ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
צוות הפורום מזמין אתכם לשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה ראשונית בהתמודדות עם נושאים הנוגעים לבחירת הייעוץ והטיפול הנפשי אשר יסייעו לכם. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
**כמו כן, הפורום אינו מהווה מענה לשעת חירום. במצבים דחופים אנו ממליצים לפנות לער"ן
(טל' 1201 או צ'ט און-ליין אנונימי) או למיון פסיכיאטרי.
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בוגרים ומתבגרים.
מציעה טיפול פסיכולוגי כאמצעי להשגת שינוי משמעותי הן בחוויה הפנימית והן במציאות החיים החיצונית.
מתמחה בטיפול במצבי דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה, קשיים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לנטייה המינית ופגיעה עצמית. דוקטורנטית בתכנית 'פסיכואנליזה וממשקיה', אוניברסיטת תל אביב. מרצה בבי"ס לפסיכותרפיה יישומים קליניים. מנהלת המרכז להתמודדות עם פגיעה עצמית
לפני שבוע נפצעתי פיזית ברגל,הייתי בבית חולים נתנו לי טיפול מיידי ושלחו אותי הביתה וביקשו שאני ינוח בבית. כבר שבוע שאני נחה בבית עם כדורים ומשחה מיוחדת ובשל כך אני עצבנית כל הזמן רבה עם המשפחה במיוחד שאני בלי סוף מאז המקרה בדרום לצערי הרב אני כל הזמן מול הטלוויזיה גם הכאבים גם כל הזמן במיטה מול הטלוויזיה קשה לי לראות כמה תושבי הדרום סובלים אני אמנם לא תושבת הדרום אבל כואב לי אני כותבת את זה כי אני כל הזמן מול הטלוויזיה צריכה לנוח במיטה יש לי דחף לענות למשפחתי בעצבים יש לי דכדוך במיוחד בשעות הערב ובגלל הרגל אני לא יכולה לצאת מהבית אני בנוסף בגיל המעבר אני לא יודעת עם זה שייך אבל רציתי לשאול מה עושים במצב כזה? מה עושים כדי להרגיע את עצמי? לשפר לעצמי את המצב רוח? אני כל כך רוצה לחזור לשגרה. אני ממש אשמח לעצה ותמיכה מאחלת לך לכל עם ישראל לתושבי הדרום ועוטף עזה וחיילי צה"ל היקרים מכל שייפסק העניין הזה ונוכל לחיות בשקט עם חיים נורמליים תודה על תמיכתך מאחלת לך ולמשפחתך ערב טוב ושקט
החלטתי לסיים טיפול פסיכולוגי לאחר 4 חודשים שהייתי מסכם אותם כטראומטיים. במקום שאני אמור להרגיש מוגן ובטוח הרגשתי מאויים. והיו לזה מס' סיבות .
באחת הפגישות סיפרתי למטפלת על הקושי שלי ליצור זוגיות ושיש מישהי שמוצאת חן בעיניי , לפתע היא הרימה את קולה ואמרה "מה אתה אומר לי בעצם" ? הסתכלתי עלייה ולא ידעתי מה לענות . והיא חזרה ואמרה שוב בקול רם "מה אתה אומר לי " הרגשתי נעץ בלב. מה היא מרימה את הקול שלה פתאום? איפה הרכות והרושם של מטפלת מכילה? חשתי אותה כגסה באותו רגע.
המשכתי בטיפול ובפגישה אחרת דיברתי איתה על האובדן של אימי בגיל צעיר , ושאני זוכר את אימי בתקופה שהייתה חולה בוכה הרבה ואני זוכר את הבכי שלה - והיא בתגובה מחייכת אליי ואומרת " אה אתה זוכר איך היא ".. ולא המשיכה, אבל חייכה.
זה היה לי נורא מוזר ולא ברור מה היא מנסה לעשות , איזו מניפולצייה היא מפעילה. התחלתי לפקפק בשיטת הטיפול שלה , בה, ובטיפול בכלל... הרגשתי שאני לא יכול לסמוך עלייה ושהיא משדרת משהו עוקצני , ציני...
בפגישה נוספת באתי עם השאלות האלו - איזה טיפול את מטפלת בי? האם את חושבת שאת עושה את הדבר הנכון ? ואיך את יודעת שאת לא טועה בדרך?
חשתי שהיא ממש התעצבנה וענתה בקצרה " אני מטפת בשיחות" ושאלתי מה עוד? היא השיבה " זאת תשובתי"
הרגשתי שהיא מסתירה משהו.
המשכתי לשאול שאלות ולהטיל ספקות והיא אמרה שהיא לא עובדת ככה. שאלתי " איך ככה" ?
והיא עונה "אני לא יודעת מה קורה לך"
גיחתי ואמרתי לה מה את חושבת שעובר עליי אני בסך הכל שואל שאלות לגיטימיות ואת ישר אומרת שעובר עליי משהו?
היא ענתה " אני לא יודעת עוברות לי הרבה מחשבות בראש"
שאלתי אותה איזה מחשבות והיא סירבה לענות.
זהו פה הרגשתי שעליי להפסיק את הטיפול ושביני לבינה לא יהיה קשר טיפולי מטיב , אלה להפך.
אני מציין שהייתי בעבר בטיפול ומעולם לא חשתי מאויים כך ממטפלת והקשר הטיפולי היה חם ומכיל מאוד.
פה היו שורה של אירועים מאוד לא ברורים מבחינתי מצידה , והתנהגותה עוררה בי הרבה פעמים חוסר נוחות וחשש שהיא איננה רוצה בטובתי כפי שכתבתי למעלה תגובותייה הבלתי הגיוניות לנושאים שעליהם דיברתי במהלך הטיפול.
ואני שואל -
האם זה חלק מטיפול כל מה שציינתי כאן?
תודה
שלום לך.
קודם כל, אני מצטערת לשמוע על החוויה שלך בטיפול. לא קל לצאת כך מטיפול, ואני שמחה לשמוע שהיו לך חוויות טיפוליות טובות יותר בעבר.
ולשאלך. לשפוט או לחוות דעה על טיפול מהצד זו אף פעם לא משימה קלה וכך אני מרגישה כאשר אני קוראת את דבריך. קל להתחבר לתחושותיך כאשר אני קוראת את הדברים שאתה כותב, אך בטיפול הדברים הם לפעמים מורכבים יותר: קשה לשפוט משפטים ספציפיים של המטפלת כאשר איני מכירה את הקונטקסט, הטון, הדינמיקה ברגעים אלו, שהם לפעמים משמעותיים אפילו יותר מהתוכן. מה שאני כן מבינה מדבריך הוא שלא התאפשר דיאלוג משמעותי, פותח ומעורר סקרנות סביב התחושות הקשות שהתעוררו בך ובמובן זה אני נוטה להניח שמשהו בדינמיקה עם המטפלת הספציפית לא היה נכון עבורך. לכן, לצד הצער והכאב על החוויה השלילית, אני חושבת שכדאי "להתנחם" בכך שאתה יודע מניסיונך כי קשר טיפולי יכול להציע גם חוויה אחרת ולא לתת לקשר הספציפי שלא צלח להשפיע על יכולתך להיעזר בטיפול נוסף שבו, אגב, אפשר יהיה אולי לעבד ולהבין יותר לעומק מה קרה ומה חווית בתוך הקשר שהסתיים זה עתה.
ליטל
שלום
מגיל קטן יחסית על פעם שהיו מעצבנים אותי ממש ברמות קשות בעיקר המשפחה ...לא חברים....ועד היום ( נדיר מאוד אבל קורה לאחרונה קצת יותר) אני מרביצה לעצמי או נותנת אגרופים לשולחן או לארון ובוכה כמו לא יודעת מה.ככה מרגיש לי טוב לפרוק
כשהייתי קטנה הייתי שורטת את עצמי עם הציפורניים או אני סוגרת אגרופים חזק או מושכת את עורי איפה שאפשר למשוך.
לא יודעת למה אני עושה זאת...ממש מרגישה משוגעת לחלוטין מופרעת...משהי לא נורמלית.ואני ממש מתביישת להיות כזו.
למה אני עושה ועשיתי את זה?
שלום לך.
קודם כל, הכאבה ופגיעה עצמית מסוגים שונים ברגעי מתח וכעס אינה תופעה נדירה ובמובן זה, גם אם יש לך קושי מסוים ברגעים אלו, את וודאי לא מופרעת או "לא נורמלית".
פנייה להכאה עצמית סביב קונפליקטים ורגשות כעס עשויה לנבוע ממגוון רחב של גורמים, אך במקרים רבים היא נובעת מקריסה זמנית של היכולת לחשוב, לדבר ולתקשר עם עצמנו. כעסים מול בני משפחה עשויים להיות חוויה מאוד לא נעימה אשר פותחת פצעי עבר ונוגעת בדינמיקות מכאיבות מאוד וכאשר חוויה מכאיבה זו אינה מדוברת, מעובדת ומובנת מספיק, הנפש לא מצליחה להכיל אותה ולווסת אותה ולכן ההרגשה היא שהדרך היחידה להתמודד היא דרך הגוף, ובאופן ספציפי דרך ההכאה העצמית. לכן, אני חושבת שאם את רוצה לשנות את התנהגותך בהקשר זה ולהרחיב את היכולת שלך לווסת את עצמך ולהבין מה קורה בנפשך ובקשרייך המשפתיים, אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי. הטיפול יסייע לך לעבד את הרגשות והחוויות ויש סיכוי סביר שעיבוד זה יהפוך את העימותים המשפחתים לדבר שהנפש יכולה לשאת, ולכן גם הצורך בפנייה להכאה עצמית ירד.
ליטל
אני נשואה+2 ילדים. לפני חצי שנה התאהבתי במישהו (גם נשוי+ילדים) שעובד במקום העבודה שלי בתפקיד מאוד יוקרתי שכנראה מעצם תפקידו/עיסוקו זה, הוא די שחצן ומעט מתנשא באופן כללי.
יש בנינו פתיחות מלאה המתבטאת בעיקר בהתכתבות בוואטסאפ ובשיחות טלפון. בשיחה הראשונה שלנו, הבהרנו זה לזה שאין כאן כוונה שיהיה רומן בנינו אלא ריגוש ששנינו מרגישים שאנו רוצים. אנו מקווים לממש את הפנטזיות המיניות שלנו ביום מהימים, אך עד אז כאמור, אנו מממשים אותם באמצעות הוואטסאפ. הבעיה היא שהתאהבתי בו (הוא מאוד אוהב את הראש שלי ואת המראה שלי, אז לא מאוהב וזה בסדר גמור. כך הרי הצהיר בשיחתנו הראשונה - שלא יהיה כאן סיפור של מאהבים). אני מאוד אובססיבית לגביו . בכל הודעה שהוא שולח לי, הלב שלי קופץ כמו ילדה קטנה. אני מסתכלת כל כמה דקות - מתי נראה לאחרונה בוואטסאפ והאם הגיב לדברים ששלחתי לו. יש סיטואציות, שלא אוכל לפרט יתר על המידה, שאני מרגישה בהן שהוא לא ממש "שם עליי" אבל ישר מחליפות אותן, סיטואציות שאני מרגישה שאני הכי הכי עושה לו את זה ואז זה "מכפר" על ה"סרטים" שרצים לי בראש, בסיטואציות שפחות עושות לי טוב בלב. בכל אופן, אני יודעת שלא הייתי צריכה בכלל להיכנס לקשר הזה ו/או לתת לו להתפתח ככה, אבל זה חזק ממני. אין לי כאן שאלה לשאול, אלא רק לשתף ולשמוע את דעתך בנושא. אני רוצה גם לציין שאין בכוונתי "להיגמל" או להפסיק את הקשר הזה איתו למרות שזה במצבים מסוימים, סוג של "עינוי" ללב שלי...(אתמול אפילו לקחתי חצי כדור לוריוון)
תודה על הזמן שהקדשת לקריאת דבריי אלה.
שלום מאיה.
אני יכולה לדמיין את הסבל הנלווה לקשר מסוג זה, אך גם מבינה מדברייך שאת מרגישה שהקשר חיוני לך, עונה על צורך נפשי עמוק, ולכן אינו בר סיום כרגע. בדרך כלל, כאשר קשר המלווה בסבל נחווה בו זמנית גם כחיוני כל כך, יש לכך גורמים רגשיים שאינם ידועים ומודעים לאדם באופן מלא. במובן זה, אני חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול לסייע לך לאו דווקא לסיים את הקשר (כי אינך רוצה בכך) אלא להבין טוב יותר מה קורה לך ולמה. במילים אחרות, טיפול יכול להציע "הקשבה" מעמיקה לסיפור שהקשר מספר, במידה ואפשרות זו מסקרנת ומושכת אותך.
ליטל
הרבה מחשבות מטרידות, הרבה כעס, שנאה, הערכה עצמית נמוכה ,בדידות ,כאב ואשמה מלווים אותי בימים האחרונים.
ואלה תקופות שבאות והולכות כל כמה שבועות או חודשים שמותירות אותי חסר אונים ובמצוקה גדולה.
אין מישהו שאני יכול לסמוך עליו או לדבר איתו על זה חוץ מהפסיכולוגית שלי שהזמן איתה מוגבל ולא מספיק לפעם בשבוע.
ואני מסתגר בתוך עצמי כי אין לי אנרגייה זמינה כלפיי חוץ...כאילו נפרע פצע מדמם וכל הגוף מתגייס כדי לרפא את אותו פצע מדמם ושאר האיברים מקבלים פחות צומת לב ואנרגייה כי יש פצע מדמם שצריך להתייחס אליו.
אז אני בתוך עצמי, מרגיש בטוח ומוגן יותר, כאילו צריך להיטען מחדש באנרגיות כי אני מרוקן כמו סוללה שנגמרה, רק צריך שקט וזמן לעצמי להיות לבד.
אני לא יודע אם זה נפשי או שיש בעיה כימית במוח. מה שכן זה היה שם תמיד מאז שאני זוכר את עצמי אפילו בתור ילד, מועקות, חוסר שייכות, לא שווה, חסר ערך.
אבל אהבה , אכפתיות ומשפחתיות תמיד ריפאו אותי ונתנו לי כוח.
אני חושב על זוגיות ועל הרצון שלי לבנות מערכת ייחסים קרובה עם מישהי , לאהוב ולהיות נאהב, לתת ולהפתיע, לעשות דברים כיפיים ביחד, לצחוק, לדבר, לחלוק ולהיות אחד בשביל השניה.
ואולי גם לבנות משפחה...
אני לא מצפה שהבת זוג שלי תיהיה אמא שלי או שתספק את הצרכים הינקותיים שלי והחסרים מהילדות , כי כשאני חושב על זה אני מרגיש שזה לא בסדר מצידי לדרוש או לצפות כזה דבר
בכלל למה שמישהו יעמוד בציפיות שלי. זה לא בסדר לרצות משהו ממישהו. ושוב אשמה...
מדכא כל רצון או ציפייה. כאילו שזה לא המקום שלי לרצות דבר מה ...
איך אתה רוצה זוגיות אם אתה טרנסג'נדר, איך אתה רוצה זוגיות אם אתה מחפש שם את אמא שלך, איך אתה רוצה להיות קרוב למישהו אבל הוא לא משפחה שלך, איך אתה רוצה לחבק אבל חייב לשמור על גבולות ועל דיסטנס כי אף אחד לא יכיל אותך , ולבקש חיבוק או אהבה לפעמים זה קשה בגלל המחשבות האלה.
כאילו זה לא המקום שלי לאהוב, להתאהב . לרצות משהו ...כאילו יש גדר הפרדה ביני לבין העולם
וזה מנהל אותי כל כך , ביני לבין עצמי ובין הסביבה..
שלום דניאל.
אתה מתאר תחושות קשות מאוד, ואני יכולה להבין כיצד שעה של טיפול פעם בשבוע מרגזישה מעט מדי כדי להכיל את כל זה. לאור את, במישור הפרקטי, אני מציעה קודם כל שתנסה להרחיב את מעגלי החברה והתמיכה שלך- יש לא מעט קבוצות תמיכה וקבוצות חברתיות לקהילה הלהט"בית ואם תוכל למצא לך מקום שם, אני חושבת שתחושת הבדידות וחוסר הערך תוכל להשתפר בצורה משמעותית.
ברמה פחות פרקטית ועניינית, אני שומעת את הבלבול העצום שלך לגבי קשר ובעיקר לגבי ה"לגיטימיות" והאפשריות של הצרכים שלך. אני מתארת לעצמי שחלק מהתחושות קשורות בתהליכים שעברת סביב זהותך המגדרית ובמורכבות החברתית-סביבתית הנלווית לה לעתים, למרבה הצער. לצד זאת, אני נוטה להאמין שחלק מהן קשורות בהיבטים וגורמים פחות מודעים, אשר ערערו את האמונה ביכולתך להיות פשוט נאהב כפי שאתה. מנסיוני, כאשר היבטים אלו מעובדים לעומק- גם אם רק בטיפול חד שבועי בלבד- הם נוטים להתרכך ואז נפתחת גם אפשרות פנימית למצוא את הזוגיות והקרבה המיוחלות. לכן, אל תתייאש. זה יכול לקחת זמן ולהיות מלווה בכאב, אבל אני מאמינה שכאשר יש בסיס של רצון ואמונה בקשר, הוא מתאפשר בסופו של דבר.
ליטל
היי ליטל,
אני סובלת מחרדה חברתית כל חיי בעצם.
למראית העין תמיד הייתי מוקפת ב״חברים״, אבל בפועל זה היה הם ואני ״רק נוכחת״, כמו חפץ שנמצא בחדר אבל לא מעורב במתרחש. בעבר ניסיתי לטפל בזה באמצעות טיפול פסיכולוגי, אבל לצערי זה לא עבד ואף גרם לתופעות שמעולם לא קרו לי בעוצמות קשות (התקפי חרדה איומים שנמשכו שעות- שיתוק הגוף, קושי בנשימה, רעד ואי יכולת לדבר).
לפני חודשיים עברתי למקום חדש, רחוק מהמשפחה ומהחברים (הבודדים שאיכשהו הצלחתי לתחזק). בחודשיים האלה אני לבד, ללא משפחה וללא חברים. אני עדיין לא עובדת וכמעט לא יוצאת מהבית, אני מרגישה שאני שוקעת ברחמים עצמיים ומכניסה את עצמי לדיכאון (בשנתיים האחרונות אני נמצאת בסוג של דיכאון קל והמעבר היה אמור לשנות את זה, זה משהו שחלמתי ורציתי כל חיי לעשות. חלום שהתגשם, לא?).
איך אפשר להכיר חברים בתור מבוגר?
איך אני יכולה להתמודד עם המחשבות הטורדניות המאפיינים את החרדה?
ומה את מציעה לעשות במקרה של סימפטומים של דיכאון?
תודה מראש
שלום תהילה. ניתן ליצור קשרים חברתיים במסגרות עבודה, קורסים, שיעורי ספורט, מסגרות התנדבות וכן הלאה אך כפי שאת מגלה בעצמך, השינוי החיצוני אינו מספיק כדי לשנות את החוויה הפנימית ולכן אני חושבת שכדאי מאוד לפנות שוב לטיפול פסיכולוגי. אנשים רבים מצליחים להיעזר בטיפול רק ב"סיבוב שני" אליו הם מגיעים בשלים יותר, ויש סיכוי סביר שגם לך זה יקרה. במידה והפנייה לטיפול מעוררת חרדה רבה מדי, אפשר גם להתייעץ עם רופא המשפחה לגבי טיפול תרופתי זמני אשר ירגיע במידה מסוימת את רמת החרדה והדיכאון ויאפשר לך גם להיעזר באופן מלא ונינוח יותר בטיפול הפסיכולוגי. התחלה חדשה אכן יכולה להוות נקודת מפנה משמעותית אך נראה לי שכדאי "להצטייד" היטב ולהיעזר מקצועית כדי להגדיל את הסיכויים להצלחה ולמיצוי של אפשרות זו. ליטל
הפסיכולוגית שלי אמרה לי בפגישה האחרונה שלנו שיש בי דיכאוניות אבל אני לא בדיכאון מז'ורי, והיא אמרה גם שיכול להיות שאני קצת דיסתימית, אבל זה ממש לא בטוח.
יצא לי לקרוא קצת על דיסתימיה באינטרנט(וגם פה, באתר הזה) ויש לי תחושה שהיא פשוט לא רוצה לאבחן אותי עם דיכאון, למרות שהיא לא פעם אמרה "יכול להיות שזו איזושהי רמה של דיכאון" ובדיסתימיה יש גם מאפיין של דיכאון.
השאלה היא כזו, לדעתי, אני כן בדיכאון, וזה נשמע נורא מוזר אבל אני קצת רוצה שיאבחנו אצלי דיכאון כי זה יתן לי מידה מסויימת של שקט נפשי, לדעת שאני יודעת מה יש לי, ודיסתימיה ניראת לי כמו הגדרה שבאמת מתאימה לי, אבל מצד שני אני עושה על כמעט 99% מהקריטריונים של דיכאון, ואני לא יודעת איך להגיד לה שאני רוצה אבחון יותר מדוייק של הדברים..
תודה, וסליחה על ההפרעה^^
נ.ב אשמח אם מישהו יוכל להסביר לי קצת יותר על מה זה דיכאון מז'ורי, ומה זה דיסתימיה כי אני רוצה לדעת קצת יותר ולהבין מה זה..
שלום לך. על ההבדלים בין דיסתימיה לדיכאון קליני/מז'ורי תוכלי לקרא באתר, אך באופן כללי דיסתימיה היא תחושת דכדוך מתמשכת שמלווה את האדם לאורך תקופות ממושכות בעוד שדיכאון קליני מלווה בתחושות עוצמתיות מאוד של סבל, עצב ופגיעה בתפקוד. בכל מקרה, חשוב לציין שלפעמים גם כאשר לא עונים על הקריטריונים המלאים לקבלת אבחנה, הכאב והקושי הנפשי הם משמעותיים ולא בטלים. לכן, אני חושבת שהרצון שלך להבין טוב יותר מה קורה לך הוא לגיטימי ומובן, ואני מציעה פשוט לומר למטפלת שלך ישירות שאת עסוקה בנושא והיית רוצה להבין יותר את כוונתה. כמו כן, אני חושבת שכדאי מאוד לשתף בהרגשתך ומחשבותייך לגבי קיום האבחנה. הנקודה המרכזית, בסופו של דבר, היא האפשרות להשתמש בשיח על ההבחנות כדי להבין טוב יותר את חוויתך הפנימית, ואני מאמינה ששיח כנה על הנושא יוכל לסייע בכך. ליטל
אני לא מסוגלת כי זה פשוט כואב כל כך שאני מרגישה ככה. אני יודעת שזה לא בסדר לחשוב ככה על עצמך אבל זה קבור עמוק בפנים. איך אפשר להודות בפני משהוא שאתה לא אוהב את עצמך .. זה ממש משפיל
שלום לך. אני שומעת את עוצמת המבוכה והכאב, למרות ש"מבחוץ" אני חייבת לומר שאני לא רואה בתחושות שאת חווה שום דבר משפיל. להיפך, אני חושבת שהיכולת שלך לזהות, להתבונן ולדייק את תחושתייך היא יכולת יפה ומרשימה. אני מתארת לעצמי שזה לא משנה את הרגשתך ובמובן זה, אין מנוס מ"לקפוץ למים" ולשתף את הפסיכולוג למרות הקושי, או לשתף אותו בכך שיש משהו שאת לא מסוגלת לומר עקב תחושת המבוכה וההשפלה. אני מאמינה שעם הזמן הקושי יתרכך ותוכלי להביא את עצמך באופן מלא יותר. ליטל
אני כבר תקופה נמצאת בטיפול עקב חוסר חשק וחוסר אנרגיות . יש ימים שזה בסדר ויש ימים שממש קשה לי.
עד כמה שאני מנסה להיפתח בשיחות פשוט קשה לי לבוא ולומר את האמת , מה אני חושבת על עצמי.
שיש ימים שאני שונאת את עצמי ובגדול אני לא חושבת שאני אוהבת את עצמי ואני די בטוחה שזו הסיבה לחוסר מצב רוח .
איך באים לפסיכולוג/ית ואומרים להם - אני לא אוהב את עצמי - האם יש לזה טיפול ? האם יש אופציה לגרום לדברים להשתנות ?
מה אפשר לעשות
שלום לך. אני חושבת שהשאלה המרכזית היא מדוע כל כך קשה לך לומר לפסיכולוג את הדברים כמו שהם. האם את חוששת מתגובתו? מכך שלא יאמין או לא יקח ברצינות את דברייך? האם החשש הוא מכך שיאמר לך או שתביני מתגובתו שאין דרך לטפל בתחושה עמוקה ומכאיבה כל כך? יתכן שאם תצליחי לברר בינך לבינך מדוע כל כך קשה לך לומר את הדברים כמו שהם, תצליחי למצא בעצמך את הכוחות לכך בכל זאת. במידה ועדיין תקשי, אפשר גם להיעזר בכתיבה ולהביא לפסיכולוג את הדברים כשהם כתובים מראש. מעבר לכך, לשאלתך האם אפשר לטפל בנושא של היעדר אהבה עצמית, אני בהחלט חושבת שכן. היעדר אהבה עצמית עומדת בבסיס סימפטומים וקשיים רבים, ואני חושבת שההבנה שלך שחלק מקשייך היומיומיים נובעים מכך היא הבנה חשובה המהווה צעד בדרך לשינוי והתמודדות. במובן זה, אני חושבת שיש סיבה לאופטימיות ושאם תצליחי להעלות בטיפול את הנושא ולטפל בו לעומק, התחושות והקשיים שנלווים להם אכן יוכלו להשתנות. ליטל
כל תקופה מסויימת אני שוקע ללופ כזה שנמשך כמה ימים או שבועות ובו אני מרגיש שנאה עצמית , חוסר אונים , לא שווה , אין לי מה להציע . מתקשה ליצור שיחות או לדבר עם אנשים קרובים או אנשים בכלל,
לא מאפשר לאף אחד להתקרב אליי , לדבר איתי יותר משתיי מילים.
מרגיש כאילו אני בתוך בור חשוך ושאף אחד לא יכול להבין אותי.
לא מאמין בעולם לא מאמין בעצמי , שונא את כולם.
הכל נראה מלאכותי וחסר טעם.
לא מאמין לאף אחד כי כולם נראים לי מונעים מאינטרס.. שום דבר לא נקי וטהור.
הייתי רוצה להעלם , להתבודד עד שתעבור המועקה הזו.
כאילו ממתין ליום שכבר אלך מהעולם המזוייף הזה.
שלום לך.
כפי שאתה מתאר, חוסר האמון בעולם, השנאה העצמית ותחושת חוסר הערך אינם מציאות אובייקטיבית אלא תחושה, חוויה פנימית שיכולה להתקיים או להתפוגג בתקופות שונות. בהתאם, אני מאמינה כי תקופות מלאות סבל אלו אינן חייבות לחזור שוב ושוב בחייך. בדרך כלל, תחושות מסוג זה נובעות מחוויות רגשיות אשר לא זכו לעיבוד רגשי מספק ולכן הן ממשיכות לצוף, להציף ולגרום סבל רב. באמצעות טיפול פסיכולוגי ניתן במרבית המקרים לעבד באופן מעמיק את מקור התחושות וכך, לאט לאט, גם להיפרד מהן ולייצב תחושות חיוביות יותר, ולכן ממליצה לך לפנות לטיפול.
ליטל
אני לא נשואה מרגישה ריקנות מבחינת דברים שאהבתי לעשות,לא כמו לפני עשרים שנה ויותר ואפילו עשר שנים שהיו לי חיים מלאים היום אני מרגישה שאין לי את החשק לעשות מה שאהבתי בעבר אין לי לא תחביבים בקושי חברים מה לעשות? גם לגבי טיפול? וגם עם עצמי לבד בלי טיפול? יש לי הרגשה של הלבד שבחיים לא הרגשתי את זה אני לא רוצה טיפול תרופתי אבל טיפול פסיכולוגי כן. דבר נוסף אני רוצה להתמלא לפחות למען עצמי להתחיל שמחה חיוניות לחשוב חיובי מה לעשות גם לעצמי לבד כדי להרגיש יותר שמחת חיים? את ממש תעשי לי מצווה עם תוכלי לעזור לי כאן בפורום לא גם טיפול וגם לבדי עם עצמי. תודה רבה
שלום לך.
תחושות בדידות וירידה בעניין נובעות בדרך כלל מגורמים ותהליכים רגשיים שאינם ידועים ומעובדים באופן מלא, ולכן טיפול פסיכולוגי הוא אפשרות טובה שעשויה להביא לשינוי משמעותי. במקביל, אפשר להיעזר בספרי פסיכולוגיה חיובית אשר מסייעים בניהול חיובי ונינוח יותר של חיי היום יום. כמו כן, כדאי לנסות ולמלא את חייך, גם אם כרגע זה מרגיש מלאכותי ומאמץ, בקשרים ופעילויות משמעותיים: התנדבות, קשרים חברתיים, למידה וכן הלאה. בדרך כלל, השילוב בין התבוננות פנימית על גורמי הקושי לבין הוספת פעילויות וקשרים לחיי היום יום מביא לשינוי חיובי.
ליטל
היי,
אני לא יודעת מה אני בדיוק מצפה שתעני לי ובכל זאת אני רוצה לשתף בתחושותי:
כלום, קהות חושים, חוסר אכפתיות, אני נמצאת שלב מעל הרצון למות. אני לא רוצה ולא מצפה שמשהו השתנה, שנים שאני נמצאת באותו המצב. ואם חושבים על זה תמיד הרגשתי ככה, אף פעם לא ״הרגשתי״ את עצמי אם כי ״הרגשתי אנשים אחרים, כאב של אחרים אבל אף פעם לא אותי. כאילו שמקומי לא נמצא בעולם הזה וגם לא רצוי.
אני מכירה את עצמי ככה מאז ומעולם, האם אפשר לשנות משהו שחלק משמעותי ממני?
או שזה הזמן לקבל את העובדה שלעולם לא ארגיש את עצמי, מעולם לא יהיה לי אכפת מעצמי.
שלום ליסה.
החוויה המכאיבה שאת מתארת, של נתק או מעין היעדרות של עצמך, והפער בין הרגשה זו לבין היכולת להרגיש אחרים, היא תופעה מוכרת. בדרך כלל, היא קשורה בנסיבות חיים בהם לעצמיות האישית האותנטית לא היה מספיק מקום וכך נמנעת תחושת עצמיות עשירה, מלאה ומשמעותית. כפי שאת כותבת, זה היבט מהותי בעצמי ולכן לא תמיד קל לשנות אותו. יחד עם זאת, במרבית המקרים ניתן לבנות מחדש את החיבור לעצמיות דרך מתן מקום, התמקדות ועיבוד של החוויה הרגשית. ככל שהחוויה הרגשית מעובדת ונעשית יותר נוכחת, כך העצמיות הולכת ומתבססת ואיתה גם תחושת חיבור, משמעות ושייכות. באופן טבעי, זהו תהליך שקל יותר לייצר בטיפול פסיכולוגי בו יש קשב רב לעצמיות של המטופל. במובן זה, אני חושבת שאם תטפלי בעצמך, מוטב טיפול אינטנסיבי, שינוי משמעותי אכן אפשרי.
אל תוותרי על הניסיון.
ליטל
שלום רב,
אחותי מגיל מאוד צעיר סובלת מהפרעת אכילה וחרדה.
כבר עשר שנים- כיום היא בת 26, סובלת מחרדות קשות מאוד.
דופק לב, הזעה, חלומות מוזרים, חוסר יכולת לתפקד לפעמים, בכי בלתי נשלט ותחושת מועקה קשה.
יש לה בעיקר מחשבות טורדניות, וברגע שהיא נכנסת לדבר הכי קטן זה פשוט סיוט.
לפעמים אנחנו ישנים איתה בלילה כי היא לא מסוגלת להיות לבד.
זה ממש ברמה קשה, ואנחנו כבר לא מבינים מה לעשות עם זה.
היה לה כלב שהיא הייתה מאוד קשורה אליו, וראינו כשהם ביחד היא רגועה יותר - אבל הכלב חלה ומת, ומאז עברו כמה חודשים והיא בקושי מתפקדת.
התפטרה מהעבודה וחיה בחרדה מתמדת שייקרה משהו.
יש לה לפעמים ימים שלא אוכלת בכלל, וימים שאוכלת כל היום ויורקת את האוכל.
לאחרונה קראתי, כי יש אפשרות במסגרת טיפול פסיכולוגי לקבל אישור לכלב כחיית תמיכה רגשית. האם זה משהו שאפשר לקבל מכל פסיכולוג?
יש לציין שבעבר הייתה בטיפול פסיכולוגי, אבל זה לא מאוד עזר לה כי קשה לה לדבר על עצמה.
אשמח לעזרה...
שלום לך.
לצערי איני מכירה את הפרוצדורה של קבלת הכרה בחיית מחמד רגשית, מציעה שתפני להסתדרות הפסיכולוגים בנושא זה.
לצד זאת, נשמע שמצבה של אחותך קשה ומדאיג ולכן אני לא חושבת שאפשר להסתפק בהיבט התמיכתי. לאור עוצמת החרדה אני חושבת שכדאי לפנות בהקדם להתייעצות עם פסיכיאטר ולשקול טיפול תרופתי. במקרים רבים הטיפול התרופתי מביא להקלה מסוימת בחרדה ואז גם היכולת להשתמש ולהיעזר בטיפול פסיכולוגי גדלה. בכל מקרה, אני חושבת שכדאי להשקיע את מירב המאמצים המשפחתיים בפנייה לפסיכיאטר והתייעצות עמו הן לגבי טיפול תרופתי והן לגבי התערבות טיפולית שיכולה לסייע.
ליטל
שלום,
הלוואי ומישהו כאן יוכל לתת לי בהירות.
אני בת 23, דתיה. גדלתי בבית מורכב, בגיל 8 הוציאו אותי ואת אחי מהבית לפנימיה, ההורים התגרשו עוד כשהייתי בבטן של אמא. אמא שלי עם פיגור סביבתי (אחרי שנים של התכחשות אני מוכנה לכתוב את זה), אבא עם בעיות דיכאון . גדלתי עם אמא עד גיל 8, עברתי לפנימיה מדהימה שנתנה לי את הסיכוי לפגוש מציאות נורמלית, לקבל טיפול פיזי ורגשי.
בגיל 13 עברתי לאולפנא לא טיפולית, וגם האולפנא פתחה את אופקיי והקפיצה את שלל ההזדמנויות והדרכים שיכלתי לבחור בהם. גיליתי עולמות טובים, שמלאים באהבה ואור וחיבור. במשך שנים הייתי מנותקת מהסיפור המשפחתי שלי, ברחתי ממנו, והגדרתי את עצמי כתלושה ומנותקת מהעבר. (בעיקר בשכל, במציאות קרו דברים אחרים שהזכירו לי שיש כאן שד ששכחתי להתייחס אליו). עם פרוץ גיל ההתבגרות התחלתי לחטוף משברים בעיקר סביב קשרים עם אנשים משמעותיים (בעיקר נשים), דמויות טיפוליות, חברות ספציפיות באולפנא. המשברים היו סביב תלות יתר או היבלעות בקשר, מכה אחר מכה הבנתי שאני חייבת לקחת את עצמי לטיפול כי משהו קורה שם והמנגנוני הגנה שלי כבר לא עובדים למזלי.
בגיל 21 נפגשתי במטפלת מדהימה, עברתי איתה תהליך מטורף, נפתחתי, רגשות שהיו טאבו קיבלו מקום, דברים נפתחו, הרגשתי ועדיין מרגישה כמה הקשר הטיפולי משנה אותי ומרחיב את עולמי, ומביא לחיי הקלה ותקווה לשינוי.
אני דתיה, זה פרט חשוב. כמעט ולא היו לי מערכות יחסים עם גברים, וגם אם היו, זה לא היה משמעותי.
עד ש, בעקבות ההיפתחות שעברתי בטיפול, פגשתי בחור מדהים, הקשר התקדם מהר מאוד, הכל נראה נכון ומתאים.(שמרנו נגיעה, כן כן, יש אנשים שאשכרה לא נוגעים עד החתונה, אני אישית לא אהבתי את זה, אבל כיבדתי את הצדיק שלי).
עד ש. התחלתי להרגיש חרדות עמוקות לגביו, דייטים שלנו היו מסתיימים בהרגשה הכי טובה שיש, הייתי נפרדת ממנו לשלום, חוזרת לחדר שלי, קמה בבוקר וחוטפת גל חרדה וכאב לא ברורים. ניתוק מטורף. כאב פיזי בכל איזור הבטן והחזה, כאבים נפשיים, בכי, ובעיקר חרדות ורצון להרחיק מעליי את הבחור. המטפלת שלי ידעה הכל, ליוותה אותי בתקופה ההיא.
אחרי שלושה חודשים של מאבק ותקופה שבה התפרקתי כמו שלא התפרקתי בחיים שלי, הפסקתי לעבוד, כמעט ולא הצלחתי לקום מהמיטה וגם אם כן זה היה בעיקר לפגישה עם המטפלת או לפגישה עם הבחור, עברתי תקופות קשות, כזאת עוד אף פעם לא הייתה לי. עוצמת הסבל שחוויתי הייתה בלתי נסבלת. וזה מה שהכריע. ביקשתי ממנו שניפרד. הוא אהב אותי, היה לו קשה אבל הוא עזר לי להיפרד ממנו כי רצה שאפסיק לסבול.
אחרי הפרידה הייתה לי עוד תקופה של חרדות, נוראיות גם כן, אבל מאז שהתחלתי שוב עבודה מסודרת, מצבי הולך ומשתפר ואני ממש חוזרת לעצמי.
שמעתי המון פרשנויות, פוסטראומה, (עברתי פגיעות מיניות בילדות, לא אונס, אבל פגיעה). שמעתי המון פרשנויות.
ועדיין. חודשיים וחצי אחרי הפרידה, אני מתקשה לוותר עליו בליבי, אני מתקשה לשחרר, אני רוצה לחזור אליו אבל מפחדת לפגוע בו שוב ובעיקר אני מפחדת להיכנס שוב לבור השחור שאין לי כלים להכיל.
מרגישה כלואה, מצד אחד יודעת שמה שקרה קשור לעבר, לקשר הלא בריא עם אמא שלי, לחיים הלא בריאים שהיו בילדות עד שעברתי לפנימיה, להזנחה שחוויתי במשך שנים, לאמא התלותית שניסתה ועדיין מנסה להטביע אותי בדיכאון שלה, אני יודעת שזה קשור.
ועדיין, זה לא עוזר לי להתגבר. זה לא עוזר לי להתחבר. או לעבור את זה. או לשאת את זה כחלק ממני ולא כניתוק.
הסבל שאני חווה בתוך קשר הוא בלתי נסבל. כאב מטורף. פחד להיבלע. מחשבות על ניצול ופגיעה. כיווץ, תהום שחורה.
מה אני רוצה ממכם אם כבר יש לי את כל הפרשנויות?
אני רוצה ממכם כיוון חשיבה אחר, או כיוון טיפולי אחר..אם אפשר.
פרשנויות, הסברים, רעיונות. כל כיוון יהיה טוב.. בעיקר הייתי שמחה למצוא דרך להתגבר על זה. אני רוצה לחזור אליו.
תודה רבה.
שלום חיה.
אני מצטערת לשמוע על הסבל הרב שאת עוברת. את מתארת בצורה רהוטה ורגישה כל כך את האופן בו ההיסטוריה הקשה שלך משפיעה על החרדה ואני יכולה להבין את עוצמת התסכול לאור הפער בין ההבנה והמודעות לבין הקושי בפועל.
קודם כל, התהליך שאת מתארת, מכאיב ככל שיהיה, הוא תהליך אופייני מאוד לאנשים שחוו פגיעה בקשריהם המוקדמים. הקשרים החדשים מחזירים לנקודת השבר המקורית והכאב שלא נחווה אז במלואו נחווה בקשר החדש. במובן זה, כאשר הסבל מלווה בטיפול נפשי המאפשר עיבוד, הוא מביא לא פעם דווקא לשחרור הסבל בסופו של דבר. לצד זאת, כאשר עוצמות הסבל קשות כל כך, אני חושבת שכדאי להיעזר ב"עזרים חיצוניים" אשר יסייעו לשאת אותו. קצת כמו שלא עורכים ניתוח ללא חומרים מאלחשים. עזרים אלו יכולים להיות העלאת תדירות הפגישות הטיפוליות, טיפול תרופתי אנטי חרדתי-דיכאוני, שימוש בטכניקות בודהיסטיות או טכניקות קוגניטיביות התנהגותיות לוויסות חרדה וסבל בזמן אמת וכן הלאה. במילים אחרות, הסבל שאת עוברת הוא לא רק סבל אלא גם אמצעי לעיבוד מה שעברת ונרשם בנפשך, ולכן גם להשתחררות מכבלי העבר, אך אני חושבת שכאשר נמצאים בלב הסבל יש צורך בעזרים נוספים מהסוג שציינתי כדי שאפשר יהיה לצלוח את התקופה הקשה. בדרך כלל, השילוב בין השניים מביא בסופו של דבר לשינוי.
ליטל
מרגישה שיש וטו מסויים אפילו אצל מטפלים בעיניין.
מבינה שהטיפול רגיש וקשוח, אבל איך מי שהולך לטיפול בדבר כזה, יכול לבטוח במטפל שלא יעביר את זה הלאה?? שלא יחליט על אישפוז כפייתי? או שבכלל יסכים לטפל בלי הערות לאדם שכבר יודע שסובל מזה?
האם יש טיפולים כאלה שיכולים להוביל את האדם לתוצאות? מבלי שהוא וסביבתו יגררו לנזקים בלתי הפיכים?
שלום אורי.
לשקרנות כפייתית יש ביטויים וגורמים שונים אשר משפיעים על תוצאות הטיפול ומידת יעילותו, אך טיפול בהחלט יכול להביא לשינוי ובפרט כאשר יש מוטיבציה אמיתית לשינוי.
לגבי החשש מהפרת הסודיות, חוקי האתיקה ברורים ומתירים למטפל לעבור עליהם רק כאשר המטופל מהווה סכנה ממשית ומשמעותית לעצמו או לאחרים. גם לגבי אשפוז בכפייה, הקריטריונים מחמירים ומאפשרים לאשפז בכפייה רק במקרים קיצוניים בהם האדם מסכן את עצמו או אחרים בצורה קיצונית, על רקע מצב נפשי סוער ובדרך כלל פסיכוטי. במובן זה, אם אינך מהווה סכנה ממשית לאחרים או לעצמך אין לך סיבה לדאוג וחבל לוותר על טיפול מתוך חשש זה- אני מתארת לעצמי שהשקרנות מלווה במחירים כבדים ולכן ראויה מאוד לטיפול.
ליטל