פורום טיפול נפשי

שלום דביר.
תוכל לקרא בהרחבה על כל אחת מהפרעות האישיות באתר, אך באופן כללי ניתן לומר כי הפרעת האישיות הגבולית היא בעיקרה הפרעה של חוסר וויסות וחוסר יציבות רגשית אשר באים לידי ביטוי במגוון היבטי חיים, בעוד שההפרעה הנרקסיסטית ממוקדת בתחושת חוסר ערך ה"מתהפכת" באופן הגנתי לדפוס של יהירות והתנשאות הפוגע בתפקוד והקשרים. מאחר והנפש האנושית היא מורכבת, עשירה ומלאת רבדים, בהחלט יכולה להיות חפיפה בין מאפייניהן של שתי הפרעות האישיות. בסופו של דבר, הפרעות אישיות מבוססות על תכונות שקיימות אצל כל אדם אך בעוצמה גבוהה יותר המפריעה לתפקוד. בכל מקרה, במידה ואתה שואל סביב אבחנה שקיבלת/אתה חושב שמתאימה לך, אני מציעה לא להתמקד באבחנה אלא בזיהוי ההיבטים שגורמים לך סבל בחיי היומיום, ובטיפול בהם.

ליטל

שלום לך.
נשמע מדברייך שלצד הכוחות, האיכויות והיכולות את פוגשת בתוכך חוויות, לחצים וקשיים שמקורם אינו ברור לך והם יוצרים תחושות של מתח וכאב נפשי. לאור זאת, אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי בו אפשר יהיה לברר יותר לעומק את מקור התחושות. בתוך התבוננות והבנה זו, במקרים רבים מתפתחות לא רק תחושות הקלה וירידה במתח, אלא גם יכולת לשנות דפוסי חשיבה המביאים עמם לחץ וכאב ומיומנויות טובות יותר סביב בניית ושימור קשרים משמעותיים. השלב הסטודנטיאלי הוא אכן שלב מורכב הדורש התמודדות עם אתגרים התפתחותיים ורגשיים, וסטודנטים רבים נעזרים בטיפול פסיכולוגי במהלך לימודיהם.

ליטל

שלום שרון.
במרבית שיטות הטיפול חלק משמעותי מהתהליך הוא התבוננות הן בנסיבות החיצוניות (אירועים ויחסים בעבר ובהווה) והן בנסיבות הפנימיות (דפוסי חשיבה והתנהגות, נטיות אישיותיות וכד') העומדים בבסיס הדיכאון, החרדה והסבל הנפשי. התבוננות זו מביאה איתה במקרים רבים הקלה נפשית משמעותית ובמקביל, ניתן לבנות יחד דפוסי התמודדות המתאימים לכל מטופל, נסיבות חייו וקשייו. מתוך כך, אני מציעה שתפני להכרות הראשונית מעמדה פתוחה ונינוחה ככל האפשר, ומתוך הנחה שהמטפל יעשה את מיטב יכולתו כדי לאסוף מידע, להבין אותך ככל האפשר ולהציע לך תכנית טיפול המתאימה לנושאים שאת מתמודדת איתם.

ליטל

שלום סתיו.
אני מבינה את תחושת הפגיעה אך מאחר ואני מבינה מדברייך שמדובר בדפוס/תחושה/נושא חוזר- אני מציעה לנסות לברר את הנושא יותר לעומק. במקרים רבות התבוננות כנה בדפוס היחסים הנוצר בין המטפל למטופל מהווה ערוץ כניסה לרבדים רגשיים עמוקים וחשובים. למשל, תחושת שעמום מול מטופל עשויה לפעמים להצביע על קושי של המטופל ליצור אינטימיות, לשתף בכנות וכן הלאה. אני כמובן לא יודעת אם זה המצב אצלך, אך מציעה להשתמש בתחושת העלבון, מכאיבה ככל שתהיה, כדרך ללמוד על עצמך בעזרת המטפלת.
מעבר לכך, בהנחה שמודבר בקשר טיפולי שנמצא בראשית דרכו, כדאי לבדוק האם את חשה תחושת חיבור והתאמה.

ליטל

שלום עידית.
איני יודעת מה גילך ובאיזה קשר זוגי מדובר- ממושך? משמעותי? קשר ראשון? - ולכן קשה לי להמליץ באופן מדויק יותר. במידה ומדובר בקשר משמעותי ראשון וגילך צעיר, סביר שיקח זמן להחלים ולהמשיך הלאה ולכן צריך לתת לדברים זמן, ובינתיים לנסות להיעזר באנשים הקרובים לך ולנסות לשתף אותם כאשר הדחף לפנות אליו עולה.
במידה ואת אישה בוגרת ומדובר בקשר משמעותי ו/או בדפוס חוזר של קושי להשתחרר מקשרים אני חוששת שאין לי "פתרון קסם"- קושי להשתחרר ולהמשיך הלאה נובע מדרך כלל מגורמים רגשיים לא מודעים אשר שינוי עומק שלהם מצריך בד"כ עזרה טיפולית (בהנחה שאת מנסה לעשות זאת בעצמך ולא מצליחה). לצד זאת, כדאי לזכור שבמידה ומדובר בקשר משמעותי, חודשיים הם זמן לא ארוך וטבעי שלוקח זמן להמשיך הלאה ובמובן זה לא כדאי להאיץ בעצמך אלא לתת לעצמך זמן ומרחב לעיבוד והתאוששות.

ליטל

שלום דוד,
מוזמן ליצור קשר עם מוקד ההפניות של האתר בטל' 1800-200-205

ליטל

שלום ויטלי.
לא פעם קורה שאירוע שהוא על פניו מינורי או לא קשור לאדם עצמו נוגע ומעיר חוויות רגשיות לא מעובדות אשר האדם נושא עמו. במצבים אלו התגובה היא על פניו לאירוע המציאותי (למשל, רצח של אדם לא מוכר) כאשר באופן עמוק יותר התגובה היא לתוכן רגשי אישי, משמעותי ולא לגמרי ידוע ומודע (למשל, אולי, במקרה שאתה מתאר, נושאים של אלימות ואובדן).לאור זאת, אני חושבת שכדאי להשתמש בתגובה החזקה לאירוע כהזדמנות לגעת בתכנים לא מודעים השוכנים מתחת לפני השטח של הנפש. מאחר ולא תמיד קל להגיע לבד לתכנים אלו, אפשר להיעזר בטיפול פסיכולוגי שיציע מסגרת התבוננות מוגנת ומעמיקה.

ליטל

שלום לך.
תיארת באופן מפוכח ומדויק את משמעות הכניסה לטיפול: מצד אחד אפשרות לשחזור החוויה הכואבת באופן שיעמיק את הסבל ומצד שני אפשרות שהשחזור יביא בסופו של דבר לשינוי ולשיקום האמון. לאור זאת, אני יכולה להבין את ההתלבטות לגבי ה"סיכון" שבכניסה לטיפול. אני חושבת שהחלטה האם שווה לקחת את הסיכון היא החלטה אישית מאוד אבל כדאי לזכור שגם בתקיעות יש סיכון וכאב לא מעטים ובמובן זה, יש מחיר לא רק לטיפול אלא גם להימנעות מטיפול. עמדתי האישית היא שתנועה תמיד עדיפה על תקיעות ולכן לא הייתי מוותרת על הניסיון אבל כאמור- זו הרגשה אישית מאוד שבסופו של דבר נשארת בידיך.

ליטל

שלום לך.
הקשר הטיפולי הוא קשר ייחודי בכך שהוא מהווה מעין "במה" עליה יכולים לבוא לידי ביטוי דפוסי קשר וחוויות רגשיות אשר מאפיינות את עולמו הרגשי של המטופל. בהתאם, מטופלים רבים חווים בשלב מסוים בטיפול מצב בו הקשר הטיפולי הופך להיות מקור לכאב עז. נשמע מדברייך שאת נמצאת במקום דומה בו רגשות וחוויות פנימיות באים לידי ביטוי בקשר עם המטפלת והופכים את הקשר הטיפולי למייסר ביותר. זה אמנם לא קל וכפי שאת מתארת מעורר מחשבות על עזיבה, אך זוהי גם הזדמנות ייחודית לעיבוד וטיפול בהיבטים עמוקים בנפשך, ככל הנראה. לכן, אני חושבת שלא רק שזו לא סיבה לעזוב את הטיפול אלא להיפך- זו סיבה להעלות את הנושא ולדון בו שוב ושוב, עד שתרגישי שהיבטים בנפשך הופכים ברורים ושקטים יותר. זו אכן דרך לא קלה אך מניסיוני, במקרים רבים היא נושאת פרי.

ליטל

שלום לך.
מיומנויות שיחה אינן מיומנויות טכניות אלא יכולות המבוססות על היבטים רגשיים שונים כתחושת ביטחון בעצמי ובקשרים, אמון, תחושת יכולת וערך ועוד. בהתאם, אני חוששת שאין "עצה" או דרך לשנות את יכולות השיח מבלי לעשות עבודה רגשית משמעותית על הגורמים הרגשיים שבבסיס הקושי. לאור זאת, אני ממליצה בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכל גם לעבד את הקשיים ומקורם וגם לתרגל בזמן אמת, דרך הקשר עם המטפל/ת, יצירת קשר, שיחה וחשיפה- אך בסביבה הטיפולית המוגנת והבטוחה. אני מאמינה שטיפול יוכל להקל על המצוקה ולהביא לשיפור משמעותי ביכולת ליצור ולשמר קשרים.

ליטל

שלום דניאל.
תחושות ריקנות ודכדוך, ובפרט כאשר הן מחוברות לתחושה של חוסר סיפוק ומיצוי בתחום הזוגי והבין אישי, הן בדרך כלל תחושות עמוקות ובעלות שורשים באזורים פחות מודעים ונגישים של הנפש. לכן, אני לא חושבת שאפשר פשוט להעלים את התחושות ולהעלות את הכוחות- אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לבחון יותר לעומק את מקור התחושות וכך אולי גם להניע שינוי נפשי שיאפשר לך חיים מספקים יותר.

ליטל

שלום לך.
אני מצטערת לשמוע על ביטול הפגישה, מאחר ואני מרגישה שהשאלות שלך הן שאלות חשובות ועמוקות אשר הדרך היחידה להתמודד איתן באמת היא במפגש הטיפולי בו אפשר יהיה לגעת באופן אישי ומדויק במה שמעסיק אותך ובמה שקורה בקשר הטיפולי שנוצר.
באופן ספיציפי, אני חושבת שהמחשבה על כך שהמטפל יכול לייצר אמפתיה ואכפתיות באופן מזויף היא חוויה נפשית סובייקטיבית שאת מביאה איתך לקשר הטיפולי וכדאי לבחון אותה יותר לעומק. בפועל, המטפל אכן מחויב להשתמש בכלים המקצועיים שלו כדי לקדם את צמיחתך הנפשית, אך מעבר לכך אין לו מחוייבות להרגיש או לא להרגיש דברים מסוימים, ועם כל מטופל מתעוררים רגשות אחרים. נכון שהמפגש עם מצוקותיו של אדם אחר מעורר במרבית המקרים אמפתיה וחיבור, אך לפחות כפי שאני רואה זאת, תחושות אלו מתעוררות (או לא מתעוררות) לא "כי זה חלק מהמקצוע" אלא כי זה מה שקורה במפגש הספציפי עם מטופל ספציפי.

מקווה שתצליחי להגיע למפגש ולבחון את הדברים יותר לעומק,
ליטל

שלום יובל.
לא ידוע לי על השפעות מוכחות של הפרעת קשב על היכולת הטיפולית אך באופן כללי, חלק מהתהליך ההכשרה של מטפלים (ומתהליך הקבלה לתואר השני בפסיכולוגיה) כולל חידוד של מודעות המטפל למגבלותיו האישיות ועיבוד של האופן בו הן משפיעות על תפקודו כמטפל. במובן זה, שאלה משמעותית יותר מ"כיצד משפיעה הפרעת קשב על מטפלים" היא כיצד משפיעה עליך הפרעת הקשב שלך, איך אתה חווה אותה ואיך אתה מתמודד עם המגבלות/קשיים שהיא יוצרת. אני נוטה להאמין שעיבוד מעמיק של הנושא עבורך יהפוך את הפרעת הקשב להיבט שאינו מונע ממך לטפל.

ליטל

שלום לך.
נושא התפקוד לאחר משבר הוא נושא רגיש. אני כמובן לא יודעת מספיק איך זה אצלך, אבל נוטה להניח כי החזרה לתפקוד היא תמיד קונפליקטואלית- יש גם רצון לחזור ולעמוד על הרגליים וגם חרדה וכאב עצומים מאחר ותפקוד הוא פעמים רבות גם ויתור על התקווה למעטפת מקיפה ואינטנסיבית. בהתאם, החזרה לתפקוד היא כמעט תמיד איטית ומלווה באמביוולנטיות וכאב. אני יודעת שאני כותבת זאת שוב ושוב, אבל הכאב שאת חווה עם כל צעד בדרך להחלמה הוא חלק מהתהליך כנראה, חלק מהחומר הנפשי שאת מעבדת ובמובן זה אינך סובלת לחינם, ואני מאמינה שבתוך הקשר הטיפולי המשמעותי שבנית הדברים יובנו, יעובדו ובסופו של דבר יאפשרו גם הקלה.

ליטל