פורום טיפול נפשי

שלום רב, בני בן ה-12 החל סובל מקשיי הרדמות ושינה לפני כשנה, אז נסע למחנה צופים לאחר נסיעה שלנו לארה"ב ובגלל הג'ט לג לא הצליח להרדם עם כולם. החויה בה הוא איננו מצליח להרדם והוא לבד נחרטה בו. מאז הוא חווה קושי בהרדמות כמעט כל לילה. לפני כן, לא היו קשיים מיוחדים בנושא.
כתוצאה מכך, הוא בלחץ לפני השינה, סיגל לעצמו כללי התנהגות מסויימים קבועים שאסור לחרוג מהן אחרת הוא לא ייירדם , חייב אותי ואת אביו כדי להרדם, בוכה הרבה על מנת להרדם וכו'. הוא מודע לבעיה הזו וביקש ממני עזרה לפתור זאת. אינני יודעת מה היא הדרך הטובה ביותר לנסות לפתור זאת. האם טיפול פסיכולוגי, האם EMDR - האם קיימת דרך לעזור לו בצורה מהירה? תודה מראש על התשובה.

סכיזו - פרניה = נפש שסועה או מפוצלת.

אני שומע שני קולות קיצוניים ומקבילים אחד לשני האחד של אבא ז"ל והשני של אלוהים כיום ברור לי שאלו בעצם שני צדדים של אבא ז"ל כאשר הקול של אבא זה הקול הרע והקול של אלוהים זה הקול הטוב.

זה בעצם הפיצול בנפש שלאבא שלי היו שני פנים ובכל פעם אני מדבר עם צד אחר שלו ממש כמו שהיה בחיים תמיד חיפשתי את "הנחש הדו פרצופי" שהשילוב של שני הפרצופים ביחד יוצר תהליך איטי וממושך של אונס מוחי.

השילוב של שניהם בעצם הנחש הדו פרצופי הוא אבא שלי ז"ל.

שאני מדבר עם הקולות אני בעצם מדבר עם אבא שלי ז"ל לא משנה מאיזו זווית.... אבא שלי הוא הנחש הדו פרצופי... השאלה איך מנצחים בנאדם שכבר מת... איך אני אמור להתעמת עם אבא שלי שהוא כבר מת... האמת שאין לי מושג....

יש ימים שאני נתקפת בדיכאון,לפעמים לשעתיים לפעמים לכמה דקות ובאותו רגע אין לי חשק לעשות שום דבר. מה אני יכולה לעשות כדי להרים את עצמי גם בשעת דיכאון?

שאלה בנושא זוגיות עם חולה לשעבר בסכיזופרניה, אדם שלפני חמש שנים חלה בסכיזופרניה פרנואידית, יכל לדבר די נחמד גם על נושאים שונים בזמן מחלתו, עשה שטויות, ישן ביערות, הלך ערום ברחובות, כשלהכל יש לו הסברים, שיוצא מזה תועלת, היה חביב נחמד אך מסובב בזמן מחלתו, יש מישהי שטוענת שאנס/ רצה לאונסה בזמן מחלתו, אך הוא מכחיש זאת.
אמו סברה כי תרופה נגד כפיתיות או דכאון שלקח קודם גרמה לסכיזופרניה, היא הורידה עמו ובהתיעצות עם רופא בהדרגה את התרופות הפסיכיאטריות, עשתה עמו הרבה עבודה עד שהגיע למצב שהבין שיש לו שקרן בראש, וברגש לפעמים, ולא להתיחס אליו לדברים לא רגילים, הוא פשוט מסיח דעת, מכל מחשבה לא הגיונית, כיום הוא בחור מצליח, עובד מוכשר, חביב בחברה, כשהוא טוען שהוא שולט היטב במחלה, ולא ניכר עליו כלום גם לדברי רופאים שראינו התקשו להאמין שהיה בעבר חולה כה קשה, האם נשקף סיכון מלהיות עם כזה אחד, מהתפרצות פתאומית, עברו מאז מחלתו כארבע שנים.

שלום, אני נשואה שנים רבות עם עליות ומורדות קשים. ילדים בוגרים.
הגדול נשוי וגר מחוץ לביית, השני עדיין גר בבית.
הקשר עם ילדיי טוב מאוד.
בעלי חוזר מהעבודה בלילה, התעניינותו במשפחה מוגבלת.
בשישי שבת יושב שעות רבות בחדרון בבית ומתעסק בתחביביו. לא מתעניין, לא רוצה לשבת איתי, חלילה לצפות במשהו יחד, טוען שזה בזבוז זמן.
השלמתי עם זה ומחכה שבני יבוא לערב שישי פעם בשבוע שבועיים אך לפעמים זה מסתיים בצורה קשה כי בעלי לא בקשר טוב איתו ומרים קול עליו והוא הולך מושפל.
ושוב אני נשארת לבד במפח נפש .
לאחרונה התפרצתי והוא לעג לי שממילא אינו יכול להתגרש ממני מפני שמשכורתי קטנה והוא מרחם עלי.
יש לציין שאין לו בדרך כלל קשרים חברתיים ובי שגן רוצה קשר איתו כאשתו הוא מזלזל.
אני חוששת להזדקן בבדידות הזאת וחוששת שלא אוכל להנות מחיי משפחה מורחבת, נכדים שיבואו ,בגלל מזגו הלא נעים.
חשה מדוכאת. יש לציין שכל התפרצות שלי מלווה בהחמרה כלכלית כלשהילכן אני מתאפקת המון אבל מפתחת תסכולים וחרדות.

מה עושים שיש לי קושי לקיים יחסים עם אשתי

היי
התייעצות קטנה לגבי אחי (22). בחור משוחרר אחרי צבא שכרגע לא מוצא את עצמו בלשון המעטה. מכל עבודה שמתקבל אליה הוא מפוטר, לפעמים חוסר רצינות ולפעמים דברים אחרים. לדוגמה ב1 העבודות היה בקורס ואכל תסביך שהחברה מהקורס הם "משת"פים" מטעם העבודה ושהם מנסים לבחון אותו בשושו וכל הקורס רק התרכז בזה. נשמעת לי קצת תמוה המחשבה הזאת.
בנוסף התחזק בדת לאחרונה ומדבר על זה הרבה יחסית. בילדותו היה ילד מופרע ובעייתי מבחינת קבלת סמכויות, אפילו מההורים אף פעם לא פחד והיה מתחצף נורא. לפני כמה זמן עשיתי לו שיחה שההורים חשובים לי ואני לא מסכימה שהוא ידבר ככה אליהם ומצידי אחזור לגור בבית ואפקח על זה. הוא מאוד השתנה מאז עד שזה נהיה חשוד. אבא שלי לפעמים מאוד תקיף, יכול לומר מילים שמורידות ביטחון, גם מעלות אבל לפעמים מזכיר כשלונות וכו'. אחי הגיע למצב שהרבה פעמים אומר לו "אתה צודק" למרות שלא חושבת שתמיד מסכים איתו, ואפילו יש הרגשה שמפחד מאבא שלי. אם קוטע אותו הוא שותק, לא מנסה להשלים את המשפט שוב. לפני כמה זמן יצא מהחדר להתחיל לבקש סליחה על ההתנהגות שלו בעבר ועל כל מה שעשה..
רציתי לשאול מה את חושבת וכמה קיצוני זה נשמע, כמו כן אשמח לדעת איך מטפלים בסוג כזה של בעיות. תודה

היי ליטל, לפני שנה הייתי בטיפול פסיכולוגי. בתקופת הטיפול הרגשתי שאני מאד אוהבת את הפסיכולוגית שלי ורוצה תמיד את קרבתה. הבנתי שהרגשות האלה הם לא אמיתיים וזה בעצם רגש שקורה בטיפול. אבל גם היום, לאחר שנה הרגשות כלפיה נותרו כמו בזמן הטיפול. (כיום אני בטיפול אצל פסיכולוגית אחרת כשלושה חודשים בערך שאפילו עוזרת לי יותר מהפסיכולוגית הקודמת ואינני מרגישה כלפיה רגש אהבה, אלא רק הערכה) עליי לציין שמאז סיום הטיפול אין לי שום קשר עם הפסיכולוגית הקודמת. השאלה שלי היא מדוע אני עדיין מרגישה אהבה כלפיה ? לא עובר יום מבלי לחשוב עליה. הרי עבר המון זמן. האם זה נורמלי? ואולי אני בעצם מאוהבת בה ללא קשר לטיפול?
אודה לך אם תעשי לי סדר בחשיבה.

הי ליטל ,
אני נמצאת בעצומו של תהליך . פניתי לטיפול בגלל דיכאון וזהו . המורה שלשמה באתי הושלמה .
העניין שאני מרגישה שהוא כמו משענת וזה משרה המון רוגע. ולכן עצם המחשבה להפסיק גורמת לי לחרדה .

בטיפול דינמי משתמשים ברגשות העברה שמתעוררים בין המטופל למטפל, אבל איך אפשר להבחין בין העברה לבין רגשות אמיתיים?
איך אפשר לדעת מתי מרגישים משהו אמיתי ומתי זה רק חלק מהתהליך שחזור?

רק רציתי להגיד שעושים לי את הגמילה בבית אני לא נמצאת באשפוז או משהו כזה

שלום רב.
הרופא שלי החליט להוריד לי כדורים בהדרגה,הוא לא מוכן להוסיף לי כדורים או לתת לי כדורים חדשים ואני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ מעצבים. דיברתי אם הרופא והוא אמר שזה חלק מהתופעה אני כרגע בגמילה ואני מחזיקה את עצמי לא להתעצבן מכל דבר. הייתי מכורה לכדורים פסיכיאטרים ועכשיו הוא עושה לי גמילה אני מרגישה דפיקות לב של עצבים חזקים הרופא יודע מכל זה אני כבר לא בטיפולים כאלה או אחרים משרד הבריאות אישר שאני לא צריכה טיפולים שאני יודעת לעזור לעצמי לבד גם הרופאים קבעו את זה אני יודעת שזה חלק מהתופעה אבל אני ממש עצבנית עם דפיקות לב אני מחזיקה את עצמי לא להתפרץ אני עוזרת לעצמי לבד אבל בתוך תוכי קשה לי. מה אני יכולה לעשות מבחינה מעשית כדי להתמודד עם הדפיקות לב והעצבים האלה? שוב אני מחזיקה את עצמי לא לענות לא להתעצבן אבל קשה לי

שלום,
אני לא יודע למה לשייך את המחשבה הבאה:
שמעתי שכל דבר בחיים שאפשר לשנות ולא משנים, זה באשמתנו. שנים לא חשבתי כך.
מה היה פגום בחשיבה שלי? עצלות? אי לקיחת אחריות? פסימיות? מה עוד סביר שזה?

אני רוצה להכניס את זה התובנה הזאת לתוך לראש בשביל להתחיל לנוע בשביל לשפר את החיים שלי.
אני רוצה לקרוא באינטרנט סביב הנושא.

אני יודע שזה לא פשוט דרך פורום, עם זאת בפעמים הקודמות שהתייעצתי קלעת בול וככל שקראתי יותר על האבחנה הזהירה - מצאתי יותר דברים משותפים ביני לבין אותה הערכה.

תודה רבה.

חבר שלי הפסיק לדבר אלי ואני מרגיש כאילו חרב עלי עולמי מה הפשר? ואייך אפשר לטפל בזה כדי לא להרגיש את זה?

זה מכבר יומיים אני מרגישה עצבנית,ירידה במצב רוח, אין לי חשק לעשות שום דבר החיים שלי בסדר עובדת ילדים מקסימים אבל כבר יומיים שאני מוציאה על כולם את העצבים תחושה של חוסר מצב רוח לא יודעת מה לעשות