פורום טיפול נפשי

שלום שרון.
שינוי תפריט והרגלי תזונה הוא תחום בו תזונאיות מתמחות, אך אני תוהה אם פנייתך דווקא לפורום פסיכולוגיה משקפת תחושה שלך שנושא האכילה אינו רק עניין "טכני" של הרגל אלא ביטוי להיבט רגשי הבא ליד ביטוי באכילה (למשל, סירוב לאכול או בררנות קיצוניים בילדות מעידים לעתים על מאבק לעצמאות מול ההורים, ולאו דווקא על טעמו של הילד באוכל). במידה וכיוון זה מדבר אליך, מציעה לפנות להתייעצות ראשונית אצל מטפל בגישה פסיכודינמית ולחשוב יחד האם אתה מעוניין ויכול להיעזר בטיפול.

ליטל

שלום לך.
מנטליזציה היא שיטת טיפול ראויה ויעילה אך כדאי לזכור שהנעת שינויים נפשיים משמעותיים דורשת כמעט תמיד תהליך משמעותי שלוקח זמן, ולמרבה הצער אין "קיצורי דרך" או "שיטות קסם" בתחום זה. איני מבינה מדבריך על איזה שאלות המטפלת ענתה או לא ענתה, אך בדרך כלל כאשר מטפל לא עונה קונקרטית זה משום שהמענה הקונקרטי חוסם אפשרות להתבונן יותר לעומק. למשל, נשמע שאתה מעלה כרגע חשש לגבי יעילות הטיפול והאפשרות להיעזר בו בזמן הקרוב, ויתכן שמענה קונקרטי על שאלה נקודתית בנושא יכל לסגור את האפשרות לשוחח ולחשוב יותר לעומק על צרכיך בטיפול ועל העמדה הרגשית ממנה השאלות התעוררו. לאור זאת, אני מציעה לחזור עם השאלות שהעלית כאן אל המטפלת, לשתף אותה בתחושות ובתהיות ולבסס ביחד דיאלוג שיאפשר לכם להבין טוב יותר מה מעסיק אותך והאם יש צורך ב"עדכון" השיח הטיפולי כך שיתאים יותר לצרכיך.

ליטל

שלום משה.
נשמע מדבריך שכדאי לבדוק את האפשרות לקיומה של הפרעת קשב וריכוז, אך כדי לבדוק יותר לעומק האם ה אכן הכיוון, מציעה לפנות להתייעצות ראשונית עם רופאת המשפחה ולהתקדם משם.

ליטל

שלום דניאל.
נשמע שברגעים מסוימים אתה צולל לאזורים נפשיים עמוקים המלווים בחרדה וזעם גבוהים אשר מוצאים את ביטויים באופן פיסי (הריצה, הנשיכה וכד'). עוצמת התגובה הגופנית ותחושתך כי אתה מנותק במדיה מסוימת מרמזת על כך שאתה פוגש ברגעים אלו אזורים נפשיים שאולי לא עובדו דיים וזקוקים לבירור. לאור זאת אני חושבת שאכן כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכל להתבונן יותר בטריגרים לאירועים אלו, לעבד אותם ומכאן גם לבסס שליטה טובה יותר בתגובותיך ותחושותיך ברגעים אלו. טיפול בגישה פסיכודינמית יכול להתאים לנושא שאתה מתאר.

ליטל

שלום יעל.
ראשית, אימהות אינה חובה. יתכן ותרגישי אחרת בעתיד מאחר ואנשים רבים מרגישים רצון בהורות רק בשלב חיים מאוחר יותר, אך תגלי עם הזמן כי כיוון חיים זה אינו מתאים לך, זו בחירה לגיטימית ככל בחירה אחרת. במובן זה, אני לא רואה סיבה לבהלה סביב התחושות שהתעוררו בך.
לצד זאת, מאחר ואני מבינה שאינך עסוקה בהתלבטות קונקרטית לגבי הבאת ילד, נדמה לי שאת בעיקר מספרת על חוויה רגשית חזקה בה התעורר פחד מפני האפשרות שתמצאי את עצמך "כלואה" בבחירת חיים ובקשר שמאמללים אותך. במידה ואת מרגישה שנושא זה אכן רגיש עבורך, אני מציעה לנסות לברר אותו יותר לעומק בינך לבין עצמך או, אם תרצי, במסגרת טיפול פסיכולוגי.

ליטל

שלום שירה. ההתבוננות בחוויות העבר אשר הביאו לקשיים בהווה היא בדרך כלל משמעותית להנעת שינוי נפשי מפני שהתבוננות זו מאפשרת עיבוד של חווות אשר נותרו חסומות. אפשר להקביל זאת לטיפול בפצע פתוח- הטיפול לא יחזיר את הגלגל לאחור ויבטל את הפציעה, אך עשוי להשאיר צלקת במקום דימום. כדאי גם לשים לב לזה שעיבוד בשניים, עם המטפלת, מאפשר בד"כ גישה לאזורים עמוקים יותר ממה שמתאפשר כאשר האירוע רק מאוחסן בנפשך כזיכרון. לצד זאת, מאחר ואת לא מרגישה כרגע שאת יכולה לשתף את המטפלת באירוע העבר, אני חושבת שכדאי להמשיך ולדבר איתה על מה שמונע ממך לשתף. עיבוד וחקירה של התחושות המתעוררות סביב הנושא יכולות לסייע לך להבין יותר על חוווית של בושה ואמון ומשם, לאט לאט, אולי משהו גם ישתחרר ותוכלי להכניס את המטפלת יותר פנימה. כמובן בקצב המתאים לך וכאשר תחושי בשלה לכך. ליטל

שלום בקה.
טיפול של שנתיים וחצי, במונחים של טיפול בטראומה משמעותית, הוא לא טיפול ארוך וטבעי שלוקח זמן לשקם את האמון ולהניע שינוי נפשי עמוק. במובן זה, אני לא חושבת שאת אמורה להיות מודאגת מכך שעדיין יש היבטים של קושי וחוסר אמון. כמו כן, לפעמים ביטויי קושי מהסוג שתיארת הם דרכה של הנפש לספר למטפלת על קשים ורבדים שעדיין קיימים. בהתאם, אני חושבת שלמרות שטבעי שהדברים עדיין לא נפתרו והשתנו, כדאי להעלות את התחושות והספקות שעלו בך מול המטפלת. ההתבוננות בנושא ובתחושות שנלוות לו יכולות לפתוח ערוץ שיחה נוסף על היבטים בקשר ובנפשך, וכך לאפשר גישה לתכנים רגשיים חשובים.

ליטל

שלום מיכאלה.
התחושות והתהיות שאת מתארת הן חשובות מאחר והן מספרות על נפשך- על האופן בו את חווה יחסים, קרבה וקשר ועל האופן בו את מגינה על עצמך מפני פגיעה אפשרית. לאור זאת, אני חושבת שכדאי וחשוב לשתף את המטפלת בתחושות ולנסות להקנות להן משמעות. במקרים רבים, החשיבה וההתבוננות המשותפת בתחושות שעולות בקשר הטיפולי פותחות דלת לתכנים ורבדים נפשיים חשובים שאינם עולים בדרכים אחרות.

ליטל

שלום אורי.
אני לא חושבת שכדאי ונכון להסתכל על הדינמיקה הטיפולית במונחים של "שלבים" ושל מה ש"אמור" או "לא אמור" להיות בטיפול, מפני שטיפול וקשר טיפולי הם דברים אישיים ודינמיים מאוד. אני חושבת שחשוב יותר לנסות ולהבין מה קורה בדינמיקה מול המטפלת ומה הוא מספר על נפשך ועל חוויתך ביחסים. מתוך התבוננות זו, נפתח לא פעם ערוץ תקשורת והתבוננות נוסף. למשל, אפשר אולי לבדוק את האפשרות שחוויתך מול המטפלת משקפת קושי להאמין כי אדם אחר יכול להיות סבלני באמת לקצב שלך. בהתאם, אני מציעה לא לסגור את הנושא גם אם כבר דיברתם עליו, אלא להמשיך ולשתף את המטפלת באופן כנה בתחושותיך ולראות לאן יוביל אתכם שיח זה.

ליטל

שלום יפעת. אני חוששת שאין "פתרון קסם" לשאלתך, אך מה שאפשר הוא להתבונן בנפשך ולשאול מדוע נושאים מסוימים מביכים אותך כל כך והאם ומדוע מבוכה זו מתעוררת בקשרים או הקשרים ספציפיים. כמו כן, אפשר לשתף את הצד השני בכךך שיש דבר מה שהיית רוצה לשתף בו אך את מתקשה. לפעמים מתוך השיח על המבוכה וה"חסימה" משהו משתחרר ונעשה אפשרי יותר. ליטל

שלום רות.
אני חושבת שהשאלה "מדוע נכנסתי לסיטואציה הזאת" היא בסיס להתבוננות פנימית ולהעלאת השערות לגבי משמעות הדינמיקה הזאת בנפשך. למשל, האם היא מבטאת מצב מוכר מעברך או מההווה שלך ביחסים? האם ואיך תרם אופן התגובה שלך לסיטואציה והאם דפוס תגובה זה רלוונטי להיבטי חיים וקשרים נוספים? חשוב לי להדגיש כי שיח זה לא מכוון לביטול האפשרות שהמטפלת טעתה או כשלה אלא להרחבת האפשרות להתבונן על ההתרחשות לא רק מנקודת מבט של "בסדר/לא בסדר" אלא מנקודת מבט התוהה לפשר ההתרחשות בקשר ובנפשך.

ליטל

שלום לך.
אני בטוחה שהמטפלת לא ויתרה עלייך, נשמע שלהיפך, אך אני מבינה שכרגע את לא יכולה להרגיש זאת. אני יכולה לדמיין את עוצמת המצוקה אך בו זמנית מרגישה שאת מעלה דרך הקשר עם המטפלת ותגובתך לנסיעתה נושאים עמוקים ורגישים כ"כ, שמתן "מענה" אליהם דרך הפורום יהיה מצמצם ולא נכון.
עם זאת, ליבי איתך ואני מקווה שתמצאי את הדרך לשמור בליבך את החיבור והקשר גם בזמן נסיעתה.

ליטל

שלום רות.
אני מבינה את הרצון שלך שהמטפלת היא שתיצור קשר. את רוצה שהיא תהיה "המבוגר האחראי" שלוקח אחריות על התנהלותו ועל טובתך, ובצדק. אלא שנשמע שכרגע עדיף להיות חכמה ולא צודקת: נראה שהימנעות מיצירת קשר משאירה אותך עם אי ודאות, עלבון וכעס, ואילו מפגש יאפשר, לכל הפחות, התבוננות ועיבוד של מה שקרה (השאלה "למה נכנסתי לסיטואציה הזאת" היא שאלה חשובה מאוד בעיני). יתכן ובמפגש הזה תביני כי יכולת המטפלת להתמודד איתך ועם היבטים מסוימים שלך אינה מספקת אותך- זו גם מסקנה אפשרית- אבל לפחות תהיה לכן אפשרות להתבונן, לחשוב ולהבין טוב יותר מה קרה ולמה. מתוך כך אני מאמינה שתוכלי לקבל החלטה באופן מדויק ושלם יותר.

ליטל

שלום רות.
כמי שלא מצויה בדינמיקת הטיפול אלא מתבוננת בו מבחוץ, מחשבתי ממוקדת בשאלה כיצד לעזור למי שפונה (המטופל) ולא בהבחנה מי אשם ומי צודק בקשר הטיפולי. הקשר הטיפולי הוא קשר טעון ועמוק שמשחזר חוויות עבר ויחסים משמעותיות ובמובן זה, אני חושבת שהדרך היחידה להפיק ממנו היא להתבונן גם בחלקיו הכואבים. במובן זה, אמנם עדיף שהמטפל יניע את התהליך אך אם הדבר אינו מתאפשר עקב מגבלות המטפל ומצב הקשר ברגע נתון, אני חושבת שטוב יהיה אם המטופל יצליח לעשות זאת. לא בגלל שהוא ה"אחראי" והמטפל חף מאחריות, אלא בגלל שהשיח הוא המקום בו אפשר לעבד ולשקם, וכך גם להקל ולסייע.

ליטל

שלום לך.
אני מתארת לעצמי כמה קשה הפסקה נוספת בטיפול בתקופה רגישה זו. זה באמת לא קל. השאלות שאת שואלת לגבי תגובותייך הרגשיות והעוצמות שלהן הן שאלות חשובות ועמוקות, אשר באופן טבעי מענה להן כאן בפורום רק ישטיח ויצמצם. לאור זאת, אני חושבת שמה שכדאי להתמקד בו כרגע הוא כיצד לעבור את הימים האלו. כיצד לא להתבצר בכעס ובאכזבה אלא להקיף את עצמך ב"מנת יתר" של תמיכה, עזרה ועטיפה. המטפלת תחזור ואיתה תחזור האפשרות להבין יותר את התכנים הפנימיים אך בינתיים שמרי על עצמך, ואל תהססי להיעזר במי שסביבך.

ליטל