פורום טיפול נפשי

שלום לכולם, רציתי לשקף לכם את התקופה האחרונה שעוברת עליי מאז שהתחיל עידן הקורונה:

קורים לי הרבה דברים טובים, נכנסתי לזוגיות מאושרת ובנוסף עברנו לגור ביחד לאחר מגורים קשים וממושכים עם אמא שלי, התחלתי לעבוד במקום חדש לאחר שנה של חיפוש עבודה במקצוע שלמדתי, ואני אוטוטו מוציאה רישיון אחרי ששנים פחדתי מלעלות על הכביש.

הייתם מצפים שאהיה שמחה ומרוגשת, נכון? אז זהו, שלא. בפועל, אני מרגישה דיי מדוכאת, חרדתית ופגיעה מאד. אני מאשימה את הקורונה בכך כי אני טיפוס חובב שיגרה ששונא כשמבטלים לו דברים שציפיתי אליהם, ולצערי זה קרה המון בשנה האחרונה.

מעבר לכך החשק המיני שלי ירד לאפס, לא מעוניינת כלל לקיים יחסי מין (ברגיל אני טיפוס דיי מיני) ואני לא מצליחה להבין מה אופן הטיפול או איך חוזרים למוטב.

בשורה התחתונה קורים דברים שאני אמורה לשמוח מהם, אך קיימת חוסר התאמה בין המציאות לתחושות שלי.

אשמח לשמוע עצות,

בתודה..

שלום וברכה,

סיימתי השבוע טיפול פסיכולוגי של 4 שנים.
הטיפול היה מעולה, התקדמתי המון בהרבה מובנים, אני שמחה על הבחירה לעבור טיפול, ושלימה עם ההחלטה לסיים אותו.
עם הכל, הפרידה כ"כ קשה עלי, למרות שתהליך הסיום נעשה בצורה מצויינת.
רק המחשבה שיותר לא אגיע, מקשה עלי, למרות שאני בטוחה שההרגשה הזו הייתה קיימת ,גם אם היה מדובר בעוד שנה ,או שנתיים.
אין לי ספק שעצם זה שהפרידה עדיין מאד טרייה, הקושי משמעותי.
עם כל זאת, לתחושת השלמות והתהליך הנפלא, אני חשה עצבות רבה. האם זה ילך ויטשטש עם הזמן? בין המטפלת לביני היו יחסים מעולים ומקצועיים.
ואני מרגישה שנפרדתי מאדם שהיה כ"כ קרב לליבי...

אני יודעת שתגידי לשתף את המטפלת אבל אני לא מצליחה .סורי על החפירה ...

אני טיפול מזה שנה , עם מטפלת באמת אנושית ומכילה . כשהתחלתי אצלה הייתי במצוקה זוגית . היה לי מאוד קשה להפתח אבל בגלל שהיה מדובר עוד בקטע הזוגי והייתי מוצפת הצלחתי לשבור את המחסום . נפתחתי אבל תמיד שמתי גבול
כעת ברוך ה' הכל טוב יחסית זוגית .

ועדין מאוד קשה לי וצפים בי הרבה רגשות לרגעים שאני מוכנה לשתף אני מתקשרת אבל היא לא עונה(בתוך תוכי מאוד הוקל לי שהיא לא עונה,כי אני מכריחה את עצמי לשתף) נוסף לכך כעת שהפן הזוגי מאחורי, נותר לי לדבר על המצוקה האישית שלי אבל איני מצליחה לעלות אותה על פני השטח

אחת מהסיבות לדעתי שהבטתי על היסטוריית הטיפול וניסיתי לסיים אותו ,הבנתי כמה נתתי לה להיות הכתף, כמה אני קשורה אליה . מעולם לא נתתי לאיש להכיר את הפגיעות , לשמוע את עצמי חשופה והיא היתה שם וזה היה פלא עבורי . כל הזמן רציתי שתאכזב והיא לא האכזיבה .

יש לי חרדת נטישה ולכן אני נמנעת מלשתף מעבר ,אני תמיד חייבת מטרה . לא יכולה סתם לפרוק . כעת נראלי שבעקבות "הקשר" הרגשי שנוצר והפחד להפגע . אני לא מצליחה לצאת מזה . לא מצליחה להיות כנה . נמנעת מלהצטרך אותה . פעמים היא התעכבה ממש בשעה שקבענו / דחתה ברגע לפני .

בעלי שגם מטןפל אצלה והוא מרגיש מדהים אצלה,אמר לי שאם אני לא מצליחה לשתף אותה אז עדיף לסיים איתה, מה דעתך?

ניסיתי לסיים אבל כשבקשה מפגש סיכום לא יכולתי כי כל עוד יש משהו מאתגר בקשר ,אני נלחמת בעצמי להמשיך .בסך הכל אני מאוד אוהבת אותה והפתיחות כלפיה בהתחלה היה משהו אחר שלא הכרתי בטיפול אחר . אני מתוסכלת וכל מפגש אני מדברת איתה על משהו אחר או שותקת .גם חלמתי עליה חלום שהיא מבריזה לי ונעלמת .

מה דעתך
לא יודעת איך להסתכל על זה
מתגעגעת לימים שיכולתי להאחז בה בעת הצורך וכעת מפחדת מזה

שלום, מחפש אבחון פסיכו דידקטי למבוגר, רצוי בחיפה וסביבותיה.

אני במערכת יחסים כבר 7 וחצי שנים והיא פרק של שנינו...אנחנו לא נשואים ללא ילדים משותפים..באוגוסט 2020 גיליתי שהיא בגדה בי ברומן של שנה כולל מפגשים וגיליתי שהייתה בקשר עם עוד גברים ..כמובן עזבתי לפרק זמן של כמה שבועות ואז חזרתי לבקשתה לנסות ואז גיליתי שוב שקרים עזבתי לכמה שבועות ושוב פנתה אליי שאחזור ומביעה חרטה..ואז גיליתי שוב שקרים ולא עזבתי אמרתי אתמודד ונראה מה יהיה בנתיים אני לא מצליח להתגבר ולא חושב שמגיע לי להתמודד עם זה דרך אגב התגרשתי בפעם הראשונה בגלל בגידה ובת זוגתי ידעה מה עברתי אז..לכן לקבל ממנה שוב בגידה זה אוכל אותי...השאלה היא שהראש אומר לעזוב אותה ולא להסתכל אחורה ..ואיפשהו אני תקוע בקבלת ההחלטה וגם שקיבלתי היא הצליחה לערער אותי שאשאר ולהתגבר ביחד כי היא לא רוצה להפסיד אותי...השאלה מה עושים???לא מרגיש שלם איתה לא מאמין בה כמו בהתחלה וחושש שנתגלו דברים נוספים שיפגעו בי שוב בעתיד...ואולי היא לא אוהבת כמו שאומרת אלא רק רוצה שהסיפור ירגע...אשמח לתשובה..תודה

שלום,
ילדיי בוגרים כולם ובהחלטה שלהם בלבד הפסיקו ללכת או ליצור קשר עם חמותי .
כל אחד בנפרד הסביר לי ולבעלי את עמדותיו בעניין ואנו מכבדים את מבוקשם ,כבר כשנתיים לא ראו אותה .השבוע אני ובעלי ביקרנו אותה ופתאום שאלה אותי (אחריי שנתיים) למה הילדים לא באים..אמרתי לה שזו בחירתם ואנו לא יכולים להכריח משום שהם גדולים.
אציין שלנו הם סיפרו בדיוק מדוע בחרו לוותר עליה ,נפגעו ממנה המון וככה טוב להם.
לא רציתי לפגוע בה ואמרתי לה שהתשובה לא בידיי אלה בידייהם ושהיא יכולה ליצור קשר ולשאול.
אם במפגש הבא תשאל שוב האם כדאי לומר לה את האמת או להשאיר את הכדור בידיים שלה ?
תודה ופסח שמח.

תודה ליטל אבל כבר כמה פעמים אני רציתי לבקש מהמטפלת להגביר את הפגישות לפעמיים בשבוע כי אני לא מצליחה להיכנס לזה ככה וגם נורא קשה לי עם התחושות אבל בפגישות איתה זה לא יוצא לי מהפה יש לי פחד שאני אבקש את זה ממנה והיא תסרב ועוד יותר יש לי פחד שאני אשמע שהיא עמוסה ואין לה זמן כי אני יודעת שזה ינעל אותי ולמרות שבשכל אני מבינה שזה הגיוני ונורמלי בכל אופן אני יודעת שאם אשמע ממנה כזה דבר זה באותו רגע ירחיק אותי מאוד.
זה נורמלי שאני אבקש כזה דבר או שבעיקרון זה תפקיד המטפלת להחליט על התדירות?

שלום.
שנה שעברה כמו כולם לא חגגנו פסח עם המשפחה המורחבת בגלל הקורונה. השנה גם המשפחה שלי וגם המשפחה של האיש שלי נורא רוצות שנבוא לחג, וכל אמא בתורה מפעילה עלינו לחץ נפשי, מניפולציה רגשית, עם טפטוף נחמד של רגשות אשמה... ואנחנו בכלל לא בטוחים שאנחנו רוצים לנסוע.
אחרי כל הסגרים האלה, אני מאד חוששת להגיע לחג המוני עם כל-כך הרבה אנשים מקצוות הארץ. אנחנו מחוסנים אבל הילדים קטנים מדי להתחסן, ואני לא רוצה לקחת את הסיכון שהם יכנסו לבידוד ושוב יצאו מהמסגרות. השגרה שסוף סוף חזרה כל-כך חשובה להם. לקח להם הרבה זמן להתייצב ולהסתגל חזרה אחרי הסגר האחרון.
ואני לא יודעת איך לנהל את השיחה הזאת עם שני הצדדים. אני לא רוצה להתחיל מלחמת עולם, לא רוצה שאף אחד יעלב, אבל גם קצת מרגישה שאין מקום לרצונות שלנו בתור משפחה גרעינית...
יש לך טיפים איך לייצר את התקשורת הזאת...?
תודה!

לא יודעת מה קורה לי היום הלכתי לפגישה בקליניקה של המטפלת פעם ראשונה ודווקא בשונה ממה שאני רגילה, במשך כל השבוע לפני הפגישה הייתי לגמרי אפאתית ממש לא חשבתי על זה והספקתי אפילו לשכוח וגם היום לפני הפגישה לא נכנסתי לחרדה למרות שזה לגמרי לא התאים לי לפי הרגיל הייתי אמורה להיות כל השבוע הזה בהתקף חרדה שלא נגמר. אבל למזלי זה לא קרה לא יודעת למה אפילו. ועכשיו אני מרגישה מוצפת ברמה מזעזעת כולי צמרמורות לא מצליחה להתרכז בכלום בא לי לבכות אבל באמת אין בכי מרגישה רע רע ואני אפילו לא יודעת ממה ולמה. מרגישה עם התחושות הקשות שלחכות כל פעם שבוע עד הפגישה הבאה בשבילי זה נצחח זה גורם לי להתחרפן למרות שאני עדיין בכלל לא מכירה כל כך את המטפלת והיא לא אותי. הפעם בשבוע גורמת לי להיות ולא להיות גורמת לי להשאר מרוחקת ,עד שאני מצליחה להתאפס נגמר הזמן וצריך לחכות עוד שבוע שלם שאני מוציאה את זה לגמרי מהראש שלי ומתקררת ובפעם הבאה לפני הפגישה אני מרגישה מנותקת לגמרי ממנה וממה שהיה בפגישה קודמת כאילו עבר חודש אבל אחרי הפגישה אני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ מהמחשבה על המרחק הזה ואני אפילו לא יודעת למה כי זה לא שאני מרגישה שהתחברתי אליה יותר מדי ואני מתגעגעת או משהו כזה ממש לא אני לא יודעת להסביר קשות לי מאוד התחושות וההצפות ומרגיש לי לא נסבל לחכות שבוע שלם. אבל אני לא יודעת מה נכון וכדאי לי אולי אני צריכה להישאר ככה ופשוט להתרגל ?
אני רוצה שתעני לי בנפרד על השאלה הזאת והקודמת ותגידי לי מה את חושבת בלי להגיד לי לדבר על זה עם המטפלת אני אדבר איתה גם אבל זה רק עוד שבוע וקשה לי להשאר עם זה לבד עכשיו

היי ליטל.
בחול המועד המועדון סגור אצלנו וצריך להיות לי זריקה בלי שהמועדון יהיה פתוח עם אח מחליף. אני בלחץ נוראי גם בגלל הזריקה וגם בגלל אח מחליף. אני רגילה לאח הקבוע שעושה לי את הזריקה ופוחדת משינוי כמו אח מחליף. אני גם פוחדת שזה לא יסתדר כי גם המרפאה סגורה. הייתי שמחה לעצה איך לצאת מהלחץ הזה?

אני לא מרגישה שיש לי צרכים
רק הבעל צריך וצריך לא רואה שגם אני צריכה
חיה בבית בתחושה של שאריות
שאני נהנית בכאילו משאריות של החיים
איך יכול להיות שרק לו יש מלא בגדים מלא נעלים מלא מלא מלא בכל התחומים ולי יש תיק אחד ומדף אחד כל דבר קצת וישן
ממש עצוב ומעצבן

לא יכולה לסבול את הריקנות הזאת היו לי עכשיו יומיים שהייתי עסוקה נורא והיא שקטה קצת אבל היום היא חזרה יופי ובענקקק כבר שנים ככה זה בתוכי כל יום ולא עוזר לי כלום למרות שאני מנסה! אם זה להיות בחברת אנשים אני יכולה לדבר איתם ואפילו "לצחוק" ובתוכי מרגישה הכי ריק וחסר משמעות , גם אם מחליטה להתעסק בפעילות או לצאת לקניות זה לא עוזר לי אני עושה את זה כדי לצאת מהתחושות ואז כשמרגישה שזה לא עוזר לי אני חוזרת בתחושה עוד יותר קשה שכבר לא מעניין אותי באמת כלום אז למה לנסות. גם בעבודה אני פועלת ועושה ומדברת עם אנשים ובפנים מרגישה שבא לי להתפוצץ ואין לי כח להתייחס לאף אחד כי אחרי שאני מדברת רגיל וזורמת אבל מרגישה כל כך ריק וקשה בפנים זה גורם לתחושות שפל שרק מעצימות את עצמן. ואם מנסה לשים מוזיקה זה רק מציף אותי ועושה לי רע ואני לא יודעת למה מצד אחד בא לי להיות לבד כי אין לי כח להרגיש שאני צריכה להתעלות מעל עצמי כל הזמן כדי להיראות נורמלית ותקינה מצד שני הלבד הזה מפחיד רצח אכלתי המון ואז הקאתי בכוונה כי היה בא לי לעשות משהו מזעזע וזה לא עזר לי הפעם זה רק גרם לי להצפה אז הלכתי להתקלח כדי לנסות להירגע שעה התקלחתי וזה גם לא עזר אני לא יודעת מה בא לי לעשות לא יודעת מה אני רוצה מעצמי בכלל אין לי מה לשאול בא לי לכתוב רק כי בא לי לכתוב !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

האם היפוכונדריה זה סוג של גלישה פסיכוטית?

שלום,
יש משהו שמאד מציק לי ודי מתוסכלת ואשמח לייעוץ כי אין לי את מי כל כך לשתף ..
אני בת 26 ונמצאת בזוגיות כרגע כ5 חודשים.
הייתי רווקה לפני זה 5 שנים.
כרגע אני בזוגיות עם בחור מדהים, אוהב, תומך, מקשיב ומכיל. על פניו הכל בסדר.
בתחילת הזוגיות הוא אמר לי שיש לו מאניה דיפרסיה וגם שהכרנו הוא היה במאניה.
אחרי חודש וחצי נפרדנו כי הוא התנהג כמו ילד בעקבות המאניה, והתנהג תמיד בחוסר אחראיות,בקיצור לא הסתדרנו והוא החסיר ממני המון בזוגיות, ולא רציתי להתפשר אז נפרדנו.
לאחר תקופה הוא השתנה 360 מעלות, יותר רגוע, יותר שלוו, מבין תומך מכיל ונותן המון אהבה.
ואז חזרנו ...
ככל הנראה ירדה לו המאניה והוא חזר לעצמו אך זה מלווה במיני דיכאון, הוא מאד שקט, בקושי מדבר, בקושי יש תקשורת. אם אני לא אדבר, ולא אפתח שיחה זה פשוט לא יקרה.
פתאום הוא ביישן, חסר ביטחון, לא אסרטיבי, סגור ומופנם.
אני צריכה להוציא ממנו הכל אם הוא לא מדבר.
הוא טוען שעכשיו זה מי שהוא, הוא ״האני״ האמיתי,כי כבר לא במאניה.
אומרים שאם אתה אוהב בן אדם אתה צריך לקבל אותו כפי שהוא ולהיות איתו בכל המצבים בחיים.
ולאחרונה אני מרגישה ריקנות. מרגישה שמשהו חסר לי, אני לפעמים מסתכלת על זוגות אחרים ומקנאה.
אני רואה שהבני זוג של בחורות אחרות יותר שמחים, יותר נועזים וגבריים ממנו.
ובנוסף לפעמים מסתכלת לצדדים על גברים אחרים ומחפשת ריגוש.
מצד שני הוא כן נותן אהבה, מבין, חם, ועושה המון השתדלויות למעני ועוזר לי בכל דבר שמבקשת ממנו.
מרגישה שריק לי בפנים, שמשהו חסר לי, שאין לי ריגוש וכיביכול אולי מתגעגעת לרווקות אבל לא באמת כי שהיית ברווקות הייתי רק במרדף אחרי דייטים וכל הזמן בקשרים עם גברים ורק חיפשתי אהבה. ועכשיו מצאתי.
אבל מרגישה לפעמים לבד, בדידות, וריקנות..
שוקלת לעשות צעד ואולי לקחת הפסקה,או להפרד.
אבל מצד שני מפחדת שאולי אני מפסידה כי יש בו תכונות ומידות טובות ואנחנו מאד מסתדרים.
(ועדיין כלום לא בטוח איתו כי פתאום יכולה להתעורר אצלו המאניה)
בכל מקרה, ממש מפריע לי כי אני לא אמורה להרגיש ככה
אין לי עם מי לשתף את תחושותיי.. כי אין לי חברות טובות שאני פתוחה איתן כולן ביקורתיות ושיפוטיות...
אשמח לעזרה ולייעוץ.. תודה רבה!

היי דוקטור, קוראים לי שי ואני בן 30 בדכ בריא, לפני כשנה וחצי לאחר מאמץ גופני הרגשתי לא טוב וזה קרה עוד כמה פעמים ומאז התחיל לי בירור רפואי דרך הרופא משפחה ועד הקרדיולוג שמבחינתם עד עכשיו הכל תקין,מבחינת הקרדיולוג אין מה לבדוק כבר, אבל ממשיך עוד כמה דברים קטנים דרך הרופא משפחה. בגדול אני סובל מעייפות מאוד קשה מצבים שאני צריך לגרד את עצמי מהמיטה, מצבים של סחרחורות חולשות תחושה שעומד לקרות משו רע. אני יחסית חרדתי בעניין מצב רפואי. יש לי ילד קטן ואני מפחד להישאר איתו לבד שלא יקרה לי משו חלילה ואני לא יוכל להיות עם הילד והוא ישאר לבד או שלא אצליח לטפל בו בגלל איזה חולשה או עייפות קיצונית שתופיע, זה מונע ממני גם לעשות דברים לפעמים זה לצאת עם חברים או אפילו לרצות לסוע לחופשה, שהייה ליד מקומות שקרובים לבתי חולים עוזר לי בראש להיות רגוע יותר. בטוח יש עוד דברים שאני שכחתי לכתוב וגם ככה חפרתי חח רציתי לשאול אם כדאי לי לפנות לפסיכולוג/לנסות לקחת כדורי הרגשה מה דעתך?