פורום טיפול נפשי

אני עוקבת אחרי הוואטסאפ של המטפלת שלי
היום הייתי מספר 8 בטיפולים שלה
איך אני יכולה להתמסר אליה אחרי שהיו לה לפני כל כך הרבה מטופלים?
זה לא בסדר לקחת כל כך הרבה מטופלים ביום אחד. זה מעליב ופוגע

שלום לצוות.
אני עצמאית, עוסקת במקצוע יצירתי-אמנותי. יצירותיי מאוד נחשבות וזוכות להערכה גורפת מקהל היעד.
הבעיה שהמחיר הנפשי שאני משלמת על המקום הזה גבוה מאוד.
בכל פעם שמגיעה שעת מבחן- תערוכה גדולה שעומדת להתקיים או מכירה פומבית של יצירותיי, אני חשה רצון לברוח, פחד נורא שהפעם זה לא יצליח.
הפחד הוא מפני הבושה, מפני הרחמים ויש גם פחד דומיננטי מהשמחה לאיד של המתחרים.
כבר שקלתי מאות פעמים ללמוד מקצוע בתחום אחר, אבל לא חושבת שהמקצוע הוא הבעיה.
הבעיה היא הרגישות הקשה שלי, הפחד הנורא מהנפילה, ההתפרקות שאני חשה מול ביקורת שמופיעה בטרם אני נישאת על גלי האהדה ונעלמת כשמופיע ה"אישור" מהקהל המריע.
איך אפשר לקבל פרופורציות?

היי,
אני מאובחן ברפלוקס קיבתי ועכשיו התחיל לי בעיות גם בפיפי מרגיש חוסר התרוקנות
אני בנדם שגם לחוץ
רציתי לדעת עם יש קשר לדברים לבן לחץ נפשי?
ומה אני אמור להגיד לרופאה שלי?

תודה כפולה ליטל.
תודה על ההפניה חזרה לטיפול ותודה שאת עושה את זה תוך מתן מקום מכבד לרגשותיי.
התהליך לא פשוט. יש רגעים של שבירה וקושי, יש רגעים של יאוש, אבל כשיש מטפלת שמצליחה להכיל את הכאב, הבלבול, הסערה והיאוש, לתת להם מקום, לא להיבהל, ובד בבד לתמוך להחזיק ולחזק, ובין השורות, בלי מילים, להחזיק את התקווה בשביל המטופל שעוד לא מסוגל להאמין בה, זה פשוט נותן כוח.
אני מקווה בשביל כל המטפלים שמוכנים ללכת בדרך הלא פשוטה הזו, שהם מרגישים באמת בעומק איזו מתנה מלב ללב הם נותנים.
ממש מתנת חיים.
אגב, מניסיוני האישי שאני חווה על בשרי בהבדל בין שני הטיפולים,
בטיפול בטראומה מורכבת ממש קריטי שהמטפל יעבוד לפי הגישה של פסיכולוגית העצמי.
התיקוף האישור וההכרה הם קריטיים ממש במקרים של טראומה ממושכת בילדות. בגלל הפגיעה בבוחן המציאות.
המטופל זקוק לאימות ו"סדר" במציאות ממושכת לא נורמלית,
המטופל משווע להבנה של "נכון או לא נכון", "היה או לא היה", "אמת או שקר"
המטופל מבקש לשמוע לראשונה מאדם אחר (המטפל) את מה שהוא יודע בתוך ליבו.
ואם זה לא קורה, נדמה לי שבאופן בלתי נמנע המטפל מצטרף לטראומת ההכחשה, ומוסיף שמן למדורת ההאשמה העצמית והבלבול.
ובחווייתי האישית אלו הטראומות הקשות ביותר, הרבה יותר מהחוויות ה"אמיתיות" המזעזעות.
סתם ביקשתי לשתף.
תודה.

איך אפשר לאהוב ולדאוג לכל כך הרבה אנשים? איך אתם עומדים בזה? בבקשה אשמח לתשובה אמיתית וכנה
אתם יודעים גם לדאוג לעצמכם?

שלום,
בשנתיים האחרונות היחסים בן משפחתו של בעלי אלינו השתנה ,
בעלי ואימו דיברו לאחרונה על חלק מהדברים אך מדובר באישה שחייה בלללנד והבאנו שהכל ישאר כפי שהוא והשלמנו עם המצב.
אציין שלא התראינו חצי שנה וישנו רק קשר טלפוני.
לפניי כשבוע ביתי חגגה יום הולדת ומצד חמותי וגיסתי לא היה טלפון למזל טוב או יחס כלשהוא (ביתי כבר ויתרה עליהם מזמן) ילדיי בוגרים והגיעו להחלטה מרצונם ואני מכבדת זאת .
היום גיסתי הזמינה לסופ"ש שנבוא אליה הביתה שנחגוג לחמותי יום הולדתתת.
בעלי אמר לה שיתן לה תשובה בערב.
אציין שבאותו היום קבענו מראש מסעדה לחגוג לביתי במשפחה המצומצמת.בעלי רוצה שנידחה את המסעדה ליום אחר כי עד שהם יזמו מפגש אז צריך ללכת (חשוב לי לציין שבעלי כבר ויתר עליהם מזמן אך רוצה לעשות וי בעניין)
אני טוענת שאין סיבה להזיז את המסעדה שקבענו לחגוג לביתנו ושאפשר להגיד לגחסתי שתדחה ביום או בשבוע מעבר לכך אני כל כך פגועה בשביל ביתי שמשפחץו לא בירכו אותה ליום הולדתה אך בעלי רוצה שניתן כבוד לאימו וזאת למרות שלא יודעים לכבד אותנו.
אשמח לדעתך במצב, מיותר לציין שגם אם נלך לגיסתי ילדיי לא יבואו משום שלא מעוניינים בקשר איתם מה שמכניס למתחים בין בעלי לילדים תודה רבה.

שלום,
אני בת 32 ועזבתי את בית ההורים לפני 4 שנים, אך אני לא באמת עצמאית. הורי תומכים בי כלכלית.
אני מתקשה רגשית להיפרד מהבית ולהיות אדם בפני עצמו.
אני לא עובדת כבר שנתיים, ללא מסגרת. ואני לא מצליחה לפרוח. אני מרגישה בתוך כלא.
אני בטיפול כבר כמעט עשור, הרבה דברים התקדמו, כולל טיפול בפגיעה מינית בילדות ועוד ועוד. אני מרגישה שקורים הרבה שינויים פנימיים אך זה לא מקבל ביטוי בכלל במציאות החיצונית.
אני כל כך תקועה וחייבת כבר לעבוד.
אני רוצה לרצות לקחת אחריות מלאה על החיים שלי. יש תקווה?
תודה על המקום

קרוב משפחה בן 60 עבר ניתוחים רבים לגב, מזה 20שנה אינו עובד, מצבו הנפשי התחיל להתדרדר לאחרונה: תוקף, מאיים, צועק ודוחף. החיים איתו הפכו לבלתי נסבלים במיוחד על ילדיו ואשתו.
הפסיכיאטר המליץ על טיפול תרופתי שהוא מסרב בתוקף לקבל אותו, מבחינתו הוא אינו חולה ולא צריך שום טיפול. מסרב לשתף פעולה בכל דרך שניסו איתו!
רופא המשפחה הפנה את המשפחה לתלונה במשטרה שגם זה לא עזר כי החזירו את הטיפול לפסיכיאטר שלא ממש עוזר ומספק מענה.
מה עושים? למי פונים?

מבולבלת.
לאחרונה קוראת הרבה מאמרים ומבינה שאין באמת ידע ואימות בנושא ריפוי מטראומה מורכבת.
הרבה מאמרים מציינים את הקושי לטפל, הרבה מאמרים כותבים שקשה מאוד לתקן, הרבה מאמרים דנים במורכבויות השונות.
חיפשתי את התקווה, היא כמעט לא קיימת.
השאלה האם זה נכון להכניס מטופל לחוויות בלתי נסבלות במטרה לעבד ולרפא, כשאף אחד מהצדדים (מטפל-מטופל) לא יודע מה וכמה יהיה המחיר?
האם אין דרך לעזור למטופל לבנות חזרה את ההגנות שעזרו לו לחיות עד היום חיים אפשריים?
אמנם אלו חיי הישרדות, אבל הסבל ניתן להכלה, הכאב הנפשי לא מורגש וזה מה שחשוב.
אם יש דרך כזו, האם נכון להתעלם מרצונו ובקשתו המפורשת של מטופל שמעוניין לחזור ולהשתמש בהגנות שעזרו לו עד עתה, רק כיוון שאין אלו חיים במובן הנורמלי של המילה?
אם מטופל מעוניין בכך, למה לא לאפשר לו?

הבן שלי סובל מממחלה כרונית אוטואימונית
נוטל קונצרטה בזמן הלימודים.
יש לו חרדות בלילה, בחילות ופחד מפני האפשרות שלא ירדם/ יתעורר באמצע הלילה ולא יחוש בטוב.
אני שמה לב שככל שאני יותר זמינה ומנסה להרגיע, כך הוא פחות מצליח להתמודד.
בעבר היה בטיפול במשחק שנתיים, לא ניכר שינוי.
וכן בטיפול דינמי חצי שנה.
הטיפול הדינמי הסתיים עקב קשיים במימונו.
אין לי אפשרות כעת לממן טיפול.
האם תוכלו לתת לי טיפים כיצד אוכל לעזור לו?

האם מטופל/ת סטרייט/ית יכול/להתאהב במטפל/ת מאותו מין ? האם זו התאהבות אמיתית?
האם זה אומר שהנטייה המינית השתנתה? זה אפשרי בכלל?

שלום, הבת שלי, בת 14, סובלת מדיכאון וחרדה חברתית. מתנהגת בבית בצורה מאוד קשה, עם הרבה התפרצויות. הפסיכיאטרית רשמה לה פריזמה אך היא מסרבת בתוקף לקחת, אנחנו עובדי עצות איך לעזור לה וגם איך להתנהל בבית

הי צוהריים טובים. אני בן 37. רווק. ללא ילדים. מאוד קשה לי במפגשים משפחתיים עם בני הדודים. המוצלחים. הנשואים. בעלי משפחות. עם דירות משלהם. קריירה. שלתחושתי מתייחסים אליי כמו לחייזר שנפל ממאדים. אני מופנם וסגור ומרגיש ממש כישלון לידם. האם הפיתרון הוא להימנע ממפגשים משפחתיים?

אני בת 25 ויש לי אח גדול שפשוט משליט טרור (לא פיזי) עלינו.
אי אפשר להעיר על כלום אי אפשר להביע דעה אי אפשר אפילו להביע את הכעס והתסכול שלנו ממנו במידה והוא מתנהג לא לעניין כי אחרת זה פיצוץ.
מפחיד להיות לידו לדבר איתו.
רק לו מותר להגיד מה שבא לו, הוא מעולם לא מתחשב ברגשות של אף אחד יוצא חופשי על כולם ומעיר איזה הערות שרק רוצה סתם מכלום.
הוא תמיד מרוחק ומתנהג בצורה מתנשאת ונותן הרגשה בדיבור ובגישה שלו שהוא עליון על אחרים ועוד מרגיש מאוד נוח עם זה כי הוא מבחינתו את שלו אמר. אבל אבוי אם מישהו אחר יעשה זאת.
(בימים בהם הוא ממש מגזים זה גם בא לידי ביטוי בהתנהגות ברוטלית להפיל משהו ואז עוד להרים קול ולהגיד מה מה קרה??)
ודווקא בימים חמורים יותר אמי אומרת לעזוב לשתוק להתעלם לא להגיב ולדעתי פה מתחילה הבעיה.
שנותנים לו לגיטימציה להתנהג איך שהוא רק רוצה מבלי להגיב לו.
* איך אני יודעת שהוא משליט טרור?
-אנחנו כולנו דרוכים ממש פיזית ונפשית לפני שהוא מגיע.
-אי אפשר להביע את דעתנו סתם כך מבלי לחטוף אש.
- אי אפשר לראות סרט או תוכנית טלוויזיה או לשמוע סגנון מוזיקה או אפילו לראות ערוץ שגם בזמן הפרסומות הוא רק מעביר ביקורת.
- אי אפשר להעיר לו בוודאי שלא להיכנס איתו לעימות מפחד!! (ממש דפיקות לב מטורפות יש לי) אחרת הוא גורם לאדם ממול להרגיש לא בסדר לגבי זה והוא "יוצא נקי".
- הוא זורע בנו, בי תחושת חרדה לא נורמלית רק מעצם זה שהוא מגיע.
- הוא משתמש בפחד על מנת להרתיע, הוא ממש סוגר עלינו.
- אם הוא פוגע במישהו (עד שאותו אדם לא בוכה.. מבחינתו הוא נקי ויצא בסדר גמור ואמר את שבא לו)
- כולם פתאום מתנהגים שונה ומתאמים עצמם לזה שהוא מגיע (פתאום אחי האמצעי נמנע מלהגיע מוקדם בשביל שאחי גדול לא יעיר על כל פיפס)..
אני מסתגרת בחדר בשביל להימנע מתחושת המחנק והחרדה.
לאבא שלי פחות מפריע הוא לא רואה את זה.
ואני שואלת עצמי, אם ההורים שלי לא מגיבים לו, או שהגיבו בעבר וזה לא עזר בכלום.
איך אני אתמודד????
* סיטואציה שקרתה-
אמי אמרה לי קדימה נתחיל, אחי האמצעי שאל לעזור במה, אחי הגדול אמר "לעזור להכין אוכל,אתה יודע הוא לא מכין את עצמו לבד"
(הוא כל הזמן מקניט את אחי על זה שהוא אוהב לאכול אבל לא מכין את האוכל בשישי) (רק שלאחי הגדול אין מושג כמה אחי האמצעי עוזר לנו כלכלית,משהו שאחי הגדול בקושי עשה) ואז אחי הגדול ירד רגע למטה ורק אז אחי האמצעי הרשה לעצמו לאכול.
זאת אומרת הוא חיכה שילך בשביל לאכול.
זה מה שאני עשיתי שנים!!!
כי הייתי מפחדת לאכול מולו.
הבעיה היא שאמי לא העירה לו ולא כלום.
ואני לצערי שמעתי זאת מהחדר, בטוח הייתי מגיבה כי לאחרונה יש לי יותר אומץ.
אני לא הוזה.. הבעיה היא לא בי,כי עובדה שכולם דרוכים ממנו.

איך מתמודדים???
זה שנים ככה !!!
אני נחנקת!!!!!! וזה מלראות אותו פעמיים בשבוע לכמה שעות בסהכ!!!
הוא לוקח מאיתנו את האפשרות להראות כל סוג של רגש, צריך להיות רובוטים לידו, להגיד כן ולשתוק.
והבעיה היא שבגלל שאף אחד לא עונה נוצר מצב של "הסכמה שבשתיקה" מה שגורם לו לחשוב עוד יותר שהוא זה שבסדר.

אני בת 32, נשואה.
כל החיים אני מוצאת את עצמי מצטערת בטירוף על כל מיני דברים שעשיתי מתוך אימפולסיבי והתנהגתי כמו דפוקה..
אבל הדבר שהכי קשה לי איתו, ברמה של בכי, חוסר שינה ואי אפשר להתגבר עליו.. זה מה שקרה בירח דבש..
ממש חיכיתי לזה..רציתי איטליה, הוא עשה כל מה שרציתי וחיכיתי לזה! טסנו ל 3 וחצי שבועות..
בסוף השבוע הראשון הגענו למלון דפוק.. ואז באותו יום יצאנו לטייל והוא התנהג אליי קצת בחוסר סבלנות, ואני כמו תמיד לקחתי את זה קיצוני ועשיתי סצנה.
התקשרתי למשפחה שלי, אמרתי להם שאני לא נהנית ושזה חרא ירח דבש ושאני רק מחכה כבר לחזור הביתה..
ולבעלי..
לבעלי אמרתי שאני לא נהנית, שזה לא מרגיש לי ירח דבש אלא טיול תרמילאים.
שזה טיול פשוט מיותר ושאני רוצה לזחור לארץ... 3 ימים הסתובבתי שם ככה ואמרתי לו שאני לא נהנית... ואז הבנתי שפשוט הרסתי לנו את הטיול...
הרסתי לעצמי את ירח הדבש... הכל השתנה מאותו הרגע...
אני פשוט מטומטמת..

זה היה לפני שנה וחצי.. כל פעם שאני חושבת על זה זה מחזיר אותי מחדש.. אני לא מצליחה לשחרר את זה ואת ההרגשה שאני פשוט הרסתי הכל... כל פעם זה מחזיר אותי וגורם לי לבכי שלא נגמר, כאבי לב וחרטות... אני לא יודעת מה לעשות כדי שזה יפסיק ושאני אעביר את זה הלאה..

אוף!