פורום טיפול נפשי

האם קיים הבדל בין פגיעה שהתרחשה על ידי מבוגר אחראי לבין פגיעה שהתרחשה על ידי מבוגר שאינו אחראי
לדוגמא בטראומת גילוי עריות האם קיים הבדל בין פגיעה ממושכת שנעשתה על ידי מבוגר אחראי לבין אותה פגיעה שנעשתה על ידי מבוגר שלא היה מבוגר אחראי?
האם עיוות בוחן המציאות מתרחש בעיקר בטראומה ממושכת שנעשתה על ידי מבוגר אחראי בשנות הילדות המוקדמות (ואילך)?
או שעיוות זה קשור בעיקר לסוג הטראומה (פיסית/מינית/רגשית/מילולית)?

שלום, שואלת לגבי נער בן 15, שב-5 החודשים האחרונים (בחסות מציאות הזום והקורונה) חלה אצלו נסיגה הדרגתית בתפקוד, באינטראקציה החברתית ובמצב הרוח, עד שבחודש האחרון הוא הפסיק לחלוטין ללמוד, לצאת מהחדר וכמעט ואינו מתקשר עם אחרים (כולל הורים ובני משפחה אחרים).
במהלך התקופה, בעת עימות איתו ביטא מחשבות אובדניות אך לאחר שנרגע טען שאין לו כוונה אמיתית לכך.
תסמינים אלה ואחרים נראים לנו כמתאימים לדיכאון מז'ורי.
יש לציין שעד למשבר הזה הוא היה נער שמח ומתפקד.
קבענו תור לפסיכיאטר אך הוא מסרב ללכת. כך גם לפסיכולוג.
מה ניתן לעשות במקרה כזה? אשמח להמלצות.
בתודה מראש

היי
עוברת טיפול פסיכולוגי מס' שנים והקשר הזוגי הופך להיות יותר ויותר בלתי נסבל
נמנעת רוב הזמן לישון בחדר כשבעלי ישן שם
ממתינה שיקום ואז פונה לישון
הפכתי לילות לימים וימים ללילות
מחפשת תירוצים על מנת להימנע מקיום יחסים, תקופה של חצי שנה התחמקתי בתירוץ רפואי לאחר מכן התגברתי לחודשיים ושוב כבר מס' חודשים שאני מתחמקת בתירוצים שונים
מתחילת הטיפול מרגישה צורך לישון מכוסה לחלוטין עד מעל הראש
ישנה כבר שנים עם בגדים
מעולם לא הרגשתי תשוקה אין לי מושג מה זה בכלל...
והבעיה העיקרית היא שאני לא מעוניינת להרגיש תשוקה!!!! לא רוצה להגיע למקום הזה!
מתנגדת! ולא מבינה- למה???
הטיפול תקוע
כל מה שאני יודעת לומר זה: לא רוצה!!!!!
לאחרונה המטפלת (מנוסה! אנשי מקצוע עומדים בתור לקבל אצלה הדרכה) אמרה לי שאינה רואה מוצא עם התנגדות עזה כל כך
הבהלה שלי מהייאוש שלה הביאה אותי להצליח להפריד ולהבין שאינני רוצה התקדמות כיוון שאני יודעת שבסוף זה יגיע למקום של קשר אינטימי עם בעלי ואת זה אני לא רוצה בשום אופן לצערי.
אני מרגישה אשמה, לא אנושית ולא הוגנת שאני לא מספקת אותו אך הלחץ האשמה והמתח רק מוסיפים שמן למדורת ההתנגדות
והקושי הגדול ביותר להתמודד עם זה הוא שאין סיבה!
בעלי אדם מדהים סבלני ואכפתי, מפרגן ואוהב ללא תנאים
ואני- קרה כקרח
אינני מבינה מדוע אני מתנגדת כל כך?
חוששת שאני סתם עושה הצגות אך לא מרגיש לי כך! ולא נראה לי הגיוני!
זה באמת מאוד עוצמתי בתוכי ומייסר מצפונית!
אני מרגישה שהגוף שלי לא מוכן לוותר! הוא מוכרח להמשיך לבטא מה שהנפש מרגישה! עד שתהיה הוכחה או עדות אחרת.
ומה שהנפש מרגישה הוא דבר שאין לו כל סימוכין רציונליים!
מה עושים?
אני תקועה במקום הזה של ההתנגדות כבר מס' שנים!

שאלה לליטל:
אני בטיפול על רקע שקשור לעבר מורכב
אלימות קשה מאוד ובין דורית כלפי בן/ת זוג וכלפי הילדים
כלומר ראיתי את ההורה פוגע בהורה שלי ואת ההורה שלי פוגע בילדיו-אחי/ותי וכך גם לגבי בני/ות זוגם/ן
פגיעות מיניות קשות וממושכות במשפחה
חרם ונידוי חברתי כולל צוות המוסד
מעברים תכופים בילדות מארץ לארץ /מעיר לעיר וממקום לימודים אחד למשנהו
ועצמי דומה לעצמי מוכחש של הורה על כל המשמעויות ההשלכתיות של דבר כזה
כמו כן הייתי ועודני עדה לתוצאות הפסיכולוגיות הקשות של הפגיעות הללו ומדובר על שלושה דורות (ואינני בגיל זקנה...)
לאחר עשרות שנים של תפקוד תקין וחוסר מודעות מוחלט הכול הציף ופניתי לטיפול
ההכחשה היא המוטיב המרכזי בסיפור
מבחינתי הכל מינימלי
אין לי היכולת להאמין בעוצמת הדברים
תחושתי האישית היא שלקחתי את הדברים ברגישות יתרה, בקיצוניות ובחוסר פרופורציה
הדבר שהכי קורע אותי הוא שלא נפגעתי באופן אישי בפגיעות הקשות ביותר
הייתי בעיקר עדה לפגיעות
ולמרבה האבסורד נפגעתי יותר מכל הנפגעים מבחינה רגשית (=הגנות קיצוניות)
זה גורם לתחושת אשמה ובושה ומזין את ההכחשה
נותרתי חסרת יכולת לקבל תיקוף והכרה, הם זורים לי מלח על הפצעים ומלבים את הכאב
אולי תוכלי לתת לי איזו "הצדקה" או תובנה שיוכלו להקל עלי?
איך זה שהייתי בעיקר עדה ונפגעתי יותר מכולם?
(אני מבינה שלא מדובר בתרגיל חשבוני אך הדבר אינו מקל עלי וההיפך)

אילו פגיעות מלבד פגיעה מינית יכולות לגרום ל:
דיסוציאציה, אמנזיה, דה ריאליזציה/פרסונליזציה, גועל וחרדה מגוף גברי, גועל מאמפתיה, חוסר יכולת ליצור קשר אינטימי רגשי/פיזי, חודרנות, עוררות יתר, דריכות קשה וקבועה, כפייתיות, ניתוק, חלימה בהקיץ, רגשות עזים של אשמה, חרדה ובושה בפרט כלפי חשיפה רגשית
התחושה הדומיננטית בטיפול היא שהמטפלת מפתה להיחשף, חרדה קבועה מלהימצא "חשוף/ה בעורמה" בטיפול
כל אלו באדם אחד:)
ולא.
לא זכורה פגיעה מינית קשה במיוחד. הטרדות פה ושם כן, רק בקטנה...

שלום ,
אימי כל החיים שופטת ודורשת ממני לדבר / לבקר מי שהיא חושבת שצריך במשפחה המורחבת , אציין שאני נשואה בת 50 עם ילדים ומאושרת בחלקי .
הסברתי לאימי מספר פעמיים שאני לא היא ואני שלמה עם התנהגותי לסביבה.
הסברתי לה גם שכל פעם שהיא מנסה לשלוט בי היא מרחיקה אותי ממנה ועדיין אני לא עושה מה שהיא רוצה (אני לא מרצה אנשים אם אני לא מעוניינת בדבר)
היא תמיד משווה ביני לבין ילדים של אחרים ולא מקבלת את דאותיי , מיותר לציין שמעולם היא לא תודה שהיא טועה .
מעבר לכך אני ילדה טובה להוריי ועושה כל שצריך אך השטלתנות שלה מעכירה את האווירה , דיברתי עלכך עם אבי אך אין לו דעה ממש עציץ ..כך היה תמיד.אשמח לדעתך תודה שרון.

היי,
אני בטיפול כבר חמישה חודשים
היום בפגישה הפסיכולוגית שלי לא זכרה כמה פרטים שכבר דיברתי עליהם בעבר
ואני מרגישה שדי נפגעתי מזה...
זה לכאורה לא משהו מאוד "גדול", דיברתי על שתי חברות טובות שלי שכבר דיברתי עליהן כמה פעמים איתה, ופתאום גיליתי שהיא בכלל לא זוכרת מי החברות האלה ומאיפה הכרתי כל אחת מהן. בפגישה פשוט הסברתי והמשכנו הלאה אבל עכשיו אני מרגישה שכל הביטחון שלי התערער... הייתי בטוחה שהיא זוכרת דברים שאני מספרת לה ועכשיו אני מתחילה לפחד שבעצם היא לא טורחת לזכור שום דבר עליי ועל מה שאני משתפת איתה. מרגישה ממש פתטית וחסרת חשיבות
גם ככה נורא קשה לי לסמוך עליה, ובדיוק כשהרגשתי שאני מתחילה יותר לתת אמון אז הגיע משהו כזה
אני מתחילה לחשוב שאולי עדיף כבר לעזוב את הטיפול, אולי סתם בזבזתי את כל הזמן הזה בניסיון להסביר לה את עצמי בזמן שהיא בקושי זוכרת שום דבר שאני אומרת לה
ואני יודעת שאין סיכוי שיהיה לי אומץ להעלות את זה מולה, היא בטח סתם תרגיש שאני מתקיפה אותה ולא תבין למה אני עושה מזה כזה עניין
סתם די עצוב לי עכשיו

שלום,
אני מרגישה שהטיפול שלי בזמן הקרוב יגיע למיצוי והפסיכולוגית שלי לוותה אותי באופן צמוד כשנתיים והייתי רוצה לתת לה מתנה/שי צנוע לסיום הטיפול. אני ממש מתלבטת ולא יודעת מה כדאי, חשבתי בכיוון של ספר על פסיכולוגיה אבל חושבת שיש לה הרבה ספרים.
האם זה משהו שעושים? האם היא תוכל לקבל את השי? ומה לדעתך פסיכולוגים אוהבים?

תודה, רוויטל

רציתי לשאול אני התגרשתי לפני שנה וחצי ואני בהורות משותפת
ואני מרגיש שאני לא מצליח לשחרר אותה
וכל הזמן חושב האם יש סיכוי לחזור
ואני יודע שהיא לא מעונינת אבל אני לא מצליח לשחרר
ואני מרגיש שזה מונע ממני להתקדם הלאה בחיים
מה עושים???

היי, איני מבקשת אבחון או ניתוח התנהגות כי ברור לי שזה כמעט ובלתי אפשרי דרך מסך ומקלדת,
אך אשמח לדעת האם יש קשר כלשהו (עקיף או ישיר) בין ילדות שכללה הליכים ניתוחיים (ילד שעבר מספר ניתוחים בינקות-ילדות) וחרדה מפני רופאים/אנשי סמכות - לבין התנהגות מזוכיסטית בבגרות?
מה יכול להיות הגורם להתפתחות מזוכיזם? (הכולל חוסר יכולת להגיע לסיפוק ללא סבל/כאב)
בנוסף האם סוג מסויים של הורה יכול להשפיע על כך? הורה סמכותני/דומיננטי יכול לעודד היווצרות של תבנית מזוכיסטית?

יש לי ילדה בת 4.8 חכמה.
מפנימה מהר מאוד מה שמסבירים לה ולומדת ממש מהר.
יודעת מספרים עד 40, חיבור וחיסור, מדברת 3 שפות.
אוצר מילים היה לה בגיל שנה ו3 חודשים ידעה 70 מילים ( מהספר 100 מילים ראשונות).
לא יושבת ללמד אותה יותר מידי, היא זוכרת כשהיא שומעת את זה בטלוויזיה או במקום אחר.
מאוד חברותית בגן.

יש לה בעיה רצינית בבכי.
בוכה כי פתחתי את דלת הרכב לפניה- בוכה רציתי להיות ראשונה
בוכה כי יצאתי מהבית לפניה - אומרת אני רציתי לצאת ראשונה
בת דודה שלה רשמה אותיות ואמרתי לה כל הכבוד והיא מתחילה לבכות שהבת דודה לא יודעת כלום והיא יותר טובה ממנה.
מסבירים לה שיהיו אנשים שמגיעים ראשונים לפניה למקומות שיהיו מצטיינים לפניה וכ׳ו
זה לא עוזר
אני לא יודעת ממה זה נובע
זה לא ממני, לא משדרת לה שההצלחה חשובה או שחייבים ללמוד.
אני חוששת שיהיו לה בעיות רגשיות
אשמח לתובנות ממכם.
ממה זה נובע ואיך ניתן לטפל בזה?
האם זה נחשב לבעיה רגשית?

הגעתי למסקנה שהעולם שלנו בנוי מאינטרסים ויש המון ניצול של כוח והפתרון היחידי לא להיות שייך לחברה הזו הוא להיות למשל זונה זונות לא שייכות לחברה, והם גם לא מנוצלות אם הן באות ממקום עצמאי ולא ממקום הרסני , ומאד מבאס שאין לי את הכישורים הנדרשים להיות זונה ולא יודעת לאיזה אפיקים אחרים לפנות

כשאני מבודד את עצמי אני לא תגובתי ולא קיים קשר ביני לבין הסביבה, אחותי מפחדת כשאני פראי מידי ובשיטה סיסטמטית מבייתת אותי כל פעם שאני מגיע למצב שמרגיש לי הכי טבעי ונוח ואני מרגיש שאני מתקרב לשלווה, פתאום "אכפת" לה ממני, היא שוללת את התחושות שלי באופן סיסטמטי, לדוגמה כל אדם אחר שרואה אותי נבהל רואה שזה אינסטינקט ורעשים מפחידים אותי, מבלי שאתחיל איתה בכלל שיחה היא פורצת בשיחה איתי ומבקרת אותי על זה שהבהלה שלי 'לא עקבית'- איך היום אני נבהל אבל אתמול לא נבהלתי מאותו דבר, בו בזמן היא 'מכבדת' את הפחד שלי, ומוודא שאני שם לב - "ראית? סגרתי את הדלת בעדינות בשביל שלא יהיה רעש...בסדר?", זה משהו שהיא עשתה כל חיי.

זה איזה שיטה עקבית לאורך מספר ימים שהיא עושה כל פעם מבלי שאני אשים לב, ממש כמו קוסם ששינה את דעת הקהל בלי שהוא ישים לב, רק בדיעבד אני עלול לשים לב וזה מה שמפחיד אותי, במקרה הפעם מישהו שאל בפורום אינטרנטי - 'האם יש לכם רצון להרוג לפעמים', ופתאום תוך כדי שאני עונה החלק הפראי שלי יוצא ממני ואני נזכר שהייתי מישהו אחר לפני יומיים, וכאילו נרדמתי מאז והחליפה אותי איזה אישיות מומצאת, היא ממש מחקה לי את הזיכרון הזה מבלי שאשים לב, ודמייני כמה פעמים היא עושה את זה ואני אשכרה ממשיך לחיות כרגיל בתור אדם אחר שהיא יצרה ממני בעצמה, היא גורמת לי לא להאמין לזיכרון שלי.

חשוב לומר שאני בכלל לא מדבר איתתההה שזה הכי משוגע, אני מעולם לא יצרתי איתה אינטרקציה, תמיד היא מתפרצת לאיזה שיחה שיש לי עם מישהו אחר, או מבקרת אותי משום מקום מבלי שאני אבין איך בכלל היא מבקרת אותי על משהו שאין לו שום קשר ישיר אליה.

איך לעצור את זה? נמאס לי מזה שזה קורה לי ואין לי שליטה

אני נמצאת בטיפול כמעט 4 שנים. בהם התקדמתי ועשיתי תהליכים בצורה אמיצה.
בפגישה האחרונה מצאתי את עצמי נפגעת מאד מדברי המטפלת. הגעתי אכן טעונה ומעט מבולבלת. לאור חווית הפגיעה שעברתי, הגבתי מעט בין מה, שאני מבקשת הפסקה של חודש בטיפול. היא לא הרפתה, וטענה שזו הזדמנות מצויינת לעבד את הפגיעה.
החלטתי לעשות מאמץ גדול, והגעתי שוב. הרגשתי לא מובנת, ומה שקרה בפעם הראשונה מאז היותי בטיפול, שתקתי כל הפגישה. כשניסיתי להגיב משהו ,היא קטעה אותי, והדפה . מה שלקח אותי יותר אחורה. היא שמה לב לזה והתנצלה. אך אני שתקתי . כל השעה שתקתי. ואני אדם מטבעי שמדבר הרבה.
השתיקה כאבה לי. והשאירה אותי בכאב עצום. אני מתבוננת הרבה בעצמי לאחר כל פגישה. ואני לא מצליחה להבין מה היא רוצה. והיא לא מצליחה להבין אותי.
קשה לי לדבר איתה על כך. ואני כל כך מרגישה צורך בהפסקה מהטיפול, אולי בסיומו. היא התבטאה שאין ביננו מערכת יחסים, והיא צודקת. מעולם לא חשבתי כך. כעוסקת בטיפול בעצמי, אני מודעת לחשיבות לטיפול.מרגישה שההפסקה חיונית לי עכשיו. לא מתוך בחירה, אלא מתוך כאב.
מרגישה שאגיע שוב, גם בפעם הבאה אשתוק. אני יודעת לקרוא גם את שפת הגוף שלה.
מרגישה ממש צורך בריחוק, בשתיקה. אבל. היא לא ממש מאפשרת.

שלום לכם !!!
חדש כאן בפורום.
אני בחור דתי וסובל מזה שנים מהפרעות נפשיות והרגשות קשות
יש לי נטיה שאיכשהו בשנה האחרונה הצלחתי למתן אבל מידי פעם זה עולה שוב ושוב .. אני מעוניין ורוצה להיטיב עם עצמי .. במהלך השנים הייתי אצל המון מטפלים . אציין שאני סובל מאובססיות בראש ואני כמו נכנע אליהם ונותן להם אוכל ..
מאוד מודע למצבי ומשנת 2011 רופא מסוים החל לתת לי לפונקס שאני סובל ממנו עד היום באם זה עייפות או עצירות קשה מאוד ..>> יחד עם זה נוטל גם סרקאאוול שלהבנתי זה בשילוב הלפונקס גורם לי לבעיה הקשה הזו .
אני טוען שאיני מספיק מאוזן מבחינה תרופתית והמטפל שלי טוען אחרת אגב אני נמצא איתו בפגישות כ 3 שנים עם הפסקות קצרות ..
אבל הוא מנסה למקד וליישר אותי .. כיום הרופא שלי הוא פרופסור שטראוס שהוא עובד בשיטה ויש לו גישה שממש קשה לי להסביר ..>>
למשל אני אמרתי לו דר יקר איני חש בטוב אז הוא אומר לי אתה בסדר ואתה לא ככ חולה כמו שאתה עושה את עצמך ..> אתה לא צריך הרבה תרופות .. ואני זורם איתו כשנה וחצי בערך .
הבעיה העיקרית שלי כיום היא שאני נוטל תרופות שמשפיעות לי על מערכת העיכול שלי ויש וסובל מעצירויות קשות במהלך היום .. אני מאוד מעוצבן יש בדיקת גסטרו בעוד כיומיים
החלום שלי היא להגיע לפרופסור ליאון גרינהאוס שהוא ממש מומחה אך עיקר ההשתהות היא העלות למרות שהוא בא לקראתי מכיון שאני מגיע אליו מידי פעם .. אבל ארצה מכם הדרכה כיצד להגיע אליו והאם זה בכלל כדאיי לי ואיך אתנהל מולו בפגישות .
לסיום ..>> מקווה שהבנתם את המצוקה שלי ואשמח לקרוא על עצתכם . תודה ולילה טוב