פורום טיפול נפשי

שלום לך.

נשמע מדבריך שאתה מתמודד הן עם המציאות המאתגרת הדורשת הסתגלות, והן- אם אני מבינה נכון- עם תחושה מוגברת של חרדה וקושי לנוכח מציאות זו. בהתאם, נדמה לי שהתמודדות עם הסיטואציה דורשת הפרדה בין הקושי האובייקטיבי לבין החוויה הפנימית. איני מכירה קבוצות תמיכה רלוונטיות, אך ניתן לפנות לייעוץ קצר וממוקד אצל פסיכולוג קליני או פסיכותרפיסט שיסייעו לך לבסס את ההבחנה בין ה"אוייקטיבי" לחוויה הסובייקטיבית, להבין לעומק ולהשקיט את הגורם הרגשי המעורב במצב ובהתאם, להתנהל באופן שמרגיש לך יותר נוח ונכון עבורך.

ליטל

שלום תמר.

כמעט לכל אחד מאתנו יש "נקודות עיוורות", משמעותיות יותר או פחות, סביב תפיסתו העצמית. בהתאם, נשמע מדברייך שאין סיבה לדאוג מפיצול אישיות או מהפרעה נפשית אחרת, אלא להתייחס לנושא התוקפנות כאל "נקודה עיוורת" שלך לגבי עצמך. את אכן מתארת פער משמעותי וחד בין תפיסתך את עצמך לבין הפידבק שאת מקבלת, ולכן אני מציעה להתייחס לפער הזה כאל הזדמנות להתבוננות עצמית וצמיחה נפשית: בירור של נושא התוקפנות יכול לסייע לך להכיר היבטים וחלקים נוספים של נפשך, ומשם אולי גם להרחיב ולשנות דפוסים מוכרים.

היבט נוסף שאליו כדאי לשים לב הוא שלא פעם דווקא אנשים (ולא מעט נשים) מסוימים המורגלים לתת, להתמסר ולתת מעצמם ללא גבול נושאים עמוק בתוך נפשם גם כעס ואכזבה על מה שהם עצמם לא זכו וזוכים לקבל מסביבתם. כעס ואכזבה אלו מתקיימים לרב ברמה לא מודעת ועשויים לצוף על פני השטח ב"סימפטומים" כמו תוקפנות, דיכאון ומחלות וכאבים פיסיים.

לאור שני היבטים אלו, אני חושבת שכדאי לשקול פנייה אל טיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר יותר לעומק את הנושא, ומתוך כך, אולי, גם להיפתח אל עצמך ואל חוויות חיים נוספות. יתכן ולא יהיה לך קל לקבל רעיון זה, כי טיפול פסיכולוגי הוא מקום עבורך ולטובתך ולא עבור אחרים, אבל נדמה לי שיוכל לסייע גם לך וגם לסביבתך.

ליטל

שלום לילי.

הקשר בין מטופלת למטפלת הוא אחד ההיבטים המשמעותיים ביותר של הטיפול מאחר והוא מאפשר לחקור בזמן אמת חוויות רגשיות המתעוררות במסגרת קשר אינטימי. נשמע שאחת החוויות המתעוררת מול המטפלת שלך היא חוויה של ספק לגבי התמסרותה והפניות שלה אלייך- חוויה מכאיבה ובוודאי לא פשוטה. לאור זאת, אני מציעה להתייחס להרגשתך כאל חלק מהחומר והתוכן הטיפולי ובהתאם- לשתף את המטפלת ולעבד איתה יחד את החוויה ואת משמעותה עבורך. מנסיוני, במקרים רבים עיבוד ושיח מסוג זה מחזקים את הקשר ומעשירים את התהליך הטיפולי.

ליטל

שלום לך.

הצגת יצירות אמנות היא אכן אירוע לא פשוט, כפי שאני מבינה זאת, מאחר ואת חושפת ביטוי אישי ופרטי של נפשך לקהל הרחב. עם התקווה להכרה, אהבה וקבלה מגיע גם הפחד שתקווה זאת תתבדה, ושהדבר היקר שחשפת לא יתקבל. לאור זאת, אני חושבת שהפתרון אינו "לקבל פרופורציות" אלא להיפך: לבחון יותר לעומק מדוע מתעוררת כזו עוצמה של פחד. חקירה והתבוננות כזו אפשר לקיים במסגרת טיפול פסיכולוגי שייצר מרחב לעיבוד שעם הזמן, אני מאמינה, גם יקל עלייך הן סביב הסיכון לביקורת והן סביב היבטי חיים נוספים הקשורים בהכרה, קבלה ותחושת ערך.

ליטל

שלום מאור.

תופעות גופניות רבות קשורות במצבי לחץ, אך איני מספיק בקיאה בתופעות שאתה מתאר כדי לקבוע האם הן עשויות לנבוע מלחץ נפשי. מציעה לפנות לרופאת המשפחה ולשתף אותה בקשיים בתחום הרגשי והגופני, ולבדוק איתה האם מתרשמת שיש צורך גם בעזרה נפשית. כמובן, אם אתה עצמך מרגיש שאתה סובל מלחץ נפשי משמעותי כדאי לפנות אל טיפול פסיכולוגי גם בלי קשר להמלצת הרופאה ולסימפטומים הגופניים.

ליטל

תוכל לקבל כאן רשימה של פסיכולוגים להתייעצות ובחינת טיפול

שלום חניתה. 

אני שמחה לשמוע שהשיח בטיפול נכון, קושב ורגיש אלייך כל כך.

לצד זאת אני חושבת שכדאי לזכור שהמפגש הוא עם המטפלת הספציפית ולא עם תיאוריה. הטיפול אינו יישום של תיאוריה עלייך אלא מפגש אישי, איתך ובשבילך.

ליטל

שלום גלית,

אם אני מבינה נכון, נשמע לפי שאלתך שרצית להעלות את שאלתך לדיון כללי - אך פורום זה אינו פתוח למענה של כל המשתתפים אלא רק למענה שלנו הפסיכולוגיות. 

את שואלת שאלה גדולה, שאין עליה תשובה פשוטה וכמובן התשובה אישית ביחס לכל אדם. אני מבינה מדבריך שאת מרגישה מוצפת על ידי דאגה לאחרים ואולי תוהה כיצד לדאוג לאחרים מבלי לוותר על דאגה עצמית ועל הרצונות שלך. זו שאלה מאוד משמעותית וחשובה, שמעלה שאלות לגבי גבולות האמפתיה. אם תהיי מעוניינת בכך, תוכלי לחקור במסגרת טיפול נפשי את האופנים בהם את מקדישה את עצמך לאחרים אך לא מצליחה לדאוג לעצמך, במידה וזה המצב. אני מאמינה שטיםול יכול לתמוך באפשרות להגיע למצב מאוזן יותר, בו את לא מוותרת על דאגה לאחרים, אך מצד שני משאירה מספיק מקום גם לדאגה עצמית.

בהצלחה,

יעל 

שלום שרון,

את מתארת דינמיקה כואבת ומורכבת בין בני המשפחה. אני מבינה שאת פגועה ומרגישה קרועה בין רצונו של בעלך לבין כבודה של בתך. לא אוכל לתת לך עצה פשוטה, שכן נשמע שהעניין דורש התייחסות מעמיקה, על מנת להבין כיצד תרצו להתמודד עם המורכבות הזו והאם יש אפשרות להתחיל ולאחות את השברים (נשמע שאולי בעלך כן מעוניין בכך בכל זאת). אני מציעה לנסות לשוחח על הדברים כמשפחה באופן פתוח ושאינו ביקורתי, תוך הבנה שרגשותיו ורצונותיו של כל אחד מכם הינם לגיטימיים ומובנים. תוכלו כמובן גם להתייעץ באופן מעמיק יותר במסגרת טיפול משפחתי. 

בהצלחה,

יעל 

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע במתמחים בטיפול משפחתי להתייעצות ובחינת טיפול

שלום מאי,

אני שמחה לשמוע שאת מרגישה שהטיפול תומך ומאפשר לעבד טראומות וכאבים, וכן מעודד שינוי פנימי. לרוב, שינוי פנימי הוא צעד לקראת שינוי חיצוני, ולכן חשוב לשמור על תקווה שהשינוי הפנימי יתורגם בהמשך גם לשינוי החיצוני שאת מייחלת לו. כמו כן, עצם הרצון והמוטיבציה שלך לשינוי וללקיחת אחריות הינם בעלי ערך רב ואני מאמינה שיביאו לשינוי בהמשך. אני מעודדת אותך לשמור על התקווה, לא להתייאש, ולהמשיך לצעוד, גם אם זה לוקח זמן אל עבר המטרות שהצבת לעצמך. שימי לב שביקורת עצמית על הקושי לשנות ולחץ לשנות בטרם עת עלולים רק לעכב את התהליך.

בהצלחה,

יעל

שלום נאווה.

התמודדות עם קושי נפשי של בן משפחה היא התמודדות קשה ומטלטלת, ובמיוחד לאור חוסר שיתוף הפעולה וההכרה של האדם עצמו בקשייו. במצב כזה כדאי שהמשפחה עצמה תקבל הדרכה והכוונה. ניתן לפנות להתייעצות עם עו"ס המתמחה בתחום בריאות הנפש אשר תוכל להנחות את המשפחה. ניתן לפנות דרך קופ"ח או דרך מרפאה לבריאות הנפש. כמו כן, ניתן לפנות אל טיפול משפחתי אצל מטפל/ת בעל/ת ידע בתחום בריאות הנפש- יתכן וקרוב המשפחה עצמו יהיה מוכן לשתף פעולה ולבוא לטיפול המכוון אל המשפחה כולה ולא רק אליו ובמידה ולא, הטיפול יוכל לסייע בגיוס וביסוס דרכי התמודדות יעילות עם המצב. בכל מקרה, חשוב מאוד שהמשפחה תקבל הדרכה והכוונה אשר יסייעו בהצבת גבולות וניהל נכון של המצב, שיקלו ויסייעו לכולם.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע שמתמחים בטיפול משפחתי להתייעצות ובחינת טיפול

שלום חניתה.

השאלות שאת מתארת הן שאלות חשובות ועמוקות, אשר אני יכולה לתאר לעצמי שנובעות הן ממחשבותייך ותהיותייך לגבי הטיפול המתאים לך, והן מהמהמורות הנלוות להתחלת קשר טיפולי חדש ולהתמסרות אליו. לכן, מציעה לפתוח את התחושות, התהיות והספקות שעולים עם המטפלת ולבדוק איתה יותר לעומק את משמעותם עבורך.

ליטל

שלום לך,

נשמע שאת מזהה דפוס שבו ככל שאת מאמצת להרגיע, הוא מתמודד טוב פחות. אני חושבת שהזיהוי הזה הוא בעל ערך, שכן ייתכן שמה שבנך זקוק לו זו התחושה שהוא יכול גם להתמודד בעצמו. עם זאת, לא אוכל לתת לך טיפים פשוטים במסגרת זו, שכן יש צורך בהבנה מעמיקה יותר של דפוס הקשר ביניכם ושל האופנים בהם ניתן לתמוך בו. במידה וכרגע לא ניתן לממן טיפול באופן עצמאי, אני מציעה לפנות לרופא המשפחה לקבלת הפניה למרפאה ציבורית לבריאות הנפש, בה תוכלו לקבל טיפול רגשי כמו גם הדרכת הורים, שיכולה לתמוך באפשרות שלך לתמוך בו בצורה הטובה ביותר. 

עוד אפשרות היא לפנות לטיפול קצר מועד, לדוגמת טיפול קוגנטיבי התנהגותי, שעלויותיו פחותות שכן הוא קצר מועד ונמצא יעיל ביותר לטיפול בחרדה. 

אני מצרפת מאמר על תמיכה בילדים הסובלים מחרדה. 

בהצלחה,

יעל 

שלום טל,

בפסיכולוגיה קיים מושג אותו תבע פרויד, שנקרא ״העברה אירוטית״. פרויד השתמש במונח זה כדי לתאר את האופן שבו יוצרים מטופלים את יחסיהם עם המטפל או המטפלת באופן דומה לדפוסי היחסים ולרגשות העוצמתיים שהם חוו בגילאים צעירים עם דמויות משמעותיות, כגון הורים ואחים גדולים. פרויד האמין שההעברה משמשת ככלי עבודה משמעותי בטיפול, היות שהיא הופכת את הרגשות הנסתרים והנשכחים של המטופל לעכשוויים וגלויים לעין. מאז פרויד תיאורטיקנים שונים המשיכו לעסוק בתופעה זו ולחקור אותה. התאהבות במטפל/ת יכולה לבטא כמיהות שונות, ואינה בהכרח בעלת אופי מיני. אני מציעה לשוחח על כך עם המטפל/ת באופן פתוח ולא להבייש, שכן זו תופעה מוכרת, שניתן להשתמש בה בתוך הטיפול לשם צמיחה והתפתחות. 

בהצלחה,

יעל 

שלום יוליה,

אני מאוד מציעה לפנות לטיפול נפשי, במסגרתו היא תוכל לקבל תמיכה בשינוי פנימי ולא רק חיצוני באמצעות תרופות, וכן במגרת טיפול תוכלו לקבל הדרכת הורים, שתנחה אתכם כיצד להתמודד עם התנהגותה בצורה הטובה ביותר. חרדה חברתית ניתנת לטיפול פסיכולוגי (מצורף קישור עם הסברים) ולכן כדאי למאוד לפנות לטיפול ולא להסתמך על טיפול תרופתי בלבד. הטיפול יוכל לתמוך באפשרות שלה להיעזר בטיפול התרופתי.

בהצלחה,

יעל 

שלום לך,

אני מצטערת לשמוע על החוויה שמתעוררת בך בנוכחותם. זה לא נדיר שאנשים שאנשים נשואים זוכים לתגובות לא נעימות מהסביבה ומרגישים ציפייה חברתית מהם להתאים את עצמם לאיזושהו ״מסלול״. עם זאת, אני חושבת שהתחושה שאתה ״כישלון״ קשורה גם בחוויה פנימית כלשהי, שניתן לתת לה מענה במסגרת טיפול נפשי. ייתכן והמפגש מעורר בך תחושות פנימיות שאתה מסתובב איתן בכל מקרה, אך המפגש ״מגרה״ עוד יותר. במסגרת טיפול, תוכל לתת מקום לתחושות אלו ולעבד אותן, ואולי גם בהמשך, להרגיש בעל ערך ללא קשר לסטטוס המשפחתי שלך. אני לא ממליצה על הימנעות ממפגשים ללא התמודדות עם הקושי הרגשי שמתעורר בך, שכן יש לתת מענה לקושי שמתעורר ולא לנסות לשכח אותו על ידי הסתגרות והתבודודת - שיובילו בהמשך לתחושות קשות עוד יותר וליותר התכנסות. 

בהצלחה,

יעל