פורום טיפול נפשי

שלום ליטל:
אז ככה אני נמצא בטיפול קרוב לחצי שנה,
הבעיה היא שאינני מצליח לדבר במהלך כל הפגישה.
הפגישה מתחילה ואני מרגיש כאילו הגוף שלי נכנס לסוג של ״טרנס״ ופשוט מסרב לשתף פעולה, אינני מצליח להוציא אף לא מילה אחת.
העיניים שלי לא מצליחות ליצור קשר עם העיניים של המטפל, בתוך תוכי אני מתאמץ בכל הכוחות שלי מה שגורם לי להתשה פיזית.
אני רוצה לספר, לשתף את המטפל אבל נראה כאילו הגוף שלי לא מוכן לשתף איתי פעולה.
המטפל ניסה הכל: תקשורת דרך הפלאפון, מכתב אבל משהו לא מצליח לשחרר.
מרגיש כאילו הגוף שלי קשור והקשירה רק מתהדקת סביבו, אני לא יודע מה אני יכול לעשות.
האם המטפל הוא הבעיה או אני?

בילדותי עברתי פגיעה מינית מתמשכת וטופלתי לפני כ 5 שנים בערך עם פסיכולוגית מנוסה
בזמנו הרגשתי שהיא ממש עזרה לי אך היום אני כבר שנה פלוס מינוס מרגישה כמה מחסומים בחיים האישיים שלי וגם המקצועיים ואני מרגישה רייקה מבפנים
רוב היום אני שורפת על הטלפון או המחשב ולא מצליחה להניע את עצמי לעשות דברים שאני רוצה לעשות בתחום המקצועי
השאלה שלי האם אני יכולה למצוא מטפלת שתוכל לעזור לי בכל התחומים גם בטראומה מהילדות וגם כיום במחסומים המקצועיים שיש לי (שאני בכלל לא בטוחה שזה קשור אחד לשני)


תודה רבה

היי ליטל,
אני לא שמנה ואף פעם לא הייתי, לפחות בעיניי אחרים.
אני נגעלת להסתכל על עצמי במראה, בוכה שאני עולה במשקל ואז הולכת לאוכל עוד.
אני יודעת שמה שאני עושה זה לא בריא, אבל אני מרגישה שאני כן יכולה לשלוט על המצב בעזרת הקאה.
אני יודעת שזה לא תקין ואפילו מזיק, אבל אני לא עושה את זה תמיד אך לעיתים די קרובות, תלוי באיזה תקופה אני נמצאת מבחינת נפשית (אני סובלת מחרדות ודיכאון תפקודי) אני מרגישה בשליטה על מה שיוצא אבל לא על מה שנכנס.
את חושבת שפתחתי הפרעת אכילה?

היי, אני בת 21 ומאז שאני זוכרת את עצמי (לפחות מגיל 14) אני חי בדיכאון,הפרעות אכילה, חרדות וכל מיני 'מתנות'
רק לארונה התחלתי לטפל בזה רציני..
אני מרגישה שכל החיים אני במן מאניה דפרסיה רק שאצלי בשונה ממה שקראתי על זה שזה קיצוני בטירוף המצבי רוח וזה הולך יותר לפי תקופות
אצלי זה מתבטא יותר בדברים קטנים- אני ב'היי' על משהו מסוים וזה יכל להיות כל דבר הכי מפגר וקטן או הכי גדול ומשמעותי
ובראש שלי זה הדבר הכי טוב שקרה לי, הכל בהקשר הולך להיות פשוט מושלם לגביו, אני בטוח אצליח, יהיה לי כיף, יהיה לי טוב ועוד מחשבות כאלה ואחרות ואז אחרי כלום זמן,זה יכל להיות פחות מיום וגם סביב השבוע ויותר פתאום הכל יורד לי,פתאום אני בדאון מטורף ובמחשבות שליליות.
זה גם יכל לקרות בלי קשר לכלום סתם פתאום דאון מטורף אחרי ובלי היי מטורף לפני.. זה גם מתבטא ברגשות כלפי אנשים ופשוט בכל דבר!
קווה שהצלחת להבין ואשמח לדעת האם גם זה נכנס בתוך ההגדרה של מאניה דפרסיה?
כלכך קשה וזה מרגיש שכל החיים של נדפקו בגלל זה ואם משהו לא ישתנה בעתיד המידי אני םשוט לא אגיע לשום מקום בחיים ולא אוכל לעשות כלום בחיים

שלום אנסה לעשות זאת בקצרה. כיום אני בת 37 אם מאושרת לקטן בן 8 חודשים.תמיד אבל תמיד הרגשתי שאני לא מרוצה לא אוהבת לא מקבלת את הגוף שלי "עסיסית" סקסית" אישה" כך מגדירים אותי כל החיים. בקיצור אני מלאה ותמיד הייתי.עם הזמן נהייתי מאמנת כושר ובדימוי עצמי זה שינה קצת משהו...אבל לפעמים זה חזר לאותה דפיקות. נכון הגוף שלי נהיה מוצק חטוב אבל עדיין הייתי מלאה, בעניי אנשים יש לי גוף יפה וסקסי ומוצק.אבל לא אני רוצה רציתי להיראות מגיל נערות,בעניי אישה צריכה. להיראות עדינה רזה ואף קצת שברירית במראה.לא מנטלית . ואני חזקה פיזית גדולה סוסה ואני גבוהה..את זה דווקא אני אוהבת. אני מציינת שגדלתי תמיד באווירה כיפית בבית ואף פעם לא דיברו על זה במשפחה על משקל עודף ..זה בכלל לא היה נושא חשוב ביניהם ולא הבינו מאיפה זה באמת לי האובססיה על המשקל שלי.מנש הייתי בוכה בחדר אם יום אחד הייתי מרגישה רע.ועד היום זה קורה.בוכה על איך שאני נראית ואיך שהייתי רוצה כל חיי להיראות .ועכשיו תוסיפו 10 קילוגרמים מהלידה.
אני לא מבינה דבר אחד : למה אם זה כל החיים מפריע לי למה אף פעם לא הצלחתי לעשות משהו בנדון?
תמיד זיגזגתי התפריטים תזונתיים שנתנו לי,אין לי משמעת עצמית, אני מוותרת בקלות כשקשה, אני כבר רואה איזה דרך ארוכה מוותרת.לא אוהבת לבשל, אין לי חשק לספורט כי מהלידה אני קצת מוגבלת בסוג הפעילות .לא יכולה לקפוץ כמו פעם בגלל הגב ..וזה מה שהכי אהבתי לעשות.לרקוד ולקפוץ.על זה מאוד מדכא אותי.אין לי מוטיבציה לכלום.ואני בן אדם מאוד אוהב את החיים..יצירתי...אוהב את האנשים ...אבל אם בטעות אומרים לי "אז מה אם את מלאה זה יפה" או כמו שאמרו לי לא מזמן עם חיוך,"נו בינינו את אף לא היית שק עצמות" זה יכול לדכא אותי ברמות ואני יכולה לפתח "סינטה" לאותו בן אדם.חא אלייך אליו פעם הבאה זו הכוונה.
למה בן אדם( אני) מכתר שנים על הגוף שלו ורוצה ובוכה לשנות אותו כרוצונו עד כמה שאפשר (במיוחד שיש לי את הכלים בתור מאמנת) מצד שני סותר את עצמו ולא עושה כלום בכדי לשפר את זה ! ? איפה ההגיון ? למה אני לא מצליחה להתניע ..אני עצלנית פי שתיים ממה שהייתי.אני מתביישת לחזור לאמן במכון כי בוחנים אותי כל הזמן .ואני תמיד הולכת אף למעלה אבל בתוך תוכי אני לא מרגישה טוב עם עצמי בכלל. זה מבייש אותי לאמן ,נהייתי כבדה, מתקשה לבצע תרגילים מסויימים בביסיים ועם זאת יש מאמנת אחת שילדה פעמיים והיא רזה רזה מקל נראית טוב מלידה ללידה. וכל הזמן אומרים לי: נו מה לעשות את ואני לא אירמה (שם בדוי כמובן) וזה צובט לי.ברור שהיא ואני שונות מבנית.אבל עדיין כואב לי שאני ככה בטטה.קשה לי לחזור לעבוד. אני לא החזקה והתותחית שהייתי.אני מרגישה רע.ומיגמ פעם אומרת לעצמי ,בריאות הכי חשובה ואת נראית מעולה! יש לך הן מדהים וההריון היה מדהים הכל טוב! דיי לראות שחור.
למה קשה לי כל כך לתקן משהו שאני מאוד רוצה לתקן?למה אני לא עוד. וזהו.אני בוכה בוכה שאני שמנה ואוכל שוקולד באותו רגע.זה לא מסתדר לי,אני אמורה לקום חלשים לזה קץ ולהתחית לזוז ולאעול בריא אבל אין לי שום חשק מוטיבציה.אשמצ לעזרה.

שלום..
אני חושב שאני משתגע, אני מרגיש שאני לא מצליח לשלוט במחשבות שלי.
אני בקושי ישן כי המחשבות לא מאפשרות,
אני מרגיש את הדופק שלי דוהר כמעט במהלך כל היום!
אני כבר לא יכול.. זה נמשך קרוב לשנה וזה רק מחריף מיום ליום.
מה קורה לי?

היי,
אני מרגישה שאני מזוכיסטית!
כל היום רק ״מגלגלת״ בראש את כל התרחישים והדברים הרעים שקרו לי ויראו לי בעתיד, כל מקרה רע שקרה לי במהלך החיים, כל תרחיש שיקרה ויחזור על עצמו. כל התקף חרדה, כל פגיעה שלי באחר, הרצון לפגוע בעצמי (שמתחזק כל שנייה שחולפת)!
אני משחזרת את הכל!! חייה כל שנייה מחדש, גל עצום של רגשות שליליים מציפים אותי עד שנגמרים לי הכוחות.
למה זה קורה לי??
למה אני עושה את זה לעצמי???
אני יודעת שזה מחשבות, ואני באמת מנסה להעלים אותן! אבל הן חזקות ממני.
אני עייפה מתחושת הרדיפה של העבר,
ההתנגדות למחשבות האלה גובה מחיר עצום.
אני כל הזמן עייפה, חסרת מוטיבציה כמובן, איך זה הגיוני שתהיה לי מוטיבציה אם כל מה שאני מרגישה הוא שלילי, שחור, ואפל.
אני בקושי קמה בבוקר, לא מוצאת את הכוחות לצאת ולהכיר אנשים (למה? אני גם ככה אפגע בהם או שהם יפגעו בי), אני רק רוצה לכבות את ״האור״ הגדול ולהישכח.
קשה לי להתנגד, השליליות של העבר רודפת אותי- אני רואה, שומעת ומרגישה אותה מחזקת את האחיזה שלה בגרון שלי. אין לי אוויר! אולי זה הזמן שלי לשחרר, לוותר, לתת להן לנצח.
זה לא מרגיש שווה את המאמץ...

חוויתי בעבר חוויה לא נעימה ששינתה את תפיסת עולמי ופגעה בשמחת החיים שלי וגרעה רבות לחיי החברה שלי אך התגייסתי ותקופת הצבא השכיחה לי את אותה חוויה וחזרתי לתלם אפשר לומר! ולפני כחצי שנה מצאתי עצמי בסיטואציה שהעירה את כל אותם תחושות אלו ושוב הפכתי להיות אדם סגור מבקר את עצמי, חסר ביטחון, אני מפחד כל כך ואני לא יודע מה עליי לעשות כבר! התחילו לי כאבי ראש לפני כמה חודשים וזה לא פוסק (מרגיש כמו תחושת נימול בראש) זה משפיע על איכות חיי וריכוז שלי שואף לאפס!הפכתי חסר אונים והייתי שמח לשמוע על טיפול מתאים שיחזיר אותי לתלם!!

היי, אני בטיפול אצל פסיכולוג קליני כחצי שנה. הגעתי לטיפול בנוגע לנושא מסויים, אך במהלך הטיפול עלה נושא אחר שנוגע למגע מיני לא נאות שקרה בנערותי (התעללות מינית). לא ממש דיברנו על זה, ואני די חוששת להעלות את הנושא. האם כל פסיכולוג קליני מסוגל לטפל בזה. אני מאוד מחבבת אותו ולא רוצה לעבור למטפל אחר. אציין שאני לא חשה בשום השלכות של המגע המיני שהיה בעברי, על חיי כיום. יש לי זוגיות תקינה ואין לי בעיה או חשש כלשהו מקיום יחסי מין. הוא לא ממש יודע עדיין במה מדובר. אבל הוא אמר לי שמאוד חשוב לו שנדבר על זה. מה דעתך? אין לי בעיה לאמר לו מה קרה (למרות שמעולם לא סיפרתי על כך לאיש), אבל חוששת שיאמר לי שהוא לא מטפל בדברים כאלה.
תודה...

שלום,

התחתנתי לפני כשנה (ואני מצפים לתינוק/ת בעוד כחצי שנה), אשתי בעצמה פסיכולוגית ולאחרונה היא סיםרה לי שהיא גילתה על עצמה שהיא נרקסיסטית סמויה (גם אמא שלה כזו לדבריה). זה מגיע אחרי תקופה ארוכה של ריבים שלדעתי לא צריכה להיות על נושאים גדולים כקטנים והתחושה שלי היא שאני פשוט מדבר עם קיר. אני גם עקשן לא קטן, אבל עדיין מסוגל להתפשר, לוותר ואני מרגיש שהיא לא. היא אפשר לנצח בויכוחים. ואפילו שהיא מצטיירת כעדינה אירופאית ושברירית אני מרגיש שהיא משחקת בי ובסוף הכל הולך כרצונה. בנוסף מפריעה לי הקרירות שלה כלפי אנשים זרים (אפילו אחי ואחייני התינוק) ועוד ועוד...אני פשוט מרגיש שאני מאבד את עצמי וחושש מאוד מהילד שיגיע. אני מאוד מוכן ורוצה להיות אבא ואני בטוח שאהיה אבא מצוין, אבל אני חושש שאי ההסכמות שלנו על דרך חינוך תמיד היא תנצח ואני אוותר ואהפוך לאדיש ועייף.

מאוד אשמח אם יש המלצה לפסיכולוגית באיזור תל אביב אשר מתמחה בעזרה לבני זוג של נרקיסטים.

תודה רבה
אלון

בחודשים האחרונים אני לא כל כך מרגישה. אין לי אנרגיה או מוטיבציה, אני מוצאת את עצמי משועממת והשיעמום קשה ומעיק וגורם לי לרצות להעלם. מגיל 14 או 15 אני חייה עם ההבנה שאין איזשהי משמעות גדולה ושהחיים והבחירות שלי ושל כולם לא משמעותיים מבחינת היקום. אבל בתקופות אחרות הרגשתי שאני נמצאת במקום הנכון ושיש דברים שמשמעותיים מבחינתי בשבילי. עכשיו כמעט שום דבר לא משמעותי בשבילי, לפחות לא מספיק. כשמשעמם אני רוצה לקחת מלא כדורים ולמות. אבל אני לא יכולה כי אז אני אשאיר את אמא שלי עם זה ואני לא יכולה להחליט מה המשמעות של זה בשבילה. המחשבה על זה גורמת לי להרגיש אשמה מאוד למרות שאני עדין חייה. אני עובדת רק אחר הצהריים בעבודה שפעם מאוד אהבתי. עכשיו היא הדבר היחיד שקצת משמעותי. מתוך ההבנה שאני צריכה להמשיך לחיות וכדי להתחמק מהשיעמום ומהמחשבות אני נוסעת לבקר חברים ואז השיעמום והמועקה נעלמים אבל אני גם לא מרגישה הרבה. ולפעמים אפילו שזה מקל אחרי מעט זמן נגמרת לי האנרגיה להיות ולתקשר ואני מרגישה שאני רוצה לחזור ללבד. אני מבינה שאני לא רוצה להמשיך לגרור ושאני צריכה לעשות משהו ואולי להתחיל טיפול אבל אני לא בטוחה איך. קודם אני חייבת לצאת מהבית של ההורים שוב אני קצת מפחדת שאם אני אשאר פה עוד הרבה זמן אני בסוף אתאבד. אבל לעבור לגור במקום אחר אומר שאולי אצטרך לעזוב את העבודה. וגם עד כמה שאני מבינה טיפול הוא שגרה קבועה ואני צריכה לפחות לדעת איפה אני גרה בזמן הקרוב בשביל זה. הייתי רוצה שמישהו יגיד לי מה לעשות כי כרגע אין לי ממש רצון לשום דבר ואני לא מצליחה להחליט אבל אני יודעת שאי אפשר.. תוכלי אולי להמליץ לי על דרך להקל? ליצור מוטיבציה ואנרגיה לפחות לתקופה קצרה עד שאצור שגרה חדשה

אני כבר במשך כמה שנים, מתמודדת עם בעיה של חוסר שאפתנות מצידי ואני לא בטוחה איך לשנות את המצב.
עוד אין לי רשיון נהיגה, אני לא מתאמצת למצוא עבודה סדירה שמשתלמת לי במקצוע שלמדתי ובכללי אני מתקשה לקחת את עצמי בידיים..
לאחרונה אפילו בן הזוג שלי אומר שאם המצב לא יישתנה, הוא יישקול מחדש את מערכת היחסים שלנו ואני מפחדת שהוא יעזוב אותי... (אנחנו ביחד כבר שנים)

השאלה שלי היא האם יש איזושהי שיטה שאני יכולה לעקוב אחריה כדי לשנות את תכונת האופי הבעייתית הזו? ואם כן, איפה אפשר לקורא/לשמוע עוד עליה.

תודה מראש

כבר הרבה זמן שאין לי חשק לעשות כלום . לא לעבוד, לא להיות בזוגיות, לא ליצור, לא לקרוא, לא לראות סרט, לא לעשות ספורט, ועוד ועוד....
אני לא בדיכאון כי יש לי מצב רוח ממש טוב.
אני בטיפול פסיכולוגי אבל דברים לא משתנים .
מה אעשה?

לפני 10 שנים הייתי בטיפול אצל פסיכולוג , הטיפול הסתיים ומאז ועד היום אני לא מפסיקה לחשוב עליו ולבכות מגעגוע. לא אפשרי לחזור לטיפול כי הוא לא מעוניין.
מה עושים ? איך משתחררים ממנו רגשית?

עברתי איזושהי התעללות מינית בילדות, משהו קצר ולא מתמשך,
מאדם שהוא לא קרוב משפחה אך היה ידיד קרוב של המשפחה.

מעולם לא סיפרתי זאת להוריי ולא לאף אחד,
מעולם גם לא טופלתי.

אני תוהה האם ההתעללות פגעה בי משמעותית
או שיש סיכוי לעבור דבר כזה בלי פגיעה אנושה שתשפיע על החיים וההתנהלות