פורום טיפול נפשי

רקע - מגיל קטן עמדתי בקרטריונים לאבחון אישיות סכיזואידית, לא היה לי עניין לצאת מהחדר ולא אהבתי לצאת מהחדר, כיום בטיפול פסיכולוגי, בזמן האחרון רעשים חודרים את השקט שלי, רוב הזמן עם אטמי אוזניים, לפעמים מצליח לאגור כוחות לצאת מהחדר אבל פתאום איזה רעש פתאומי או המשפחה החרא שלי שטורקת דלתות וצועקת מחזירים אותי לחדר.

הרגישות פתאומית בשבילי, לא התחילה בהדרגתיות ובלתי נסבלת, מכניסה אותי לזעם וצעקות תוך שנייה, היא התחילה בלי סיבה מורגשת לא השתנה משהו בחיי שיכל לגרום לזה, מה שכן זכור לי זה בצבא כשהיו הפגזות של חיל אוויר בלתי פוסקות מאוד קרובות כל כמה שניות הייתה הפגזה באיזור, רעש חזק

אם זה באשמת הצבא אני רוצה לקבל פיצוי, אבל איך יודעים באשמת מיזה, כי עברו איזה 6 שנים מאז הצבא ורק עכשיו זה קורה, וזה משתק אותי אני לא יכול לצאת מהחדר, חושב 10 פעמים אם אני מסוגל לצאת מהבית בשביל לפגוש חברים וכו, אין לי אבחנה של PTSD, אבל לאחר השירות אובחנתי בסכיזופרניה וסכיזואידית, לכן אני גם לא יודע אם יש עילה לתביעה כי האבחנות לא בהכרח נראות קשורות לנושא

השאלה על הבן שלי, בחור בן 25. אינו משתף, נוטה להתבודד בחדרו, כשאני פונה אליו משיב בכעס על פי רוב או שאינו משיב כלל.
נשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה. עצבני מאוד. חסר אנרגיות, חסר מרץ.
תמיד היה כזה. אולי חלק מהאופי שלו?
אני מנסה לדובב אותו אך ללא הצלחה. התנהגותו זו לאורך שנים.
יחד עם זאת , הוא עובד ולומד . לא משקיע בלימודיו יש לי תחושה שלומד כדי לרצות אותי.
כשאני שואלת להתנהגותו הוא אומר לי שאני זו שמעצבנת אותו.
אני אמא משקיעה ומפנקת .הוא לא תורם במאומה לבית לא כלכלית ולא עוזר פיזית
( אנחנו הורים גרושים, אין קשר עם האבא)
מה עושים??

היי,
אני עברתי פגיעה מינית מתמשכת בתוך המשפחה ויודעת שעלי לגשת לטיפול אך
אני מכירה מישהי מקרוב מאוד שגם עברה והיא כעת בטיפול אצל מטפלת והמטפלת מתעקשת איתה בשלב זה שעליה לכעוס על אלה שפגעו בה ולדבר איתם על כך ולגרום לכך שהם יתנצלו בפניה .על אף שהיא לא מסוגלת לעשות את זה המטפלת שלה מתעקשת ואומרת לה שזה הדרך היחידה להתחיל להירפא ולהמשיך בתהליך ולא משנה באיזה צורה היא צריכה להראות לפוגע שהיא כועסת עליו ולהגיד לו על מה ושהוא יבקש את סליחתה (על אף שזה פגיעה מלפני 15 שנה)
רציתי לשאול האם זה נכון ואין דרך אחרת להירפא?? כי אני ממש לא מעוניינת לעשות כזה דבר בשום אופן!! ואני לא חושבת שזה נכון לרפא מישהו על חשבון פגיעה במישהו אחר אני יכולה לכעוס עליו אם צריך וגם לא לדבר איתו אבל בחיים אני לא אשפוך את דמו ואדבר איתו על כך ואם זה הדרך היחידה להירפא אני לא מתכוונת להתחיל. אני רק רוצה לשמוע את חוות דעתך כמטפלת האם גם את חושבת כך שהדרך היחידה לרפאות פגיעה כזו היא להתעמת מול הפוגע לכעוס עליו ולדרוש את התנצלותו?? לא מעוניינת לדבר איתו על כך מבחינתי זה לבד הטרדה נוספת להעלות את הנושא בחיים לא דיברתי איתו על כך ולא אדבר.
חשוב לי מאוד לשמוע את תשובתך . אם יש אפשרות לטפל בכזה דבר בלי לדרוש ממני לדבר עם הפוגע על כך בחיים!

שלום
יש לי אחות בת 38 רווקה שלא דיברה עם אמא שלה 30 שנה בטענה שהאמא עשתה הפליות (מה שלא נכון )ולא אהבה אותה (לא נכון )אלו דברים שפיתחה בראש לפני 5 שנים האמא נפטרה ממחלה והיא עדיין לא השלימה עם האמא .
נותר לנו אבא מבוגר
אחותי לא רוצה לשתף פעולה בעזרה בשבילו ובבשולים בטענה שאח שלי העיר לה על הבישול
אח''כ הוא התנצל ואף היא באה לבקרו בביתו.
היא ללא זוגיות.גננת עובדת מלא שעות מסתגרת בבית אוהבת את החתול שלה יותר מאשר את האחים ואת.אבא שלה
שמעירים לה בצורה יפה היא נרגזת.ועונה לא יפה בורחת ונעלמת ולא מתמודדת עם שיחות או לא משתפת מה מפריע לה,היא לא מפרשת דברים בצורה נכונה וגם לא נותנת צ'אנס להסביר היא לא משתפת כלום על החיים שלה
היא כבר חודש וחצי לא באה לאבא שלה לא מתקשרת.לשאול לשלומו
היא מתנהגת מאוד לא יפה אלינו האחים שלה
מה שאני מבקשת איזה שהיא דרך להתמודד איתה משהו בהתנהגות שלה לא נורמטיבי לדעתי מה לעשות היא לא נותנת צ'אנס לדבר ותוקפת

שלום, אני מחפש קורס שנתי מקוון שקשור לפסיכותרפיה שלא מצריך תואר שני.

אני לומד תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באנגלית (בחו"ל) והייתי רוצה להרחיב את הידע שלי עם קורס בעברית.

כל הכוונה תתקבל בברכה,
תודה.

היי ליטל,
אני בת 32, רווקה עם קושי משמעותי ביצירת זוגיות. כל החברות שלי כבר נשואות עם ילדים/ בהריון. אני נמצאת בפחדים שלא אהיה אמא אף פעם...
אני ממש בדיכאון. היו לי קשרים מדי פעם... אבל אף פעם לא חוויתי ממש אהבה... ברקע יש פגיעות מיניות בילדות שאני מטפלת בזה בטיפול פסיכולוגי.
אני כל הזמן בפחדים מיצירת קשר ודחיינית מלהכנס לאפליקציות ולהתחיל להתמודד... והזמן לא לטובתי...
אני פוחדת להרגיש שמשתלטים עליי בקשר...
האם יש לי סיכוי להיות בקשר? להיות אמא?
תודה רבה,
מאי

שוקל לפנות לטיפול בנושא קושי ביצירת זוגיות. ככל הנראה מדובר בסימפטום לבעיות כלליות יותר.

האם עדיף לי לחפש מטפל גבר, אישה או שזה לא משנה? האם זה יכול להשפיע על איכות הטיפול?

האם "טיפול זוגי" זה המונח הנכון שעליי לחפש או שזה פונה רק לזוגות?

תודה.

הייתי בטיפול מגיל 12 עד 18, חזרתי לטיפול בגיל 21 ועכשיו אני בת 24 אצל אותה מטפלת. לפני שנתיים וחצי גליתי על הורה ביולוגי נעדר (סוד של ההורים) המטפלת גם ידעה מזה עוד עשהגעתי אליה בנערות. מאז אני בתחושת תקיעות, אני מרגישה שהטיפול עוזר בחלקים אחרים, אך איכשהו נפהכל מתרכז לבסוף לעובדה שהיא הייתה גם חלק מהשקר, אני לא יכולה לעבור הלאה, אני מרגישה שנעשה לי עוול לזהות שלי ולאוטונומיה שלי כאדם(גם מבחינת השקר וגם בגלל ההפרדה המכוונת מהזהות הגנטית שלי- המטפלת רואה זאת כיעוד שלי כי ההורה הביולוגי בחר לתת אותי ולא מקבלת את זה שהמשפחה שלי והזהות שלי הם שלי ולא משנה מה הורה ביולוגי בחר או לא ההשלכות עליי הם הרסניות וראויות להכרה) , זה דובר הרבה בתוך הטיפול וגם על עזיבה שלו כי אין מקום לכל התחושות שלי שם, אני מרגישה שאין ולידציה והכרה במה שעברתי וממה שהוסתר ממני בעורמה כל חיי (יש דיבור על כך שאיני מקבלת דעות שונות ממני למרות שהסברתי יותר מדי פעמים שזה נושא שנוגע לליבי מאוד ושם אני לא מוכנה לדעתה, מבחינתי אני ציפיתי לאמון ומבטחים בטיפול פרטני פרטי). אני מרגישה שאין לי מוצא, בזבתי שנים שם בטיפול אינטנסיבי ויקר, עם מחויבות גבוה ורצון לשפר את חיי וקיבלתי פסנתר על הראש משום מקום. (הסוד נחשף בטעות). אני לא יודעת מה לעשות אני רוצה לעזוב אבל מרגישה שמשהו לא סגור אצלי ולא מסוגלת כל עוד היא לא מכירה בעוול שנעשה לי כאדם פרטי ונפרד. תעזרו ליי

שלום למטפלים הנכבדים ולמטופלים,
ברשותכם, אם תסכימו, הייתי מעוניין להזמין אתכם לקרוא את הבלוג שלי- עדות אישית שלי המתמודד עם הפרעה סכיזואפקטיבית.

כתבו לי למייל ואשלח לכם את כתובת הבלוג, זאת על פי תקנות הפורום הנוכחי שיש לכבד.

כתבו לי ל:

[email protected]


תודה רבה,
יואב

שלום
מדובר בתלמידה בכיתה י, אובחנה לאחרונה עם הפרעת אכילה, היא התחילה את הטיפול עם תזונאית והיא הולכת לפי תפריט מסוים כדי לעלות במשקל, הבעיה שהיא מתקשה להמיך עם התפריט , היא אומרת לי שכל הזמן היא רואה שצריכה להוריד , והיא הלכה לרופא ולתזונאית כדי לעשות טוב לאימא לה . השאלה שלי איך אפשר לעודד אותה להמשיך עם הטיפול, איך אפשר לעזור לה לשנות את המחשבות הלא נכונות שיש לה בראש, שהיא דווקא רזה ולא שמינה?
לפי דעתה פשוט היא צריכה לרזות עוד, האם יש ביכולתי כמחנכת משהו לעשות בשביל לעזור לה?

שלום..
אני בת 33..
יש לי פחד מוות מהמוות.. אני כל הזמן מפחדת שאנשים ימותו סביבי, אבל בצורה קיצונית..
אני מפחדת איימים מתאונות דרכים, כל יום כשבעלי קם ויוצא לעבודה, אני מבקשת ממנו שישמור על עצמו וצריכה לדעת על הזמן שהכל בסדר..
כשאני מדברת עם אנשים, אני חייבת להגיד להם כל סוף שיחה שאני אוהבת אותם... יש בו פחד שזה יהיה השלום האחרון שאני אומרת להם ולא אמרתי להם שאני אוהבת אותם..

אני תמיד מפחדת שיקרה משהו, ואני לא יודעת איך להיפטר מהפחד המטורף הזה..
מאז שנכנסתי להריון( אני עכשיו חודש שמיני) אז בכלל זה התגבר....

אני פשוט מפחדת פחד מוות שמישהו שאני אוהבת ימות... אבל כל הזמן מפחדת.. זה לא כי הם חולים או משהו חס וחלילה...

בלי תמיד אומר לי שאני צריכה להפסיק לדאוג, אבל אני באמת באמת לא יכולה...

מה עושים? איך מתגברים על הפחד המטורף הזה??
אוף..

שלום רב,

המון זמן שאני סוחב איתי את ההרגשות האלה איתי

לדעתי למדתי לחיות עם הדיכאון וההרגשה נחותה

יש לי הכל אבל אין לי כלום ! אני עצמאי , אני נשוי לאישה מדהימה ילדים קסומים , בית מושלם , מצב כלכלי טוב מאוד ובכול זאת מדוכא ממורמר בדיכאון

אני יתאר לך איך היום שלי ,מהרגע שאני קם בבוקר ? כאילו אני קם למלחמה כל בוקר! מלחמה עם העולם , לדוגמא אני מרגיש מאוד כועס ולא יודע למה .!

אם אני אומר משהו ולא עונים לי (אם עסוקים או אם לא שמו לב) אני לוקח את זה אישית ואומר לעצמי הנה שוב אני אוויר שוב לא מתייחסים אלי ברצינות או אם בכלל!

איבדתי את המוטיבציה ואת השאיפה ... לדוגמא אם השותף שלי מציעה להביא מוצר חדש אני קודם כל שלילי מתנגד אם רוצים לעשות משהו בעסק אני קודם כל לא ... ואחרי זה רוב הסיכויים שזה טוב לעסק ואני ישר נגטיב !

כל שיחה כל מפגש שיש דו שיח אני מתלהם ,ומספיק משהו קטן ואני משנה פאזה לתקיפה והתגוננות.

נמאס לי מזה ! קשה לי עם זה ! מסתובב כל היום עם לחץ בחזה ! הרגשה של כלומניק, הרגשה של נחיתות , של אוויר בעולם . חושב מחשבות עצובות ולפעמים בוכה סתם , יתרה מזאת משהו מרגש/עצוב בטלויזיה אני מתחיל להזיל דמעות !

אני הדס, בת 34. מאובחנת כבעלת הפרעת אישיות גבולית. לאחרונה סובלת מתחושות מאוד חזקות של רייקנות. כבר מתוסכלת מזה מאוד . מה עושים?? איך מתמודדים??

קשה לי מוות שאין לי כח להתחיל לתאר היה לי קשר עם מטפלת שמאוד התחברתי אליה אך עם זאת היו לי קשיים במתן אמון בנוגע למקצועיות שלה בגלל שהופניתי אליה דרך המלצה ולא שאלתי אותה. הקושי הזה והחשש מלשאול חסם אותי מאוד במפגשים איתה (הרבה מפגשים...) עד שהחלטתי לאזור אומץ ולשאול (למרות שנורא פחדתי שאשמע שאולי היא לא טובה בשבילי ) והיא ענתה לי תשובות מאוד כנות מבטיחות ומרגיעות ומאותה פעם הרגשתי שעכשיו הכל מושלם ואני בידיים טובות ופתאום אני במקום שמרגישה מאוד בנוח ואפילו רוצה לשתף אותה והתחלתי בראש להיפתח אליה אבלללל אחרי שבועיים מאז פתאום הכל התהפך ובפגישה עם המטפלת היא הסבירה לי למה היא חושבת להפנות אותי לגורם מטפל אחר ואני רציתי למותתתת זה היה כזה הלם כל כך הפוך מהדיבורים בפגישות קודמות איתה ששאלתי אותה בפירוש מה היא חושבת ואם היא מתאימה לי והיא ענתה לי תשובות כל כך מבטיחות. באותה פעם היא אמרה לי שהיא תעזור לי למי לפנות והיא באמת הייתה בסדר ובדקה וביררה בשבילי והפנתה אותי למישהי שאמרה שהיא לא מכירה אישית אבל קיבלה עליה המלצה ממי שהיא מאוד סומכת עליה . לקח לי זמן להתאושש מהקושי ולבסוף השלמתי עם המצב ואז הלכתי לאותה מטפלת הייתי אצלה פגישה אחת אבל היא ממש לא הסגנון שלי ואין על מה לדבר אני לא מתכוונת להמשיך איתה עם כל המקצועיות שלה שאני מאמינה שיש לה אם המטפלת הקודמת שלי ביררה אבל זה לא עוזר כי אני בתוכי לא התחברתי אליה בכלל ואפילו קצת זלזלתי בה. אז פניתי בחזרה למטפלת הקודמת בבקשה שהיא תעזור לי למצוא מישהי אחרת היא חשבה לשכנע אותי לנסות אבל אני הסברתי לה יותר את התחושות והיא הבינה אבל אני כל כך מיואשתת אני יודעת שמאוד קשה לי להתחבר לאנשים ואני בכלל לא מתחברת לכל אחד ואני מפחדת להיכנס ללופ הזה של חיפושים ללא מוצא כי אין לי כח כבר. בכלל השינוי הפתאומי הזה של המטפלת הראשונה זעזע בי את הטיפת כוחות שהיה לי זה דבר שמאוד חששתי ממנו כל התהליך הטיפולי איתה חששתי מאוד מהנטישה הפתאומית למרות שאני לא רגילה לזה שמנתקים עלי קשרים ואם כבר אני זאת שעושה את זה אבל תמיד יש בי חשש כזה עמוק בפנים. והפעם זה קרה וגם בצורה מאוד מאוד מפתיעה ועד שחשבתי שאני מצליחה להתעלות מעל עצמי אחרי הניסיון הנוסף עם מטפלת חדשה איבדתי את זה לגמרי אין בי טיפת תקווה למצוא את הדרך מצד אחד אני יודעת והבנתי שיש בי כל כך הרבה חסימות וקשיים שלא אצליח לדלג עליהם לבד וגם כשהיה קשה הייתי מנחמת את עצמי שאני לפחות בדרך אבל עכשיו אני אפילו לא בדרך אני לא יודעת אם אמצא מישהי טובה גם מבחינה מקצועית וגם שאני אתחבר אליה וגם עכשיו נוסף לי פחד עצום מנטישה פתאומית אחרי שכבר הייתה שאני מרגישה שאין לי טיפת כוחות נפש לעזור לעצמי אני מרגישה שאף אחד בעולם לא יכול לעזור לי אני אוהבת את המטפלת הראשונה היא הייתה כל כך נעימה וטובה וכל כך בסדר ואין לי תלונה עליה היא הרבה מעבר לאכפתית ודווקא בגלל זה הפרידה הפתאומית ממנה כל כך מערערת ומבלבלת אותי אני מרגישה שאם אז היה בי טיפה אחת של תקווה עכשיו כלוםםם אני מורכבת מסובכת ואין לי תקנה!!!!!! אין לי טעם בשום דבר כלום לא מעניין אותי כלוםםם אין לי כח אני כל כך בהלם כל כך מבולבלת

שלום,
אני נמצאת בטיפול שלוש וחצי שנים.
היו כמה פעמים שיצאתי מאד פגועה מהטיפול, ממש עם דמעות בעיניים. ולא שיתפתי את הפסיכולוגית, הבלגתי, וזו הייתה טעות. בפעם אחת ששיתפתי היא התנצלה שלא התכוונה, ושלא פרשתי את הסיטואציה נכון.
הכל יכול להיות.
היום באתי מאד מאד טעונה, לאחר חוויה מאד מטלות שאני עוברת. ובמקום להכיל אותי, היא פגעה בי כ"כ. עד הנקודה העמוקה שבלב.
והחלטתי שאני חייבת הפסקה, לתת לעצמי שקט וזמן לתובנות. ואמרתי לה שאני מבקשת הפסקה של חודש, והיא לא הסכימה, אמרה שזה לא מקובל עליה. וכו.. והפעם לא ויתרתי. רציתי קצת להתרחק, כדי לחזור בצורה מושכלת יותר. אני אדם מאד עדין בדיבורים, מעולם לא הרמתי שם את הקול, או פגעתי בעצמי.
ברגע שאמרתי לה שאני זקוקה למעט הפסקה. היא אמרה שיכול להיות שהיא תיתן את השעה למישהו אחר, והיא לא מבטיחה לשמור לי אותה.
כלומר, אני צריכה לא לוותר, והיא מוותרת?
האם לא לגיטימי שאדם בטיפול מבקש מעט הפסקה לעצמו?