פורום טיפול נפשי

שלום אייל.
השאלה שלך היא עמוקה וכואבת, ואני שמחה לשמוע שאתה נמצא בטיפול. איני יודעת מה השתנה ומדוע אתה מרגיש כך, אך במרבית המקרים שינוי חשיבתי-התנהגותי אינו מופיע סתם כך אלא מבטא חוויה או תוכן נפשי שאינם מודעים ועדיין אין מספיק מילים לתאר ולבטא אותם. לאור זאת, אני חושבת שכדאי מאוד לשתף את המטפל בתחושות ולאט לאט, ובאופן אישי ומדויק, לתת להן מילים. אני מאמינה שעיבוד של התחושה יביא עם הזמן לשינוי.

ליטל

שלום לך. מציעה לפנות לטיפול בגישה פסיכודינמית- טיפול אשר אינו ממוקד בסימפטום נקודתי אלא בהתבוננות באופן בו חוויות ויחסי העבר השפיעו על האישיות, היחסים והתפקוד בהווה, מאמינה שיציע מענה לקשוי שאתה מתאר. ליטל

תוכל לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע שמתמחים בטיפול פסיכודינמי להתייעצות ובחינת טיפול

שלום רונית.
קושי ביצירצ קשר עין יכול לנבוע מגורמים שונים, ביניהם מבוכה, קושי באינטימיות, קושי סביב חשיפה וכן הלאה. מציעה לעלות את הנושא מול המטפל ודרכו להבין יותר לעומק את חוויתך בטיפול, ואולי גם את חוויתך הרחבה יותר בקשרים ויחסים.

ליטל

שלום לך.
קודם כל, דלתי פתוחה ואת מוזמנת לכתוב. אני מרגישה שאת פונה לכאן ברגעי בדידות וחרדה בהם את באמת צריכה עוד מקום עבורך.
נשארתי עם המילים "כאילו כשאני לבד אין סביב הגוף שלי מסגרת". נדמה לי שאת מתארת באופן מדויק וכואב את האובדן הכואב של העטיפה שהחזיקה ותמכה בך. נכון, את לא לבד ויש לך מטפלים שנמצאים איתך, אבל נדמה לי שאת מרגישה שאיבדת את חווית העיטוף המלא בטרם עת ושאת מתאבלת על כך בכל ליבך, כואבת, מפחדת ולא בטוחה שתוכלי לשרוד. זו אמנם חוויה נוראית, אבל היא גם חוויה שאני מניחה שהיא חלק מהותי מעולמך הפנימי ובמובן זה מהווה חלק מהעבודה והטיפול. זה אולי לא מנחם ברגעי הקושי והסבל, אבל אלו אבני הבניין לשינוי. לאט לאט.

ליטל

שלום לך.
ראשית, אני מציעה להתייעץ עם הפסיכיאטר שרשם לך את הכדורים בנוגע לנושא הגמילה והחזרה לשימוש בטיפול התרופתי. לא כל כדור אינו אפשרי לשימוש בהיריון ופסיכיאטר אשר מכיר אותך יכול לחשוב איתך על פתרונות התמודדות רלוונטיים. עם זאת, ממליצה לשלב בטיפול התרופתי גם טיפול פסיכולוגי- מחקרים עדכניים מצביעים על כך ששילוב בין טיפול פסיכולוגי לתרופתי הוא היעיל ביותר להתמודדות עם דיכאון. בנוגע ל- NLP, זוהי שיטה שנויה במחלוקת כך שאני מציעה לפנות אך ורק למטפל מוסמך (עו"ס לאחר בי"ס לפסיכותרפיה או פסיכולוג קליני) העוסק בה כחלק מארגז הכלים הטיפולי שלו, ולא לאיש מקצוע המתמחה ב-NLP בלבד.

ליטל

שלום נורית. פסימיות ופסיביות מהסוג שאת מתארת אינן מגיעות סתם כך, אלא נובעות בדרך כלל מהיבטים רגשיים שונים כחרדות מפעולה ומאינטימיות, דימוי עצמי ועוד. אלו היבטים אשר הטיפול התרופתי אינו יכול להציע להן מעמנה מעמיק, אלא רק לצמצם את ביטויין הסימפטומטי בדיכאון, חרדה וכד'. לאור זאת, אני מציעה לדון עם הפסיכיאטרית המטפלת באפשרות של הוספת טיפול פסיכולוגי. ליטל

הי נועם.
תמיד יש אפשרות לשינוי עצמי, אבל מאחר ואתה מתאר שאתה מנסה ולא מצליח כבר תקופה ארוכה, אני חושבת שיכול להיות הרבה הרבה יותר קל לעשות זאת עם עזרה.
אני מקווה שבשיחה עם על"ם אפשר יהיה לפתוח עוד כיווני מחשבה ואולי לחשוב, בכל זאת, האם ואיך אתה יכול לקבל עזרה.
בכל מקרה, עוצמת הסבל והמוטיבציה שלך לשינוי הם כוחות חשובים, שאני מאמינה שיהיו לצדך ולאט לאט יעזרו לך לצאת מהמצב, עם העזרה המתאימה.

אל תתייאש.חרדה חברתית היא בעיה שאנשים מצליחים לפתור ולצאת ממנה.

ליטל

שלום נועם.
צר לי שנתקלת באי הבנה לקושי ולכאב שלך על אף המאמץ הכרוך בחשיפה, אני יכולה לדמיין שזה מרפה ידיים.
לצערי כל עוד אתה קטין לא תוכל לפנות לטיפול פסיכולוגי או תרופתי ללא הסכמת ההורים. לכן, למרות הקושי הטמון בכך, אני חושבת שכדאי להתעקש, ואם יש צורך גם לפנות ליועצת בי"ס ולקבל את הכוונתה ועזרתה. במקביל, אני מציעה לפנות ולהתייעץ בקו החם של על"ם המציע תמיכה אנונימית לבני נוער. בשיחה, אפשר יהיה אולי להבין יותר לעומק את הקושי ולחשבו על פתרונות רלוונטיים.

ליטל

שלום נועם.
נשמע שאתה סובל מאוד ושאכן עשית כל מה שביכולתך כדי להיאבק בחרדה החברתית בכוחות עצמך. לאור המאמצים הרבים שכבר הושקעו, אני חושבת שכדאי להעלות בפני ההורים את האפשרות להיעזרות בטיפול פסיכולוגי. כפי שבעיות גופניות מסוימות אינן חולפות ללא התערבות של איש מקצוע, כך גם היבטים רגשיים כמו חרדה חברתית עשויים להשתנות, במקרים מסוימים, רק עם קבלת עזרה מתאימה. כפי שאתה אולי חש בעצמך, חרדה חברתית עשויה להתקבע ולהשפיע על יותר ויותר תחומי חיים לאורך זמן, ולכן כדאי לטפל מוקדם ככל האפשר. אני מאמינה שהשילוב בין המוטיבציה הרבה שלך לשינוי לבין עזרה מקצועית יביאו לשינוי משמעותי.

ליטל

שלום הנרי.
נשמע שעשית צעד חשוב כאשר זיהית כי מוקד הלץ אינו העומס הממשי (למרות שגם הוא ודאי תורם) אלא האופן בו אתה עצמך חושב וחווה אותו. נקודת האור במובן זה היא שכפי שאתה מביא על עצמך חלק ניכר מהלחץ- כך אתה יכול גם למתן אותו. במידה ונושא הלחץ הוא נושא מרכזי ומפריע בחייך במגוון תחומי חיים אני מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכל לעבד את הנושא ולרכוש מיומנויות התמודדות. במידה ומדובר בקושי נקודתי כדאי להיעזר בטכניקות מיינפולנס, הרגעה עצמית ופסיכולוגיה חיובית אשר יאפשרו לך לנהל טוב יותר מצבי לחץ ועומס.

ליטל

שלום לך.
אני שומעת כבר תקופה לא קצרה על המאבק המתמשך שלך, ומתמלאת הערכה לכוחות שאת מגייסת שוב ושוב. כפי שכתבתי לך בעבר, אני חושבת שהנקודה בה את נמצאת היא אחת הנקודות הקשות ביותר בתהליך, שמפגישה אותך- אני משערת- עם היבטים רגשיים ובין אישיים עמוקים ומכאיבים. במובן זה, הכעס, החרדה והקושי העצום מובנים. הדבר היחיד שאני יכולה לומר הוא שאם יצרת קשר עמוק ומשמעותי כל כך במסגרת האשפוז, תוכלי ליצור קשר משמעותי גם עם מטפל/ת בקהילה ובמובן זה, יש תקווה לכך שהעטיפה והתמיכה לא יסתיימו עם תום האשפוז, אלא ימצאו שוב ואיתם יבואו גם הקלה ושינוי.
אלא תתייאשי. זכרי שאת בנקודת שיא של כאב וחרדה, והדברים לא חייבים להמשיך כך.

ליטל

שלום לך.
ילדים שונים מאוד בצרכיהם סביב נושאי הגמילה, ולכן אני מציעה להתייעץ עם הגננת לגבי עיתוי הגמילה גם ממוצץ והאם נכון להתחיל בו בסמוך לגמילה מהחיתול.
במקביל, כדאי לבדוק יותר לעומק האם כדאי להתמקד בגמילה מהמוצץ או בשינוי של דפוס ההתנהגות של הצעקות בלילה. במקרים רבים "הצקות" לילה מסוג זה הן ביטוי לקושי ב"פרידה" הלילית, וליווי והכנה נכונים הכוללים הכנה מראש לכך שאתם משאירים מספר מוצצים ביטה אבל לא תקומו אליהם בלילה יכולים להביא לשינוי משמעותי.
במידה ואתם מרגישים שהנושא נעשה טעון ומורכב, אפשר לפנות לפגישה או שתיים של הכוונה הורית (שיטת אדלר יכולה להועיל) כדי לנהל את התהליך באופן חלק יותר.

ליטל

שלום לך.
ראשית, תהליך אבל יכול להתקיים לא רק סביב אובדן ממשי אלא גם סביב אובדנים סמליים כמו פרידה, פיטורים או- כמו במקרה שלך- אובדן של פונקציה ייחודית בחייך אותה מילא הטיפול. איני יודעת לומר האם התחושות שאת חווה הן חלק מהתהליך אבל נורמלי או ביטוי לכך שצורך בטיפול עדיין קיים ולכן, אולי כדאי לקבוע עם המטפלת פגישה/ות התייעצות כדי לברר יותר לעומק האם ומה את צריכה, ומשם להחליט כיצד להתקדם.

ליטל

שלום סירי.
הקושי שלך לסלוח ולתת צ'אנס מובן וטבעי- עברתם משבר אמון אשר אם אני מבינה נכון, לא עובד לעומק ולא לווה בשינוי משמעותי באיכות הקשר הזוגי. בתנאים אלו, אכן קשה לסלוח ולצפות שמשמהו ישתנה. כדי להניע שינוי של ממש, אני חושבת שכדאי לפנות לייעוץ זוגי בו תוכלו לעבד לעומק את האירועים ולבנות אמון מחודש לא "על אוטומט" אלא מתוך שיח, חשיבה ועריכת שינויים בדינמיקה הזוגית. במקרים רבים, רק מתוך שיח קרוב ומשמעותי נפתחת אפשרות של ממש לשינוי.

ליטל