פורום טיפול נפשי

שלום לכם. לאחרונה נפגשתי פעם ראשונה עם פסיכולוגית. הסיבה שניגשתי לטיפול זה כי אני מרגיש שאני לא מוצא את עצמי מבחינת הגשמה עצמית ושיש לי בעיות של חוסר יציבות מבחינת הצבת מטרות שאני מציב לעצמי וגם בעיות רגשיות כמו שאני נפגע מהר מאנשים ומתרחק מהר מאנשים.
השאלות שלי הם האם טיפול פסיכולוגי באמת הצליח לגרום לאנשים לצאת מתקיעות ולשנות בעצמם דפוסים שתקעו אותם? האם לבעיות מהסוג הזה לא יותר מתאים התחום של הקאוצ'ינג? האם החיטוט הזה בעבר הלא נעים לא גורם ליותר נזק מאשר תועלת? מאז הפגישה האחרונה יש לי המון תובנות מדוע אני מתנהג כמו שאני מתנהג בגלל כל מיני סיטואציות שחוויתי בעבר. הבעיה שאני נזכר באותן סיטואציות זה מחזיר אותי לכעוס על מה שקרה ולהאשים את אותם ילדים שהציקו לי וזילזלו בי שהייתי ילד.
השאלה היא האם כל זה באמת תורם או יתרום לי? האם כדאי להמשיך את הפגישות אם אותה מטפלת ולתת לזה הזדמנות?
אני כל כך מבולבל וחשדן לגבי זה. המון ספקות וחששות ואין לי מושג אם אני במקום הנכון.
תודה על הסבלנות .

שלום ,
קראתי אצלכם כאן באתר הסבר לגבי טיפול זוגי לקשיים מיניים
ואני חושב שזוהי בדיוק הבעיה בזוגיות שלי
האם תוכלו להפנות אותי לקבלת טיפול בדיוק בנושא זה , באזור נס ציונה ,
מחפש מטפל/מטפלת שבאמת מתמחה הנושא זה
תודה

שלום בתי בת 17 החלה לעשן לדבריה רק במצבי לחץ
הדבר נודע לנו ממנה לאבא איתי היא לא שוחחה על העניין ואחר כך מצאתי סיגריות בין חפציה האישיים.
יש לציין שהיא שומרת את זה בסוד וממה שנראה מרגישה לא נעים מולנו ההורים והאחים .
היא בת שלישית מ4
זה מטריד אותי מאוד מאוד עוד לא דיברתי איתה אני שוקלת איך ומה לעשות כדי לשכנע אותה שתפסיק
שנינו לא מעשנים . בעלי עישן בגיל דומה כ3 שנים והפסיק. אבל זה לא שיח שאנחנו מדברים עליו כל כך. המודעות בבית היא של בריאות ותזונה וכו.. ומטריד שהיא בוחרת לסיגריות. אף אחד מילדיי לא מעשן. חוץ ממנה

מה לעשות מה נכון ואיך למזער נזקים ?
תודה רבה

כבר לא כועסת עליו. לא מבינה את פרץ הכעס האדיר כלפיו. הוא הרי לא באמת רצה לפגוע בי. מתקשה להבין את עצמי. ועכשיו רק מקווה שלא פגעתי בו ושהוא לא יהיה כעוס בעוד שבועיים, כשאפגוש אותו. מקווה שביטול הפגישה בשבוע הבא לא יחבל בקשר ביננו. מוזר לי שהוא לא הביע מורת רוח או תרעומת כלשהי כשהודעתי לו (סימסתי לו) שלא אגיע שבוע הבא. מתחרטת שביטלתי את הפגישה, אבל לא אעשה צחוק מעצמי. לא אבקש שניפגש בשבוע הבא. המצאתי איזה תירוץ בהודעה, וכתבתי שלא אהיה פנויה כל השבוע.
קשה לי עם הנוקשות בטיפול, עם הגבולות, עם המלאכותיות, קשה לי עם החדר והשעה הקבועים, הכל כל כך נוקשה .. והנוקשות הזו גורמת לי להיסגר. אני לא אדם שפורץ גבולות, ממש ממש לא. להיפך, והגבולות האלה רק מקשים עליי. הם גורמים לי להיות מאובנת ורובוטית ולא אני. אני לא כזו במקומות אחרים. אני אדם חייכן והרבה יותר זורם ובאופן אבסורדי, הרבה יותר קל לי להיפתח כמעט בפני כל אדם אחר, מלבד הפסיכולוג שאני הולכת אליו. המלאכותיות וחוסר הטבעיות גורם לי לחוש תחושת זרות וניכור ותוהה עד כמה באמת אכפת לו, והם הכל לא מזוייף ולא אמיתי. הוא מפגין הרבה חיבה ודאגה ועושה רושם שזה אמיתי... בקיצור מבולבלת מאוד. הייתי מעדיפה משהו אותנטי, חופשי יותר, זורם יותר, עם פחות נוקשות...
תודה ומקווה שלא מקשה בשאלותיי יותר מידי

היי יעל, מה שלומך?

אני נמצא בטיפול ובאחת הפגישות האחרונות לאחר הפגישה הרגשתי תחושות קשות מאוד של חוסר יכולת לתפקד, מחשבות בלתי פוסקות על תכני הפגישה.
הרגשתי לבד, מוצף, כואב.
העניין הוא שכל התהליך הזה הוא בין הפגישות וגם לאחר שיתוף המטפל, אני נשאר עם הכאב לבד כשמסתיימת הפגישה ואין פתרון לא למטפל ולא לי לעניין הזה.
אני מרגיש שהפגישות גומרות אותי מבחינה נפשית ומקשות עליי לחזור לתפקוד מלא.

מה כן ניתן לעשות? כי לדבר על זה עם המטפל לא עוזר ואפילו מדגיש את תחושת הבדידות והכאב.

היי, הפגישה היום הייתה קשה. בקושי הצלחתי לשבת עד תום הפגישה. עצרתי את עצמי מלקום וללכת באמצע. אני בטיפול מעל שנה. אני חושבת שמבחינת המטפל דווקא הפגישה הזו הייתה מוצלחת. מבחינתו הוא השיג לכאורה איזשהו שינוי מחשבתי, שהתוודתי עליו בפגישה. זהו שינוי שהוא התאמץ רבות על מנת להשיגו. ואילו אני, לאחר שהתוודתי על השינוי הטוב לכאורה שחל במחשבתי (קשור לפגיעה מינית שעברתי) כל כך כעסתי עליו והכל לפתע היה נראה לי לא אמיתי ומזוייף. ומה שהכי פוגע זה שאני חושבת שהוא אפילו לא הבין ולא חש שאני פגועה ושאני לא כהרגלי, לא הבעתי במילים את הכעס והפגיעה. ושעה לאחר תום הפגישה ביטלתי את הפגישה בשבוע הבא. לא יכולתי לשאת את זה יותר. רציתי לבטל בכלל, את הכל, את כל הטיפול. לא רציתי יותר. ובסוף ביטלתי רק את הפגישה הקרובה. הוא לרוב מטפל מסור וקשוב. אבל משהו בי מתקשה לקבל אולי את ההתקדמות שחלה. אני מתקשה להבין בעצמי. אני רק יודעת שאני כעוסה ופגועה ואני לא ממש מבינה באמת למה. ואני לא מסוגלת לדבר איתו על זה. ואני חושבת שהוא אפילו לא הבין שאני פגועה. וגם כשביטלתי את הפגישה הוא הגיב בסלחנות , כך שהוא בוודאי שלא הבין דבר.
תודה על האוזן הקשבת...

אני מנסה להבין התנהגויות במקומות עבודה פשוטים. יש אנשים שיכולים להיות חצופים לגבי כל מיני נושאים אבל להגיד. סתם.. או לחייך
ויש אנשים.הרוב לא.אבל חלק שאוהבים
להיות חצופים ברצינות ואז לצחוק מאחורי הגב. ולפעמים יש הרגשה שהכוונה היא לפגוע. השאלה שלי היא איך לשים את הגבול להתנהגויות שלא מתאימות פוגעות או מעליבות.
ושהצד השני לא מאד רגיש לזה. מה אומרים? או איך מגיבים?

אני מרגישה שכבר תקופה אין לי חשק לכלום אן לי מצב רוח
אני מתעצבנת מכל דבר קטן
יש בי מלא פעמים סתם שנאה לאנשים שקרובים אלי
בעיקר שנאה תמידית לעצמי!
אני מרגישה חולשה מוזרה וחוסר ענין בהכל אין לי כח לעשות כלום
אשמח למענה תודה!

שלום רב,

בת 51, כבר שנה במנופאוזה.
מתמודדת עם מצבים של עצבנות וחוסר סבלנות, נטייה לתוקפנות, חוסר חשק מיני, מצבי רוח נוטה לדיכאון.
מבקשת לקבל המלצה על מטפל/ת טובים בחיפה, אשר עובדים עם קופ"ח מכבי.


בתודה מראש,


לימור

אבא שלי בן 85. שתלטן צלול וחריף שכל. בשנים האחרונות הוא קונה באובסיסיביות חפצים שונים (מאות שטיחים, מאות כיסאות, מאות תמונות וכו'). בכל פעם האובייקט של הקניות משתנה. הוא לא מכיר בכך שיש לו בעיה. לטענתו הוא פשוט אוהב גודש ומרהט את הבית לפי טעמו. לכן הוא כמובן גם לא מוכן לשום טיפול. האם יש בכל זאת משהו שאפשר לעשות? הוא כמובן לא מתחשב בכך שאמי מבקשת ממנו להפסיק, וטוען שהיא חסרת טעם ולא מבינה דבר. מה עושים?

אני מוצפת במחשבות שליליות בזמן האחרון ואני רוצה לנסות להיות אופטימית למרות הקושי שעובר עלי חוץ מטיפול נפשי איך אני יכולה לעזור לעצמי כעבודה עצמית? המצב המשפחתי לא משהו,אין לי עבודה לא חבר ואני רוצה לחשוב חיובי ולהיות אופטימית

שלום רב, בני בן 8.5 ילד פעיל , חכם, חברותי , אהוב על כולם. לפני כחצי שנה התחילו כאבי ראש אצלו והתחלנו תהליך ארוך של בדיקות ונשללו בעיות פיזיות דרך ניורולוג, MRI תקין, אף אוזן גרון, סינוסיטים, רופאת עיניים.
הפנו אותנו לפסיכולוגים קליניים בטיפול ב- CBT.
האם הגיוני לילד כ"כ צעיר שסובל בעוצמות שונות בכאבי ראש ומדובר בעצם בכאב לא פיזי אלא נפשי ?
טרם התחלתי טיפול פסיכולוגי, בתהליך למצא רופא פנוי.
שאלתי, האם אכן יתכן שכך??
הילד לא מקיא וישן בלילה, לא מתעורר.

תודה

שלום ד"ר,
לפי דעתי יש לי קצת ocd למרות שלא נבדקתי.
כל פעם שאני צריך לדבר לפני ציבור (שזה לא קורה הרבה) אני די לחוץ. ואני חושב תוך כדי מה קורה אם אני יאמר דבר אחר או יתבלבל במילים. ואז אני יותר נלחץ וכמעגל קסמים כזה זה חוזר על עצמו.
כמו כן, שם אני הרבה פעמים מתלבט בשאלה אם מה שאני עושה נגרם גם בגלל המחשבות שלי אז מדוע כאשר אני חושב שאני ידבר משהו אחר אני אכן לא מדבר בו...
האם יש משהו לעשות בדבר?

תמיד נראה לי שאני מנותקת באיזושהי צורה. שהקשר של אנשים אחד עם השני שונה מהקשר שלי איתם ולחברות הטובות שלי יש חברות טובות יותר אחרות. אני לא מצליחה לגשר על הפער הזה ואני לא חושבת שאני אי פעם אצליח. כבר אין לי כוח לאף אחד ולשום דבר. אני לא בטוחה למה אני עושה דברים, הכל נראה חסר טעם. כשאני לבד משעמם לי ואני מרגישה מועקה וכשאני עם אנשים אין לי כוח להעמיד פנים לידם ואני רק רוצה להיות לבד. כבר היו תקופות, ארוכות אפילו, שרציתי למות בהן. וכשהתחלתי להרגיש ככה שוב זכרתי שלא מזמן חשבתי שהכל עבר. וחשבתי שאני לא חייבת להמשיך לחיות ככה. והרגשתי שאני גם לא יכולה, שאו שאני אתאבד או שאני אעשה משהו. אז הלכתי לטיפול. הייתי בטיפול כמה חודשים וזה היה נראה שהיא לא מבינה אותי ושלא ממש אכפת לה ושהיא מפחדת כשאני מדברת על מוות. אני יודעת שזה מפחיד אבל אני מניחה שציפיתי שלמרות זאת היא תדע להתמודד.. אז החלטתי להפסיק וזה עזר, אולי כי זאת הייתה החלטה שקיבלתי בעצמי וידעתי למה. אבל עכשיו הכל גרוע יותר. אני חושבת שזה ימשיך ככה תמיד ואני רוצה להפסיק אבל אני מפחדת להתאבד. אני לא רוצה לפגוע באמא שלי ואני מפחדת שאני לא אצליח ואז כולם ידעו. וגם משהו משאיר אותי פה, זה כמו דחף שעולה כשאני חושבת על להתאבד.
הלוואי שמישהו היה אומר לי מה לעשות. או שהייתי מתה בלילה פשוט. אני יודעת שאין לזה תשובה ככה.. אבל אולי הכוונה?
תודה..

שלום,
חיפשתי פורום יעודי ולא מצאתי, אך מקווה שאוכל לקבל מענה כאן. לפני מס' ימים נפטרה סבתא שלי. אחיה שהיה מאד קרוב אליה עודנו בחיים אך הינו אדם מבוגר מאד עם בעיות בריאותיות. לפני מס' חודשים נפטר הסבא ומרגע שנודע לו הדבר הוא קיבל זאת בצורה מאד קשה, איבד את היכולת ללכת ורותק לכסא גלגלים. כעת אנו לא יודעים כיצד לספר לו על אחותו וחוששים למצבו הבריאותי אם ידע על מותה. הוא גר בדירה מעליה ולכן קשה להסתיר את כל האנשים שמגיעים. מלבד זאת הוא כל הזמן שואל שאלות וכבר כמה ימים הוא אומר שהוא מרגיש שמשהו לא בסדר, הוא מסרב לאכול ומבקש שיבדקו מה עם הסבתא. אני חושבת שזכותו לדעת וגם לא ניתן ממש להסתיר זאת. מצד שני ברור לנו שיש סיכון גדול בלספר ולכן אשמח לדעת מה ניתן לעשות במקרה זה. תודה