פורום טיפול נפשי

שלום אני בת 27 ויש לי אח שגדול ממני ב10 שנים.
אני 5 אנשים משפחה שני הורים 2 אחים שגדולים ממני ואני הקטנה.
אחי הגדול אדם מאוד מאיים ומלחיץ כאשר הוא נמצא כולם עושים מה שהוא אומר בדרך שבה הוא רוצה, כאשר ובמידה ומתנגדים לו הוא מתעצבן ונותן תחושה של אשמה באופן תמידי.
בנוסף ואין ספק בזה בכלל יש בו משהו נרקסיסטי והוא עצמו העיד זאת על עצמו.
ההתנהלות איתו באופן כללי מאוד מלחיצה, שיפוטית מצידו ומאוד לא נעימה.
מעבר לכך הוא מאוד סטראוטיפי געזני וביקורתי עד כדי שמפחיד להגיד את הדעה האישית שלנו שמה זה יביא למתקה או דיון מכוון מצידו (גם אם אין לנו עניין בו) על מנת להסביר לנו שאנחנו טועים והכול נעשה בצורה מאוד מתנשאת.

כאשר הוא הולך (הוא מגיע פעם פעמיים בשבוע) יש תחושת הקלה ואנחת רווחה מאוד גדולה.
זה מגיע למצב שכאשר הוא נמצא אני נמצאת בחדרי או יוצאת מהבית או מתחמקת ממנו בכל דרך.

רציתי בבקשה לשאול כיצד להתמוד עם אדם שכזה? נמאס לי מההשפלות שאמי ואחי בעיקר צריכים לסבול ממנו.
הם לא עונים לו ואם כן הוא יביא אותם למצב שהוא יוציא אותם מדעתם הוא כל הזמן חייב להגיד את ההיפך או כל הזמן נובר בדברים שוליים.

מה לעשות? תודה

אישתי היא פוסט טראומתית, מטופלת כבר שנים בבריאות הנפש, ההתמודדות לא קלה אבל מתמודדים. הבעיה עיקרית היא אמא שלה , שאין לה שום אמפתיה כלפי הבת שלה והמצב שלה. חושבת רק על עצמה ובשביל לגונן על עצמה היא משקרת בלי סוף, ומפיצה רעל מול כל המשפחה עליי. אישתי לא סומכת על אימא שלה, וההתמודדות מולה מתישה אותה. לדוגמא השקר האחרון הוא שאנחנו לא נותנים לה לראות את הנכדים , שבפועל היא זו שלא היה אכפת לה מהבת שלה ומהילדים ופתאום אחרי חודשים היא מתגעגעת היא מפיצה שקרים. בנוסף לכך היא גם איימה על אישתי והמשפחה שלי שהיא תפעל אם לא נאפשר לה לראות את הילדים. כאשר אשתי ענתה לה שזה לא המצב ושמותר לה לכעוס עליה שהיא לא הייתה לצידה בחודשים האחרונים. היא ישר הגיבה מול אשתי והאחיות שלה שהיא תתאבד.
אשתי היא מתמודדת נפש וקשה לה גם בלי זה. כרגע אשתי לא מדברת איתה כי היא כועסת. וכמובן שחמותי מפיצה שקרים וארס לכל כיוון. מה אתם ממליצים לעשות??

קשה לי שאני לאחרונה תוהה אם המטפלת שלי מומחית לטיפול גם בהפרעת אכילה. לפני שהתחלתי את הטיפול לא שאלתי אותה על זה כי זה לא מה שעמד לי בראש יותר נכון לא הייתי מודעת לזה שאני בבעיה מהבחינה הזאת כימזה כאילו היה חלק טבעי ממני. הצגתי רק טראומה מינית ממושכת במשפחה.
לקח לי מלא זמן להבין שאני סובלת מההפרעה הזאת ברמה קיצונית ושאין לי את הסיכוי לשלוט בזה. למרות ששנים חשבתי שכן. הייתי בטוחה שאם רק ארצה אפסיק
עם ההבנה, ההפרעה הזאת קשה ובלתי נסבלת אני מרגישה שאני חיה בבועה שלי שמה שיש בתוכה זה רק הפרעת אכילה. היא מנהלת אותי ומשתלטת עלי והכל סובב סביבה אני כאילו חיה בעולם שלי בתוך הבועה. עולם אחר משל כולם אולי יותר נכון כולם חיים ואני לא. אני כאילו מהלכת באיזה שהוא סרט. לעיתים קרובות ובפרט בזמני התקף התחושה היא שבא לי לצרוחחחח את חיי. אין לי שום מילים לתאר וקשה לי נורא כי מהתגובות של המטפלת שלי אני מרגישה קצת שהיא רחוקה מלהבין אותי ואת מה שקורה לי. רחוקה מלהבין כמה מעבר לסכנה הבריאותית / פיזית יש קושי נפשי עצום ותחושות תהומיות ובלתי נסבלות.
קשה לי מאוד להרגיש את זה מהתגובות שלה. מן תחושה שאין לה את הכלים, הידע וההבנה והיא לא יכולה "להחזיק את זה". אני מרגישה לא מובנת בחוויות שלי. תחושת בדידות איומה שגם ככה מלווה אותי בהתמודדות היומיומית. אני לא מעיזה לשאול אותה על כך אבל אני מרגישה שאין לי את היכולת להיעזר בה בתחום הזה ואני במצוקה ממש
אשמח לעזרה / הכוונה כל שהיא

שלום , הבן שלי השתחרר מהצבא לפני כשבועיים, יש לו חברה מקסימה שאנחנו באמת אוהבים ומסתדרים איתה מצויין, היא עומדת להתגייס בעוד חצי שנה.
הם הפכו את שעות השינה, באמצע הלילה ולפעמים בשעות הבוקר המוקדמות( 4 בבוקר) הם יורדים להכין להם לאכול עם זה לבשל אורז או פסטה או בכללי להוציא אוכל מהמקרר, המטבח נמצא בקומה שאני ובעלי ישנים בה.
חשוב לי לציין כי בעלי ואני מתעוררים מכל פיפס. וזה ממש מפריע למרות שהם משתדלים לעשות את הדברים בשקט. השאלה שלי
1. האם לומר הם משהו על עניין זה שהם נמצאים במטבח כשאנחנו ישנים? לבקש שלא ירדו בשעות האלו.
2. בנוסף האם זה לא מוגזם שהבן שלי כל יום ישן עם עם החברה שלו (מאז שהוא התגייס הם ישנים יחד)כאילו הם כבר גרים יחד? (אני גם שמה לב שהכל סביבה וקשור אליה)
מה אני אמורה לעשות איך להתנהג?
אני לא רוצה להזיק או לומר משהו לא נכון ובטח לא לפגוע ביחסים שלנו איתו ואיתם וביחסים בינהם.

בתקופה האחרונה בכל יום אני מוצאת את עצמי חושבת ומדמיינת לפרטי פרטים מה יהיה ואיך אם המשפחה שלי וחבר שלי ימותו ביום אחד בעתיד הקרוב. אלו לא סתם מחשבות. אני מדמיינת את החוויה המפחידה הזאת כאילו זה באמת קרה. אני בוכה בלי שליטה עד שאני נזכרת שהם חיים ונמצאים בחדר הסמוך. מחשבות אלו תמיד היו לי מאז שהייתי ילדה ויכולתי להתמודד איתן, אבל כעת הן מופיעות בראשי כל יום ואף כמה פעמים ביום. כעת ללכת לפסיכולוג לא רלוונטי עבורי מכיוון שאני סטודנטית ואין לי כסף לזה. אילו דרכים יעילות אפשר להציע לי בתקווה שאם המחשבות הללו יופיעו שוב הן ילכו במהרה?
תודה!

הפסיכולוגית שלי נסעה ל3 שבועות.שתינו חשבנו שהעובדה שאני במסגרת טיפולית תעשה את זה ליותר קל.אבל עדיין אני חושבת על זה יותר ממה שהייתי רוצה.
לאחרונה התבהרה לי ביתר שאת ההבנה שאני שמעבר לטיפול ומטרתו לשפר את איכות החיים שלי, אני פשוט זקוקה לקשר איתה.לנוכחות שלה, לאהבה והדאגה שלה, לתשומת הלב שלה.ולהרגשה שיש מי ש"מטפל" בי.
עם זאת, לצד כל הטוב שיש בטיפול ובקשר שלנו, יש הרבה כאב שנובע ממנו.בעיקר סביב מגבלות הקשר והקושי שלי להשלים עם החלקיות.היא מודעת לזה וזה מדובר ביננו כל הזמן.

אמרתי לה הרבה פעמים שמבחינתי זה קשר לכל החיים, והיא אמרה שכל עוד אני ארצה בטיפול היא תהיה שם.

אני יודעת שהרבה אנשי מקצוע גורסים שטיפול חייב להסתיים מתישהו ושהמטרה היא שהמטופל יוכל להתמודד עם החיים בעצמו..ופתאום זה מפחיד ומטריד אותי שאולי הרצון שלי והנכןנות שלה להיענות לו
הוא בעייתי/שגוי.
מה את חושבת על זה?
האם זה בסדר שטיפול יימשך כל החיים?
וגם - האם הכאב הזה שכרוך בקשר יכול להיפתר/להירפא?

(אציין שאני מאד סומכת על המקצועיות והיושרה שלה).

היי ליטל.דיברו איתנו בטיפול יום על סכימה תרפיה, ואמרו שיש כל מיני סוגים של הגנות שהן אמנם גורמות סבל/נזק אבל נועדו למסך או להגן על משהו מאיים יותר.
ולכן, כביכול, כאשר נוגעים או מבינים מה הדבר האמיתי שכואב, ההגנות יוסרו והסבל יפחת..
אבל איך יודעים מה ה"כאב האמיתי"? וגם - האם את חושבת שמחשבות אובססיביות וחזרתיות הן סוג של הגנה?

שלום,
יש לי חבר מאוד קרוב שאני מכיר כבר 20 שנה מכיתה א׳ והוא אחד כזה שמרגיש שהוא ״חכם״ (אני לא אומר שהוא טיפש) אך לא מצאתי משהו יוצא דופן מלבד ידע כללי רחב מזה שהוא קורא המון ערכים גם חסרי משמעות בויקיפדיה.
יוצא לנו לדבר המון כמעט באופן יומיומי וכשנכנסים לויכוח/דיון גם אם זה על משהו מאוד שטחי כמו האם נועה קירל זמרת טובה או אני מיד נכנס ללחץ שמשפיע עלי מאוד וזה לוקח אותי להמון מחשבות ואני לא יודע איך להירגע להגיד לו ״טוב״ וזהו אני לא יכול אני חייב כאילו שהוא יגיד טעיתי או יסכים איתי לפעמים זה גם דברים מאוד ברורים הוא פשוט לא מסוגל להגיד טעיתי.
איך עלי לפתור את הבעיה הזו עם עצמי איך לדעת לשחרר להגיד לו ״טוב״ תתעסק בשלך ועזוב אותי
רוב הדברים האלה קורים בWhatsApp אל מידי פעם גם בשיחות פרונטליות שאני ממש יודע שהצד השני טועה הוא רואה שהוא טועה אבל לא יגיד טעיתי הוא ימציא תירוצים.
תודה רבה!

שלום,
אשמח לעזרה ,
אחותי בדיכאון כבר כמה שנים הייתה מטופלת אצל פסיכאטר ומטופלת בכדורים,
היתרחקה ממשפחה בקושי מתקשרת ,
נדיר מאוד לנסות לייצר איתה שיחה ,
לאחרונה הצלחתי לגעת בנושא רגיש מאוד שחדש לאוזני ,
ומהמעט שהצלחתי להוציא ממנה הבנתי שעברה אונס בתא משפחתי בילדותה,
כמובן שאני לא אוכל לתת לה עזרה מיקצועית
אך חוששת ליפתוח את הנושא ולחטט שלא יחמיר את המצב.
השאלה שלי ,
כיצד אוכל ליתמוך בה מבלי ליגרום לנזק?
והאם נכון לעודד אותה לשתף אותי ?
תודה.

שלום, בני משתחרר מהצבא בקרוב, במהלך שירותו הצבאי כשהיה מגיע הביתה עם זה לסופש או ריגלה החברה שלו היתה מגיע ונשארת אצלינו מהרגע שהוא מגיע ועד הרגע שחוזר לבסיס, בקרוב מאוד הוא משתחרר ואני בטוחה שהם ימשיכו באותו הכיוון שהיא תהיה אצלנו כל הזמן (היא גרה קרוב), אני יודעת שזה לא ענייני, אך הם נמצאים אצלינו בבית.
מה שלי נראה מאוד מוגזם, מה אני אמורה לעשות בנדון? היא אמורה להתגייס בחודש מאי. חשוב לי גם לציין שאחיו הגדולים לא גרים בבית הם עובדים במרכז וגרים עם בנות זוגם , כך שמרבית מהזמן בעלי ואני לבד.

מגיל 20 עד 29 יצא ששכבתי עם 24 גברים שכמעט כולם היו סקס מזדמן(מוגן כמובן). זה מילא לי חלל ריק שבאותו הזמן התפרש בצורך העז שלי לחום ואהבה בשילוב הצורך שלי למרוד בהורים(ילדות והתבגרות מגוננת) אפילו שזאת עקיפה
ולקח לי כמה שנים לצאת מהלופ הזה ולהבין שזאת לא התשובה. למה זה?

אני זו שלא הבנתי נכון
היא הסבירה לי מה כן ומה לא.
היא לא נעלה לי את כל הדלתות בין הפגישות.
להפך,
אמרה שנשאר לנו הערוץ הנוסף, ושאת המצוקות הקשות היא רוצה שאכתוב בו (בווטסאפ) ולא נכון לכתוב גם אותם במייל כי את המיילים היא לא רואה מיד.

אז אין את המייל לכל מני דברים (ואני גם מבינה שזה הדבר הנכון לי כרגע ..)
אבל כןןן יש לי מקום לזמנים קשים.
את זה לא ידעתי ולהבין את זה ממנה הייתה הקלה גדולה.

אני מרגישה צורך להגיד לך את זה אחרי הדברים שכתבתי .. ולהודות לך ליטל על הסבלנות והאפשרות לכתוב כאן- לפעמים זה מרגיש ממש הצלה!

התייעצות דחופה. בתי בת 11 עם קשיים רגשיים.
תקופה שאנו חווים ממנה תנודות של התנהגות תוקפנות, מרדנות, כעס, חוצפה, אלימות וחוסר מוטיבציה ועניין.
מעדיפה לרוב להיות במסכים.
היא מטופלת רגשית ובכדור פריזמה לאחר אבחון והחלטת פסיכיאטר.
לאור ההחמרה בהתנהגותה ופגישה אצל הפסיאטר בשנית אובחנה עם קושי בוויסות התנהגותי והמליץ על ariply 5 mg.
לאחר ברור על התרופה, נבהלתי מהמידע שתרופה נוגדת פסיכוזה.
האם תרופה זו יעילה לטיפול בקושי בוויסות התנהגותי? האם ישנן תרופות אחרות שנותנות מענה לבעיה?
האם יש השלכות עתידיות בנטילת ariply 5 mg?
אשמח לדעת על אפשרויות אחרות.
תודה!

‎אני נמצאת בטיפול בערך 6 שנים, הקשר עם המטפל היה ויהיה תמיד עבורי קשר מיוחד במינו עם חיבור עמוק ועשיתי המון שינויים מאז תחילת הטיפול. יחד עם זאת אני מרגישה שבתקופה האחרונה הקשיים שיש בקשר ( גבולות, קשר חד צדדי, וכל זה) מתחילים להקשות עליי. אני רגילה בחיים שלי לקשרים מאוד הדדיים, וכל המצב מקשה עליי להגיע ולהמשיך לספר ולשתף.
‎זה אולי מבולבל, אבל מה שאני רוצה לומר זה שעד כה הקשר בנינו היה הדבר שהוביל לצמיחה ושינוי וכעת אני מרגישה שהוא מהווה מכשול ולא נעים לי. אני מעדיפה לשתף בקשיים את הבן זוג שלי או חברות.. מאשר לספר לו, כי אני פתאופ מתחילה לראות את החד צדדיות.. רק אני משתפת, רק אני נחשפת.. הגעתי למצב שאני יודעת שהוא מעריך אותי תופס ממני ומפה אין לי יותר מה להמשיך..
‎אני מןצאת את עצמי רק חושבת על תירוצים איך לבטל פגישה ולא להגיע.
‎אני עוד לא דיברתי על זה עם המטפל כי אני מפחדת שיפגע ״השתמשתי ואז זרקתי״ ואולי יותר מפחדת מכך שהוא יחשוב שאני נמנעת ממשהו.. אני לא מרגישה שאני נמנעת אני סהכ מתחילה להבין שהקשר הופך להיות למשהו שהוא פחות נעים לי כרגע ומביא תועלת. ולכן אני כותבת פה כי אני מבולבת. תודה

סליחה שאני שוב כאן
אני מרגישה שאני לא יכולה יותררררר
כאילו שסתמו לי את הפה קשרו לי את הידיים והרגליים והשאירו אותי להישרף לאיטי בלי שום מוצא.