פורום טיפול נפשי

יש קשר בין ocd של ספקות לבין תופעה שנקראת דה ריאליזציה/דה פרסונליזציה ופחד שהכל הצגה ולא נורמלי ועל פניו מתפקדים כרגיל ולא מבינים איך? ספקות בדיבור,בשפה, בהתנהגות , מחשבה שמה שאני רואה לא אמיתי למרות שאני רואה, פחד מאובדנות..
תוך כמה זמן לוקח לציפרלקס 15 מג לטפל בזה?

מאוד נהנת לקרוא ולהחכים בפורום. מתרגשת מהרגישות שלך, ליטל, ומהמקצועיות ללכת בין הטיפות. את נוגעת ולא נוגעת, נותנת ולא בכפית. מעריכה ומודה לך גם על התשובה שלך אלי. מאוד עזרת לי. מבינה יותר מפעם שאני צועדת במסלול הנכון. נתקעת באבנים, אבל כדבריך, כל אבן היא הזדמנות לצמיחה.
רוצה לומר גם ל"אחת." שאני קוראת את הקריעה הנפשית שלה, קוראת ומחבקת אותה מרחוק. מרגישה את הכמיהה להתמזגות, את הסתירה הפנימית בין החלקים, ואת חוסר השקט. מבינה אותך, למרות שאני לא ניצבת באותה משבצת. נפש מבינה נפש מתוך כאב. רוצה לומר לך שכשאת חווה שוב את הכאב העצום הזה, שתדעי שאת לא לד, כי יש אחת שמרגישה אותך, למרות שאין לי מושג מי את. שואלת אותך ליטל, אם אולי היה נכון ל"אחת" להשתתף בקבוצות שעורכת מרשה ליאנהן. אמנם אינני נוטלת כאן חלק בפן המקצועי, ובכל זאת שואלת... רוצה כ"כ שיהיה פחות סבל...

בתגובה לשאלתי הקודמת (אכפתיות וחוסר אכפתיות סיומים שינוי הסטינג וכו...)הגבת
שכדאי להעלות את הנושא הכואב לדבר עליו ועיבוד של התחושות שמתעוררות מצריך עבודה עם "פצעים פתוחים" ועם כל הקושי בסוף צמיחה וכו..
לפעמים נראה לי "שדשתי" ודיברתי מספיק על נושא מסוים ומה יועיל לדבר עליו שוב?
ויש נושא שאני שמה לב שחוזר על עצמו שוב ושוב האם זה נקרה "פצע פתוח" מתי יהיה לזה סוף? מתי יגמר הכאב...שעולה כל פעם מחדש? לפעמים אני מרגישה שמה כבר יעזור....ומין יאוש כזה שהנה שוב פעם מציק לי משהו וזהו זה גורלי כביכול...וגם כלפי המטפלת שלמרות שהיא טובה מאד ...כאילו אני חושבת מה יעזור לדבר על זה...ואני מיואשת....או כועסת...
אז איך אוזרים אומץ לדבר על "פצעים פתוחים"(ואת ממש דייקת את הנקודה תודה!)ומה עוזר לא לשקוע במחשבות של יאוש "שזה לא יעזור לדבר"? ואין מעבדים את התחושות? מה המהלך?
תודה על הבנה! היא הקלה עלי מאד!

אני מרגישה כמו בהתקף שלא נגמר וכאילו התרסקתי על הארץ ואף אחד לא שולח לי יד להרים אותי ואני לא מצליחה לבד
או כמו תינוק שצורח במיטה והוא כבר צרוד אבל לא לוקחים אותו!
אני אהיה חייבת לחתוך את עצמי היום
האופציה השנייה היא למות

אני אבודה ומיואשת ואני צריכה מישהו מבחוץ.
נפגשנו היום, דיברנו בכנות ובפתיחות על הטלטלה הלא מוסברת של הסופש האחרון וגם על השבוע שנעדרה בו שהיה לי ככ קשה.
היא הבינה מה שקרה בתוכי,מה שחוויתי וגם לי דברים התבהרו.

העניין הוא, שלא הקלה באה עם זה ולא הרגשת קירבה - שבדכ מתלוות לפגישות כאלה.
יותר בכיוון של התפכחות מכאיבה,עבורי.

אני יודעת שאת לא אוהבת להגיד דברים שלדעתך צריכים להיאמר בפגישות..
זה לא מה שאני מבקשת.
אני פשוט ככ ריקה, ומרגישה שנעזבתי..
למרות שאני יודעת שלא.
אני יודעת שאני פשוט צריכה להשלים עם זה שאנחנו שתי נשים בוגרות,מטפלת ומוטפלת,הקשר עמוק וקרוב אבל גם מוגבל מאד ולא שוויוני.
זהו, אני לא יכולה יותר להתכחש למציאות, ו"להתפנק" במשאלות ודמיונות שווא.

אני רוצה לעשות את זה.באמת אני רוצה.
אבל אני לא יכולה.אני מרגישה שמשהו מת בתוכי.קרס.
אני לא יכולה ככה להיות אמא ולא בת זוג ולא עצמי.

אז אני צריכה שתגידי לי מה לעשות?
אני צריכה תשובה קונקרטית.ואל תשלחי אותי לטיפול כי שם זה דובר..ומשם שתי האופציות שאני רואה הן האופציות הבאות:
1.להפסיק את הטיפול במיידי ולהתרחק ממנה.
2.להמשיך בטיפול,ובכל פעם שארגיש את ההזדקקות הבלתי נסבלת אתמודד עם זה בעצמי,בדרך שלי ומחוץ לטיפול.

אני אוהבת אותה ככ, וגם מרגישה שהיא בגדה/הונתה אותי.
אני לא יודעת איך זה אפשרי בו זמנית...
במיוחד שאני סומכת עליה ויודעת שהיא כולה טוב, ואהבת אדם.

בבקשה תגידי לי מה לעשות..
תודה

לפני חמש שנים התחיל אצלי כאב שמתפרש בלחץ חזק באוזנים הכאב מיתחזק ממש שקר מזגן הוא חורף אפילו משב רוח חזק.וזה מביא אותי למצב שאני פשוט לא יוכל להיות בשום מקום כי בקיץ יש מזגן על קור ובחורף אין מספיק חימום אז אני בחדר לבד עם חום בחורף ובקיץ אני בלי מזגן עשיתי הרבה בדיקות וצילומים שם דבר לא נמצא אמרו לי שיש אופציה שזה מימקור נפשי אשמח לעזרה בנושא

מה זה טראומות קטנות,שפוגשות נפש רגישה?
אפשר דוגמאות?

שלום ליטל.
כל כך מבולבלת.
מצד אחד בטוחה שיכולה כבר לבד מצד שני לפעמים בהפסקה שבין הפגישות יש תחושת חוסר ורצון ל"החזיק יד".
ואני די בטוחה שיכולה לבד אבל התחושה הזאת מפחידה.
ואני כבר די רוצה לסיים ובאמת נראה לי שזה אפשרי ורק הפחד מהפחד והתחושה הזאת.
אוףףף!
מה עושים?

שרק יהיה בי הכח והשכל לא ללכת מחר לפגישה
להחזיר לעצמי את השליטה
יש לי בחילה

לראשונה בחיי חובה התקפי חרדה איומים בעקבות הקורונה מתבטא בקשיי נשימה לחץ בחזה חוסר תאבון לילות ללא שינה פחד אימים גם ממחשבות שנדבקתי בוירוס המחשבה הזאת רודפת אותי בכול שעות היממה רופא משפחה נתן לי ציפרלקס בסהכ 3 ימים בטיפול אך מרגישה עוצמות קשות של חרדה כל כך רוצה לחזור לעצמי לא ברור מדוע התפרץ בעוצמת שכזו אובדת עצות לא יודעת איך להכיל את זה

שלום,

אני סובל משני סוגים של מחשבות טורדניות:

1. מחשבות על דברים שעברתי במקומות עבודה בהם סבלתי מהתנכלות של עובדים ומנהלים. הן קופצות במהלך היום, וכל מילה שנאמרה אז ואני נתקל בה היום, יכולה להיות טריגר להסטת תשומת הלב מההווה לעבר לשתיים - שלוש דקות, ולפעמים יותר. זה מלווה גם בכאב בגין ההיזכרות במה שהיה.

2. מחשבות על סיטואציות עתידיות אפשריות (או לא אפשריות). אני יכול לקרוא על משהו בחדשות, ומיד לדמיין את עצמי מרואיין על כך, ועונה בפירוט את דעתי. אני יכול לקרוא על פרויקט מסוים של איזושהי חברה, ומיד לשים את עצמי בתפקיד דמיוני במקום עבודה, כמי שאחראי על אותו פרויקט, ולדמיין סיטואציות שונות ואינטרקציות שונות עם מנהלים וקולגות. זה ממש מגיע עד כדי חיקוי של דיבור, תוך אימוץ מיתרי הקול, אבל ללא הפקת צליל בפועל. אני יודע שזה מוזר אבל זה קורה המון וכבר הרבה שנים כך. אני סובל מצרידות למרות שכמעט ואין לי אינטרקציות בשנים האחרונות עם אנשים, ויכול להיות שזאת אחת הסיבות. קשה להסביר אבל בניגוד למחשבות על דברים שליליים שעברתי במקומות העבודה (סעיף 1), במקרה הזה, של מחשבות על סיטואציות עתידיות, אני מרגיש הרבה פעמים שאני זקוק למחשבות האלה, לעשייה הדמיונית הזאת, ונכנס אליהן כל פעם מחדש, ומתקשה להפסיק גם כשאני מבין את בזבוז הזמן וכשהגרון כואב. העניין הוא שאני בקושי חי את ההווה, ולמעשה לדעתי מעל 50% מהזמן אני במחשבות על מה שהיה, או על מה שאולי יהיה. ובנוסף, למרות שבפועל אני לא מדבר בזמן המחשבות, אני כן מאמץ את מיתרי הקול ולדעתי זה גם אחד הגורמים לצרידות שאני סובל ממנה.

האם יש דרך להקל על המחשבות האלה - להיות מסוגל לקרוא טקסט או לצפות בתוכנית, מבלי להישאב למחשבות על העבר, או על העתיד הפוטנציאלי? לחיות יותר את ההווה ולהישאר ממוקד?

תודה רבה ושבוע טוב

היי,

אני לא יודעת מה קורה איתי..
לכאורה אני אמורה להיות האדם הכי מאושר, כל כך הרבה שינויים קרו בשנתיים האחרונות: עברתי למדינה שתמיד חלמתי לגור בה.. אני מתחתנת עוד חודשיים לאדם מדהים.. לחשוב שהצלחתי להשיג את כל מה שחלמתי..
אבל משהו לא השתנה בי! אני מרגישה ריקה בדיוק כמו שהרגשתי לפני שנתיים, ההבדל הוא שעכשיו אני פוגעת באדם שאני אוהבת.
אני לא מצליחה להניע את עצמו לעשות כלום.. הזנחתי את עצמי.. אני קונכייה של אדם.. ריקה מכל רגש אך באותו הזמן פשוט מוצפת!
אני כל כך כועסת על עצמי!! למה אני לא יכולה פשוט להתעורר על עצמי.. אני לא מרגישה שייכת לעולם הזה, עול, טעות שאי אפשר לתקן..
אם לא היה לי אותו או את הורי כבר הייתי פורשת מהחיים האלה..
תמיד היו לי בעיות עם ביטחון עצמי, שנאה עצמית (הפרעות אכילה כתוצאה מזה), חברתית (מאוד קשה לי להבין מה אני אמורה לעשות בכל מני סיטואציות חברתיות) וריגשית ( להבין מה בדיוק אני מרגישה.. ריקנות אך עם זאת הצפה ריגשית..). לא משנה כמה ניסיתי להרים את עצמי מהתחתית תמיד אני נופלת עוד יותר עמוק..
מה יהיה איתי??

כל כך אני רוצה לקום אל המקלחת ולחתוך את הידיים.ואני אפילו לא יודעת למה.
לא כוויות.אני רוצה דם ניגר שהכל ייצא ממני
אני ממש מרגישה שאני צריכה לאחוז במיטה כדי לא לקום
אני יודעת שלא אוכל להסתיר את זה מילדיי מבנזוגי
ואני יודעת שזה בשליטתיאז למה אני ככ רוצה?
מה מקולקל?
איש אהוב ושני כלבים פרוותים ממלאים את המיטה שלי עכשיו ואני מרגישה ככ בודדה וריקה.כאילו הייתי רוצה להיות בתוך מישהו אחר.
למה זה ככה?
אני לא מצליחה לישון ואני ככ עייפה

אמצע הלילה ושוב אני לא מצליחה לישון
כבר כמה לילות..
רק עם 2-3 קלונקס מצליחה לישון קצת
אני לא בדיכאון אבל אני מרגישה כאב וסבל שאני לא מבינה את מקורם
אבל זה באמת כאב אמיתי אם היה דרך לעשות לזה רנטגן או בדיקת דם הן היו מראות את זה
החיים שלי די טובים ואני צריכה להיות אסירת תודה
אני יודעת שיש אנשים שמתמודדים עם בעיות אמיתיות
לכן יש לי רגשות אשמה קשים בגלל שאניי ככה
ואני בלופ של מחשבות אובססיביות