסמכת לרכיבה טיפולית, השוקלת לעשות הסבה לטיפול באמצעות בעלי חיים.
האם מבחינה חוקית מותר לה להתלוות למטפל מוסמך למספר פגישות, על מנת לבצע בחירה מושכלת?
השאלה מתייחסת למסגרות שונות- גנים, בתי ספר מיוחדים או משלבים, קהילות טיפוליות או קליניקה פרטית.
האם זה חוקי בכולן/חלקן/אף אחת?
האם נדרשים אישורים מיוחדים?

תודה רבה ויום נפלא!
עומר