פורום טיפול נפשי

לפני שבוע נפצעתי פיזית ברגל,הייתי בבית חולים נתנו לי טיפול מיידי ושלחו אותי הביתה וביקשו שאני ינוח בבית. כבר שבוע שאני נחה בבית עם כדורים ומשחה מיוחדת ובשל כך אני עצבנית כל הזמן רבה עם המשפחה במיוחד שאני בלי סוף מאז המקרה בדרום לצערי הרב אני כל הזמן מול הטלוויזיה גם הכאבים גם כל הזמן במיטה מול הטלוויזיה קשה לי לראות כמה תושבי הדרום סובלים אני אמנם לא תושבת הדרום אבל כואב לי אני כותבת את זה כי אני כל הזמן מול הטלוויזיה צריכה לנוח במיטה יש לי דחף לענות למשפחתי בעצבים יש לי דכדוך במיוחד בשעות הערב ובגלל הרגל אני לא יכולה לצאת מהבית אני בנוסף בגיל המעבר אני לא יודעת עם זה שייך אבל רציתי לשאול מה עושים במצב כזה? מה עושים כדי להרגיע את עצמי? לשפר לעצמי את המצב רוח? אני כל כך רוצה לחזור לשגרה. אני ממש אשמח לעצה ותמיכה מאחלת לך לכל עם ישראל לתושבי הדרום ועוטף עזה וחיילי צה"ל היקרים מכל שייפסק העניין הזה ונוכל לחיות בשקט עם חיים נורמליים תודה על תמיכתך מאחלת לך ולמשפחתך ערב טוב ושקט

החלטתי לסיים טיפול פסיכולוגי לאחר 4 חודשים שהייתי מסכם אותם כטראומטיים. במקום שאני אמור להרגיש מוגן ובטוח הרגשתי מאויים. והיו לזה מס' סיבות .
באחת הפגישות סיפרתי למטפלת על הקושי שלי ליצור זוגיות ושיש מישהי שמוצאת חן בעיניי , לפתע היא הרימה את קולה ואמרה "מה אתה אומר לי בעצם" ? הסתכלתי עלייה ולא ידעתי מה לענות . והיא חזרה ואמרה שוב בקול רם "מה אתה אומר לי " הרגשתי נעץ בלב. מה היא מרימה את הקול שלה פתאום? איפה הרכות והרושם של מטפלת מכילה? חשתי אותה כגסה באותו רגע.
המשכתי בטיפול ובפגישה אחרת דיברתי איתה על האובדן של אימי בגיל צעיר , ושאני זוכר את אימי בתקופה שהייתה חולה בוכה הרבה ואני זוכר את הבכי שלה - והיא בתגובה מחייכת אליי ואומרת " אה אתה זוכר איך היא ".. ולא המשיכה, אבל חייכה.
זה היה לי נורא מוזר ולא ברור מה היא מנסה לעשות , איזו מניפולצייה היא מפעילה. התחלתי לפקפק בשיטת הטיפול שלה , בה, ובטיפול בכלל... הרגשתי שאני לא יכול לסמוך עלייה ושהיא משדרת משהו עוקצני , ציני...
בפגישה נוספת באתי עם השאלות האלו - איזה טיפול את מטפלת בי? האם את חושבת שאת עושה את הדבר הנכון ? ואיך את יודעת שאת לא טועה בדרך?
חשתי שהיא ממש התעצבנה וענתה בקצרה " אני מטפת בשיחות" ושאלתי מה עוד? היא השיבה " זאת תשובתי"
הרגשתי שהיא מסתירה משהו.
המשכתי לשאול שאלות ולהטיל ספקות והיא אמרה שהיא לא עובדת ככה. שאלתי " איך ככה" ?
והיא עונה "אני לא יודעת מה קורה לך"
גיחתי ואמרתי לה מה את חושבת שעובר עליי אני בסך הכל שואל שאלות לגיטימיות ואת ישר אומרת שעובר עליי משהו?
היא ענתה " אני לא יודעת עוברות לי הרבה מחשבות בראש"
שאלתי אותה איזה מחשבות והיא סירבה לענות.
זהו פה הרגשתי שעליי להפסיק את הטיפול ושביני לבינה לא יהיה קשר טיפולי מטיב , אלה להפך.
אני מציין שהייתי בעבר בטיפול ומעולם לא חשתי מאויים כך ממטפלת והקשר הטיפולי היה חם ומכיל מאוד.
פה היו שורה של אירועים מאוד לא ברורים מבחינתי מצידה , והתנהגותה עוררה בי הרבה פעמים חוסר נוחות וחשש שהיא איננה רוצה בטובתי כפי שכתבתי למעלה תגובותייה הבלתי הגיוניות לנושאים שעליהם דיברתי במהלך הטיפול.
ואני שואל -
האם זה חלק מטיפול כל מה שציינתי כאן?
תודה

שלום
מגיל קטן יחסית על פעם שהיו מעצבנים אותי ממש ברמות קשות בעיקר המשפחה ...לא חברים....ועד היום ( נדיר מאוד אבל קורה לאחרונה קצת יותר) אני מרביצה לעצמי או נותנת אגרופים לשולחן או לארון ובוכה כמו לא יודעת מה.ככה מרגיש לי טוב לפרוק
כשהייתי קטנה הייתי שורטת את עצמי עם הציפורניים או אני סוגרת אגרופים חזק או מושכת את עורי איפה שאפשר למשוך.
לא יודעת למה אני עושה זאת...ממש מרגישה משוגעת לחלוטין מופרעת...משהי לא נורמלית.ואני ממש מתביישת להיות כזו.
למה אני עושה ועשיתי את זה?

אני נשואה+2 ילדים. לפני חצי שנה התאהבתי במישהו (גם נשוי+ילדים) שעובד במקום העבודה שלי בתפקיד מאוד יוקרתי שכנראה מעצם תפקידו/עיסוקו זה, הוא די שחצן ומעט מתנשא באופן כללי.
יש בנינו פתיחות מלאה המתבטאת בעיקר בהתכתבות בוואטסאפ ובשיחות טלפון. בשיחה הראשונה שלנו, הבהרנו זה לזה שאין כאן כוונה שיהיה רומן בנינו אלא ריגוש ששנינו מרגישים שאנו רוצים. אנו מקווים לממש את הפנטזיות המיניות שלנו ביום מהימים, אך עד אז כאמור, אנו מממשים אותם באמצעות הוואטסאפ. הבעיה היא שהתאהבתי בו (הוא מאוד אוהב את הראש שלי ואת המראה שלי, אז לא מאוהב וזה בסדר גמור. כך הרי הצהיר בשיחתנו הראשונה - שלא יהיה כאן סיפור של מאהבים). אני מאוד אובססיבית לגביו . בכל הודעה שהוא שולח לי, הלב שלי קופץ כמו ילדה קטנה. אני מסתכלת כל כמה דקות - מתי נראה לאחרונה בוואטסאפ והאם הגיב לדברים ששלחתי לו. יש סיטואציות, שלא אוכל לפרט יתר על המידה, שאני מרגישה בהן שהוא לא ממש "שם עליי" אבל ישר מחליפות אותן, סיטואציות שאני מרגישה שאני הכי הכי עושה לו את זה ואז זה "מכפר" על ה"סרטים" שרצים לי בראש, בסיטואציות שפחות עושות לי טוב בלב. בכל אופן, אני יודעת שלא הייתי צריכה בכלל להיכנס לקשר הזה ו/או לתת לו להתפתח ככה, אבל זה חזק ממני. אין לי כאן שאלה לשאול, אלא רק לשתף ולשמוע את דעתך בנושא. אני רוצה גם לציין שאין בכוונתי "להיגמל" או להפסיק את הקשר הזה איתו למרות שזה במצבים מסוימים, סוג של "עינוי" ללב שלי...(אתמול אפילו לקחתי חצי כדור לוריוון)
תודה על הזמן שהקדשת לקריאת דבריי אלה.

הרבה מחשבות מטרידות, הרבה כעס, שנאה, הערכה עצמית נמוכה ,בדידות ,כאב ואשמה מלווים אותי בימים האחרונים.
ואלה תקופות שבאות והולכות כל כמה שבועות או חודשים שמותירות אותי חסר אונים ובמצוקה גדולה.
אין מישהו שאני יכול לסמוך עליו או לדבר איתו על זה חוץ מהפסיכולוגית שלי שהזמן איתה מוגבל ולא מספיק לפעם בשבוע.
ואני מסתגר בתוך עצמי כי אין לי אנרגייה זמינה כלפיי חוץ...כאילו נפרע פצע מדמם וכל הגוף מתגייס כדי לרפא את אותו פצע מדמם ושאר האיברים מקבלים פחות צומת לב ואנרגייה כי יש פצע מדמם שצריך להתייחס אליו.
אז אני בתוך עצמי, מרגיש בטוח ומוגן יותר, כאילו צריך להיטען מחדש באנרגיות כי אני מרוקן כמו סוללה שנגמרה, רק צריך שקט וזמן לעצמי להיות לבד.
אני לא יודע אם זה נפשי או שיש בעיה כימית במוח. מה שכן זה היה שם תמיד מאז שאני זוכר את עצמי אפילו בתור ילד, מועקות, חוסר שייכות, לא שווה, חסר ערך.
אבל אהבה , אכפתיות ומשפחתיות תמיד ריפאו אותי ונתנו לי כוח.
אני חושב על זוגיות ועל הרצון שלי לבנות מערכת ייחסים קרובה עם מישהי , לאהוב ולהיות נאהב, לתת ולהפתיע, לעשות דברים כיפיים ביחד, לצחוק, לדבר, לחלוק ולהיות אחד בשביל השניה.
ואולי גם לבנות משפחה...
אני לא מצפה שהבת זוג שלי תיהיה אמא שלי או שתספק את הצרכים הינקותיים שלי והחסרים מהילדות , כי כשאני חושב על זה אני מרגיש שזה לא בסדר מצידי לדרוש או לצפות כזה דבר
בכלל למה שמישהו יעמוד בציפיות שלי. זה לא בסדר לרצות משהו ממישהו. ושוב אשמה...
מדכא כל רצון או ציפייה. כאילו שזה לא המקום שלי לרצות דבר מה ...
איך אתה רוצה זוגיות אם אתה טרנסג'נדר, איך אתה רוצה זוגיות אם אתה מחפש שם את אמא שלך, איך אתה רוצה להיות קרוב למישהו אבל הוא לא משפחה שלך, איך אתה רוצה לחבק אבל חייב לשמור על גבולות ועל דיסטנס כי אף אחד לא יכיל אותך , ולבקש חיבוק או אהבה לפעמים זה קשה בגלל המחשבות האלה.
כאילו זה לא המקום שלי לאהוב, להתאהב . לרצות משהו ...כאילו יש גדר הפרדה ביני לבין העולם
וזה מנהל אותי כל כך , ביני לבין עצמי ובין הסביבה..

היי ליטל,
אני סובלת מחרדה חברתית כל חיי בעצם.
למראית העין תמיד הייתי מוקפת ב״חברים״, אבל בפועל זה היה הם ואני ״רק נוכחת״, כמו חפץ שנמצא בחדר אבל לא מעורב במתרחש. בעבר ניסיתי לטפל בזה באמצעות טיפול פסיכולוגי, אבל לצערי זה לא עבד ואף גרם לתופעות שמעולם לא קרו לי בעוצמות קשות (התקפי חרדה איומים שנמשכו שעות- שיתוק הגוף, קושי בנשימה, רעד ואי יכולת לדבר).
לפני חודשיים עברתי למקום חדש, רחוק מהמשפחה ומהחברים (הבודדים שאיכשהו הצלחתי לתחזק). בחודשיים האלה אני לבד, ללא משפחה וללא חברים. אני עדיין לא עובדת וכמעט לא יוצאת מהבית, אני מרגישה שאני שוקעת ברחמים עצמיים ומכניסה את עצמי לדיכאון (בשנתיים האחרונות אני נמצאת בסוג של דיכאון קל והמעבר היה אמור לשנות את זה, זה משהו שחלמתי ורציתי כל חיי לעשות. חלום שהתגשם, לא?).
איך אפשר להכיר חברים בתור מבוגר?
איך אני יכולה להתמודד עם המחשבות הטורדניות המאפיינים את החרדה?
ומה את מציעה לעשות במקרה של סימפטומים של דיכאון?
תודה מראש

הפסיכולוגית שלי אמרה לי בפגישה האחרונה שלנו שיש בי דיכאוניות אבל אני לא בדיכאון מז'ורי, והיא אמרה גם שיכול להיות שאני קצת דיסתימית, אבל זה ממש לא בטוח.
יצא לי לקרוא קצת על דיסתימיה באינטרנט(וגם פה, באתר הזה) ויש לי תחושה שהיא פשוט לא רוצה לאבחן אותי עם דיכאון, למרות שהיא לא פעם אמרה "יכול להיות שזו איזושהי רמה של דיכאון" ובדיסתימיה יש גם מאפיין של דיכאון.

השאלה היא כזו, לדעתי, אני כן בדיכאון, וזה נשמע נורא מוזר אבל אני קצת רוצה שיאבחנו אצלי דיכאון כי זה יתן לי מידה מסויימת של שקט נפשי, לדעת שאני יודעת מה יש לי, ודיסתימיה ניראת לי כמו הגדרה שבאמת מתאימה לי, אבל מצד שני אני עושה על כמעט 99% מהקריטריונים של דיכאון, ואני לא יודעת איך להגיד לה שאני רוצה אבחון יותר מדוייק של הדברים..

תודה, וסליחה על ההפרעה^^

נ.ב אשמח אם מישהו יוכל להסביר לי קצת יותר על מה זה דיכאון מז'ורי, ומה זה דיסתימיה כי אני רוצה לדעת קצת יותר ולהבין מה זה..

אני לא מסוגלת כי זה פשוט כואב כל כך שאני מרגישה ככה. אני יודעת שזה לא בסדר לחשוב ככה על עצמך אבל זה קבור עמוק בפנים. איך אפשר להודות בפני משהוא שאתה לא אוהב את עצמך .. זה ממש משפיל

אני כבר תקופה נמצאת בטיפול עקב חוסר חשק וחוסר אנרגיות . יש ימים שזה בסדר ויש ימים שממש קשה לי.
עד כמה שאני מנסה להיפתח בשיחות פשוט קשה לי לבוא ולומר את האמת , מה אני חושבת על עצמי.
שיש ימים שאני שונאת את עצמי ובגדול אני לא חושבת שאני אוהבת את עצמי ואני די בטוחה שזו הסיבה לחוסר מצב רוח .
איך באים לפסיכולוג/ית ואומרים להם - אני לא אוהב את עצמי - האם יש לזה טיפול ? האם יש אופציה לגרום לדברים להשתנות ?
מה אפשר לעשות

כל תקופה מסויימת אני שוקע ללופ כזה שנמשך כמה ימים או שבועות ובו אני מרגיש שנאה עצמית , חוסר אונים , לא שווה , אין לי מה להציע . מתקשה ליצור שיחות או לדבר עם אנשים קרובים או אנשים בכלל,
לא מאפשר לאף אחד להתקרב אליי , לדבר איתי יותר משתיי מילים.
מרגיש כאילו אני בתוך בור חשוך ושאף אחד לא יכול להבין אותי.
לא מאמין בעולם לא מאמין בעצמי , שונא את כולם.
הכל נראה מלאכותי וחסר טעם.
לא מאמין לאף אחד כי כולם נראים לי מונעים מאינטרס.. שום דבר לא נקי וטהור.
הייתי רוצה להעלם , להתבודד עד שתעבור המועקה הזו.
כאילו ממתין ליום שכבר אלך מהעולם המזוייף הזה.

אני לא נשואה מרגישה ריקנות מבחינת דברים שאהבתי לעשות,לא כמו לפני עשרים שנה ויותר ואפילו עשר שנים שהיו לי חיים מלאים היום אני מרגישה שאין לי את החשק לעשות מה שאהבתי בעבר אין לי לא תחביבים בקושי חברים מה לעשות? גם לגבי טיפול? וגם עם עצמי לבד בלי טיפול? יש לי הרגשה של הלבד שבחיים לא הרגשתי את זה אני לא רוצה טיפול תרופתי אבל טיפול פסיכולוגי כן. דבר נוסף אני רוצה להתמלא לפחות למען עצמי להתחיל שמחה חיוניות לחשוב חיובי מה לעשות גם לעצמי לבד כדי להרגיש יותר שמחת חיים? את ממש תעשי לי מצווה עם תוכלי לעזור לי כאן בפורום לא גם טיפול וגם לבדי עם עצמי. תודה רבה

היי,
אני לא יודעת מה אני בדיוק מצפה שתעני לי ובכל זאת אני רוצה לשתף בתחושותי:
כלום, קהות חושים, חוסר אכפתיות, אני נמצאת שלב מעל הרצון למות. אני לא רוצה ולא מצפה שמשהו השתנה, שנים שאני נמצאת באותו המצב. ואם חושבים על זה תמיד הרגשתי ככה, אף פעם לא ״הרגשתי״ את עצמי אם כי ״הרגשתי אנשים אחרים, כאב של אחרים אבל אף פעם לא אותי. כאילו שמקומי לא נמצא בעולם הזה וגם לא רצוי.
אני מכירה את עצמי ככה מאז ומעולם, האם אפשר לשנות משהו שחלק משמעותי ממני?
או שזה הזמן לקבל את העובדה שלעולם לא ארגיש את עצמי, מעולם לא יהיה לי אכפת מעצמי.

שלום רב,

אחותי מגיל מאוד צעיר סובלת מהפרעת אכילה וחרדה.
כבר עשר שנים- כיום היא בת 26, סובלת מחרדות קשות מאוד.
דופק לב, הזעה, חלומות מוזרים, חוסר יכולת לתפקד לפעמים, בכי בלתי נשלט ותחושת מועקה קשה.
יש לה בעיקר מחשבות טורדניות, וברגע שהיא נכנסת לדבר הכי קטן זה פשוט סיוט.
לפעמים אנחנו ישנים איתה בלילה כי היא לא מסוגלת להיות לבד.
זה ממש ברמה קשה, ואנחנו כבר לא מבינים מה לעשות עם זה.
היה לה כלב שהיא הייתה מאוד קשורה אליו, וראינו כשהם ביחד היא רגועה יותר - אבל הכלב חלה ומת, ומאז עברו כמה חודשים והיא בקושי מתפקדת.
התפטרה מהעבודה וחיה בחרדה מתמדת שייקרה משהו.
יש לה לפעמים ימים שלא אוכלת בכלל, וימים שאוכלת כל היום ויורקת את האוכל.
לאחרונה קראתי, כי יש אפשרות במסגרת טיפול פסיכולוגי לקבל אישור לכלב כחיית תמיכה רגשית. האם זה משהו שאפשר לקבל מכל פסיכולוג?
יש לציין שבעבר הייתה בטיפול פסיכולוגי, אבל זה לא מאוד עזר לה כי קשה לה לדבר על עצמה.

אשמח לעזרה...

שלום,
הלוואי ומישהו כאן יוכל לתת לי בהירות.
אני בת 23, דתיה. גדלתי בבית מורכב, בגיל 8 הוציאו אותי ואת אחי מהבית לפנימיה, ההורים התגרשו עוד כשהייתי בבטן של אמא. אמא שלי עם פיגור סביבתי (אחרי שנים של התכחשות אני מוכנה לכתוב את זה), אבא עם בעיות דיכאון . גדלתי עם אמא עד גיל 8, עברתי לפנימיה מדהימה שנתנה לי את הסיכוי לפגוש מציאות נורמלית, לקבל טיפול פיזי ורגשי.
בגיל 13 עברתי לאולפנא לא טיפולית, וגם האולפנא פתחה את אופקיי והקפיצה את שלל ההזדמנויות והדרכים שיכלתי לבחור בהם. גיליתי עולמות טובים, שמלאים באהבה ואור וחיבור. במשך שנים הייתי מנותקת מהסיפור המשפחתי שלי, ברחתי ממנו, והגדרתי את עצמי כתלושה ומנותקת מהעבר. (בעיקר בשכל, במציאות קרו דברים אחרים שהזכירו לי שיש כאן שד ששכחתי להתייחס אליו). עם פרוץ גיל ההתבגרות התחלתי לחטוף משברים בעיקר סביב קשרים עם אנשים משמעותיים (בעיקר נשים), דמויות טיפוליות, חברות ספציפיות באולפנא. המשברים היו סביב תלות יתר או היבלעות בקשר, מכה אחר מכה הבנתי שאני חייבת לקחת את עצמי לטיפול כי משהו קורה שם והמנגנוני הגנה שלי כבר לא עובדים למזלי.
בגיל 21 נפגשתי במטפלת מדהימה, עברתי איתה תהליך מטורף, נפתחתי, רגשות שהיו טאבו קיבלו מקום, דברים נפתחו, הרגשתי ועדיין מרגישה כמה הקשר הטיפולי משנה אותי ומרחיב את עולמי, ומביא לחיי הקלה ותקווה לשינוי.
אני דתיה, זה פרט חשוב. כמעט ולא היו לי מערכות יחסים עם גברים, וגם אם היו, זה לא היה משמעותי.
עד ש, בעקבות ההיפתחות שעברתי בטיפול, פגשתי בחור מדהים, הקשר התקדם מהר מאוד, הכל נראה נכון ומתאים.(שמרנו נגיעה, כן כן, יש אנשים שאשכרה לא נוגעים עד החתונה, אני אישית לא אהבתי את זה, אבל כיבדתי את הצדיק שלי).
עד ש. התחלתי להרגיש חרדות עמוקות לגביו, דייטים שלנו היו מסתיימים בהרגשה הכי טובה שיש, הייתי נפרדת ממנו לשלום, חוזרת לחדר שלי, קמה בבוקר וחוטפת גל חרדה וכאב לא ברורים. ניתוק מטורף. כאב פיזי בכל איזור הבטן והחזה, כאבים נפשיים, בכי, ובעיקר חרדות ורצון להרחיק מעליי את הבחור. המטפלת שלי ידעה הכל, ליוותה אותי בתקופה ההיא.
אחרי שלושה חודשים של מאבק ותקופה שבה התפרקתי כמו שלא התפרקתי בחיים שלי, הפסקתי לעבוד, כמעט ולא הצלחתי לקום מהמיטה וגם אם כן זה היה בעיקר לפגישה עם המטפלת או לפגישה עם הבחור, עברתי תקופות קשות, כזאת עוד אף פעם לא הייתה לי. עוצמת הסבל שחוויתי הייתה בלתי נסבלת. וזה מה שהכריע. ביקשתי ממנו שניפרד. הוא אהב אותי, היה לו קשה אבל הוא עזר לי להיפרד ממנו כי רצה שאפסיק לסבול.
אחרי הפרידה הייתה לי עוד תקופה של חרדות, נוראיות גם כן, אבל מאז שהתחלתי שוב עבודה מסודרת, מצבי הולך ומשתפר ואני ממש חוזרת לעצמי.
שמעתי המון פרשנויות, פוסטראומה, (עברתי פגיעות מיניות בילדות, לא אונס, אבל פגיעה). שמעתי המון פרשנויות.
ועדיין. חודשיים וחצי אחרי הפרידה, אני מתקשה לוותר עליו בליבי, אני מתקשה לשחרר, אני רוצה לחזור אליו אבל מפחדת לפגוע בו שוב ובעיקר אני מפחדת להיכנס שוב לבור השחור שאין לי כלים להכיל.
מרגישה כלואה, מצד אחד יודעת שמה שקרה קשור לעבר, לקשר הלא בריא עם אמא שלי, לחיים הלא בריאים שהיו בילדות עד שעברתי לפנימיה, להזנחה שחוויתי במשך שנים, לאמא התלותית שניסתה ועדיין מנסה להטביע אותי בדיכאון שלה, אני יודעת שזה קשור.
ועדיין, זה לא עוזר לי להתגבר. זה לא עוזר לי להתחבר. או לעבור את זה. או לשאת את זה כחלק ממני ולא כניתוק.
הסבל שאני חווה בתוך קשר הוא בלתי נסבל. כאב מטורף. פחד להיבלע. מחשבות על ניצול ופגיעה. כיווץ, תהום שחורה.

מה אני רוצה ממכם אם כבר יש לי את כל הפרשנויות?
אני רוצה ממכם כיוון חשיבה אחר, או כיוון טיפולי אחר..אם אפשר.
פרשנויות, הסברים, רעיונות. כל כיוון יהיה טוב.. בעיקר הייתי שמחה למצוא דרך להתגבר על זה. אני רוצה לחזור אליו.
תודה רבה.

מרגישה שיש וטו מסויים אפילו אצל מטפלים בעיניין.
מבינה שהטיפול רגיש וקשוח, אבל איך מי שהולך לטיפול בדבר כזה, יכול לבטוח במטפל שלא יעביר את זה הלאה?? שלא יחליט על אישפוז כפייתי? או שבכלל יסכים לטפל בלי הערות לאדם שכבר יודע שסובל מזה?
האם יש טיפולים כאלה שיכולים להוביל את האדם לתוצאות? מבלי שהוא וסביבתו יגררו לנזקים בלתי הפיכים?