פורום טיפול נפשי

שלום אורלי.
קשיים חברתיים מהסוג שאת מתארת נובעים בדרך כלל מהיבטים רגשיים, ובפרט כאשר את מתארת שישנה גם רגישות גבוהה ו"תינוקיות". לאור זאת אני ממליצה לפנות להתייעצות עם פסיכולוגית קלינית המתמחה בטיפול בילדים ולבחון איתה האם יש צורך בטיפול, הדרכת הורית או התערבות טיפולית אחרת. במרבית המקרים, התערבות טיפולית-הורית מאפשרת לסייע בתהליכי הבשלה ועיבוד קשיים רגשיים, ושינויים אלו מביאים איתם גם יכולת טובה יותר לניהול קשרים חברתיים תואמי גיל.

ליטל

ליטל

שלום יעל.
טוב שאת מתנדבת ומחפשת דרך לחזק את תחושת העניין והמשמעות, אך תחושות ריקנות, ובפרט לאחר משבר ואובדן, דורשות בדרך כלל מענה מעמיק יותר מפעילות ספציפית. אני מציעה שתפני לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לעבד יותר לעומק את מקור תחושת הריקנות, ולקבל כלים רגשיים משמעותיים ומותאמים אישית להתמודדות.

ליטל

שלום אורטל.
אני שומעת את עוצמת הכעס שהתעוררה בך בתגובה למפגש, ומבינה כי מעורר גם שאלות מקיפות יותר לגבי מי היא המטפלת שבידה הפקדת את נפשך. אלו נושאים רגישים וחשובים ולכן אני מציעה לשתף את המטפלת בתחושות בפתיחות ומתוך נכונות לבחון הן את הדינמיקה ביניכן והן את חוויתך הרגשית. במרבית המקרים, התבוננות משותפת מסוג זה יכולה לקדם את הבנת עולמו הפנימי של המטופל ולהעשיר את השיח הטיפולי.

ליטל

שלום עינת.
לצד היבטים הנורמליים, החיוביים והיפים שאת מתארת בבנך, סביר להניח כי התסמינים שאת מתארת מעידים על כך שקיים קושי רגשי. סימפטום כמו טיק או התנהגות חזרתית עשויים להוות ביטוי לחרדה או להיבטים רגשיים בלתי מודעים נוספים, ולכן בהחלט יש צורך באבחון מעמיק יותר של מקור הסימפטום ובמתן טיפול מתאים. גם אם תפקודו של בנך תקין, חשוב לא להתעלם מהסימפטום אשר מעיד, ככל הנראה, על כך שיש גם קושי. לאור זאת, מציעה לפנות להתייעצות ראשונית אצל פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בילדים, וכדאי לעשות זאת בהקדם כדי למנוע תקבעות של הסימפטום.

ליטל

שלום לך.
אני יכולה לדמיין כמה קשה. את רגע לפני מעבר מהעטיפה של האשפוז לעיטוף עצמאי יותר של עצמך ושל חייך, וזה מפחיד, ולא סתם מעורר את הרצון לקרוע גם את עטיפת הגוף, העור.
זה רגע קשה, שאני מתארת לעצמי שמעורר פצעי עבר הקשורים לפרידות, אולי נטישות, ולהיבטים נוספים ומכאיבים, ואלו מצטרפים לקושי ה"אובייקטיבי" הכרוך בשינוי. יחד עם זאת, צריך לזכור שלפעמים הרגע שלפני הקפיצה למים מפחיד וקשה אפילו יותר מהצלילה למים עצמה. נשמע שהשתמשת באשפוז כדי לעבור תהליך משמעותי, ואלו דברים שנותנים את אותותיהם ואני מאמינה שילוו אותך גם מחוץ לאשפוז.

מקווה בכל ליבי שהימים הקרובים לא יהיו קשים כל כך,
ליטל

שלום עדי.
התקפי חרדה נובעים בדרך כלל מגורמים רגשיים לא מודעים אשר מבנים דפוסי רגש, חשיבה והתנהגות בלתי יעילים המביאים בסופו של דבר לחרדה. מאחר ונשמע שהתקפי החרדה גורמים לך סבל רב ופוגעים בתפקודך ואיכות חייך, אני ממליצה לפנות בהקדם לטיפול פסיכולוגי. התקפי חרדה הם בעיה נפוצה ובמסגרת טיפול ניתן לעבד את הגורמים להם ובכך, בדרך כלל, להעלים את ההתקפים ולהקנות מיומנויות התמודדות יעילות למקרים בהם החרדה מתחילה להתעורר.

ליטל

שלום מאיר.
הן פסיכולוג קליני והן עו"ס קליני יכולים להציע שירותי פסיכותרפיה. ההבדל הוא בכך שהכשרתם של פסיכולוגים קליניים מקיפה ומעמיקה יותר בבסיסה, ורק חלק מהעו"ס לומדים לימודי פסיכתרפיה מתקדמים. בהתאם, אני חושבת שלא כדאי לפסול את המטפלת על רקע מקצועה אלא לשאול אותה יותר לעומק על הכשרתה המתקדמת (למשל, האם למדה בבי"ס לפסיכותרפיה). במקביל, כדאי להעלות בפניה את הספקות שלך. לפעמים הספקות נובעים מגורמים רגשיים ולאו דווקא מאי התאמה של המטפל, וכאשר הנושא מעובד בטיפול הוא הופך פחות רלוונטי. לצד זאת, צריך לזכור שאיכות הקשר עם המטפל הוא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על הצלחת הטיפול ולכן, מעבר לבדיקה ושיח על הנושא, כדאי להקשיב לתחושת הבטן שלך- אם לאורך זמן אינך מרגיש שהשיח הטיפולי נכון, מדויק ומקדם, כדאי לבחון יותר לעומק את התאמת הטיפול.

ליטל

שלום שרון.
כדי לדעת באופן ברור יותר האם אכן מדובר בקושי סביב מחויבות או באמביוולנטיות כלפי הקשר הספציפי יש צורך בשיחה ישירה עם בן הזוג- בתקווה שהוא עצמו יודע להבחין בין שני המצבים באופן ברור יותר. פחד ממחוייבות אכן עשוי להשתנות כאשר לאדם יש נכונות לשנות אותו, וכאשר הקשר הזוגי חזק דיו לשאת תקופה של אמביוולנטיות וספקות.
אני מבינה את הרצון לקבל תשובה חד משמעית לגבי הגורם לפרידה והאפשרות לשינוי אך צריך לזכור כי הנפש האנושית והדינמיקה הזוגית הם נושאים מורכבים ורבי גורמים שלא תמיד ניתן למצוא בהם תשובות והבטחות חד משמעיות. אם הקשר יקר לך ואת רוצה לשמר אותו, אני חושבת שהדרך היחידה היא לבחון הן בינך לבין עצמך והן עם בן הזוג לשעבר האם יש לכם נכונות משותפת לעבודה זוגית משותפת.

ליטל

שלום חני.
מאחר ובנך אינו ילד קטן אלא נער מתבגר, אני לא חושבת שיש משהו שאפשר "להגיד לו" וישנה את המצב. מה שכן אפשר לעשות זה לשאול אותו האם הוא מרגיש צורך בעזרה ואם כן, לפנות להתייעצות עם פסיכולוג. כיוון נוסף שאפשר לשאול אותו לגביו הוא רישום לחקורסי העשרה בהם יוכל לפגוש בני נוער נוספיפ בעלי יכולות גבוהות. לפעמים במסגרות אלו נוצרים חיבורים וקשרים חברתיים שלא מצליחים להיווצר במסגרת הבית ספרית.

ליטל

שלום דינה.
שעות הערב והלילה הן פעמים רבות שעות רגישות יותר מאחר והן מנטרלות את הסחות הדעת של שגרת היומיום ומפגישות אותנו עם עצמנו. לאור זאת, במידה ואת מרגישה שהמצב מפריע לך בצורה משמעותית, אני מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר יותר לעומק את מקור התחושות ולרכוש טכניקות התמודדות. אפשרות נוספת שיכולה לסייע היא ספרי עזרה עצמית בתחום הדיכאון או הפסיכולוגיה החיובית, אך קחי בחשבון שבמידה ומדובר במצב דיכאוני משמעותי יש סיכוי סביר שהעזרה העצמית לא תהווה פתרון מספק. כמו כן, כדי להקל על עצמך בינתיים אפשר לנסות לקבוע מפגשים חברתיים ופעילויות לחלק מהערבים- זה אמנם לא פתרון של ממש אלא "פלסטר" אך יכול להקל עד למציאת אסטרטגיית התמודדות עמוקה יותר.

ליטל

שלום גלי,
למיטב ידיעתי הטיפול היעיל ביותר ל-OCD הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי, אך אני לא מומחית בתחום לכן מציעה להתייעץ עם מטפל עוסק בטיפול זה.

ליטל

שלום לירון.
אני נוטה להמליץ שתשאל את הפסיכיאטר המאבחן על מונחים אלו כדי לקבל הסבר מדויק ואישי להתרשמותו, אך באופן כללי אני מתארת לעצמי שהתכוונן לכך שיש רמה מסוימת של אי שקט/תזזיתיות גופנית, שמצב הרוח משתנה אך נוטה להיות לא כ"כ טוב ושאתה מצליח להעביר בדבריך את חוויתך באופן ברור ונגיש.
אלו אינן "אבחנות" אלא תיאור בשפה מקצועית של התרשמותו ממצבך המנטלי-רגשי בעת הפגישה. בהתאם, היבטים אלו עשויים להיות קשורים או בלתי קשורים לאבחנה הפוסט טראומטית: יכול להיות שמצב רוחך ירוד כתוצאה מהטראומה והקשיים שנלווים לה, אך לא בהכרח.

מאחלת הצלחה בדרך הטיפולית,
ליטל

שלום לך.
אני מבינה את הרצון להנחיה ברורה של מה נכון/לא נכון בהקשרים החברתיים, אך לצערי אני חושבת שאין "מתכון" ברור: שיתוף, הימנעות מקשר, חשש מרכילות ומ"מה יגידו" וכן הלאה הם נושאים שנוגעים ברגשות משמעותיים ועמוקים ולא בסוגיה שעל פני השטח. לאור זאת אני מציעה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכל לברר יותר לעומק מה מעכב אותך באינטראקציות חברתיות וכיצד לפרוץ את מחסום ההימנעות באופן שיאפשר לך לבסס קשרים מספקים יותר.

ליטל

שלום ללי.
מחלה של אדם קרוב כמו אם היא אכן אירוע מטלטל שמייצר גם מציאות יומיומית קשה ומאתגרת וגם מפגש עם היבטים רגשיים לא פשוטים (למשל, תחושות של חוסר אונים ונטישה ונושאים הקשורים למערכת היחסים עם האדם החולה). טוב שיש לך משפחה תומכת אך לעתים במצבים אלו צריך תמיכה נוספת ולכן אני מציעה לך לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי. אולי לא קל לפנות בתקופות עמוסות כאלו משאבים לפנייה לטיפול, אך לא פעם הליווי הצמוד בהתמודדות "משתלם" ומקל בצורה משמעותית.
במקביל, כדאי לשים לב שאת שומרת על עצמך בתוך העומס שהמצב בוודאי מייצר- שימי לב שאת אוכלת וישנה מספיק, ושאת מאפשרת לעצמך להיות במגע גם עם החלקים הטובים והבריאים של החיים- המשפחה, מפגש חברתי וכד'. אלו "פתחי אוורור" שיכולים לסייע בנשיאת מצבי מתח מתמשכים.

ליטל

שלום דניאל.
נשמע שאתה מזהה היטב שעוד לפני שהגיעה תגובת הסביבה, אתה עצמך מתמלא רגשות נחיתות ואי נוחות. במובן זה, אני חושבת ששני אפיקי ההתמודדות שיכולים לסייע הם קודם כל להבין בינך לבין עצמך מדוע אתה חש כ"כ שלא בנוח עם בחירתך ושנית, למרות אי הנוחות שאתה חש, לאתגר את עצמך ולשתף אנשים במקום בו אתה נמצא באופן יזום. הימנעות נוטה להזין ולשמר את עצמה ובמקרים רבים דווקא ההתנסות החוזרת בדבר ממנו נמנעים היא שבונה מחדש את הביטחון. אם תשתף כמה פעמים ותרגיש ש"השד לא נורא כל כך", יהיה לך קל יותר ויותר עם הזמן.

ליטל