ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
צוות הפורום מזמין אתכם לשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה ראשונית בהתמודדות עם נושאים הנוגעים לבחירת הייעוץ והטיפול הנפשי אשר יסייעו לכם. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
**כמו כן, הפורום אינו מהווה מענה לשעת חירום. במצבים דחופים אנו ממליצים לפנות לער"ן
(טל' 1201 או צ'ט און-ליין אנונימי) או למיון פסיכיאטרי.
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בוגרים ומתבגרים.
מציעה טיפול פסיכולוגי כאמצעי להשגת שינוי משמעותי הן בחוויה הפנימית והן במציאות החיים החיצונית.
מתמחה בטיפול במצבי דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה, קשיים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לנטייה המינית ופגיעה עצמית. דוקטורנטית בתכנית 'פסיכואנליזה וממשקיה', אוניברסיטת תל אביב. מרצה בבי"ס לפסיכותרפיה יישומים קליניים. מנהלת המרכז להתמודדות עם פגיעה עצמית
שלום,
הייתי בקשר של כשנה עם בת זוג אותה אני מאוד אוהב, מאז ומתמיד היא לא הייתה יציבה ועם חרדות נטישה שגרמו לה להיות נורא תלותית כלפיי. במהלך הקשר היינו נפגשים כל יום והייתי תומך בה מאוד. והיא הייתה מתאהבת בי ברמות נורא חזקות, מה שגרם לתלותיות בי רק ללכת ולגבור עם הזמן. המצב הפחיד אותה כמה היא מאוהבת וכמה היא תלותית כלפיי, והחרדות נטישה שלה נורא החריפו, עד רמה שאילו לא הייתי יכול להתראות איתה ביום כלשהו היא הייתה חווה חרדות ודכאון.
לאחרונה היא נכנסה למצב נפשי קשה שנמשך חודש וחצי, של פסיכוזות,בלבול וחרדות, שהחמירו בהדרגה, עד שהיא הגיעה למצב בו היא התאשפזה בבית חולים פסיכיאטרי במשך כשבוע. ההתמודדות עם המצב הכניסה גם אותי להמון לחץ נפשי וחרדות. עד שבמהלך האשפוז אמרתי שאני חייב ספייס מהקשר בינינו, כי הוא מכניס אותי להמון בלבול רגשי.
היא יצאה מהאשפוז לפני כשבוע, מאז היא במצב יותר טוב, אולי בין היתר מכיוון שאנחנו לא בקשר. אך היא הפסיקה לקחת את התרופות שניתנו לה ואינה מעוניינת בטיפול פסיכולוגי, מכיוון שהיא לא חושבת שהוא מסוגל לעזור לה.
אני עדיין נורא אוהב אותה, נורא קשה לי עם היותנו פרודים ואני נורא מתגעגע, אך גם קשה לי להיות איתה בקשר, מתוך חרדה שאם נחזור להיות ביחד הדברים בהדרגה יחזרו להיות כפי שהיו ושוב ייגרם הרבה כאב לשנינו.
ביומיים האחרונים מרוב געגועים הדדיים חזקים התראנו שוב ודיברנו קצת ואני מרגיש שהיא כעת שוב מתחילה להרגיש תלותיות כלפיי ושולחת לי הרבה הודעות וגם מתקשרת הרבה.
אני די אובד עצות, הייתי שמח לשמוע את חוות דעתכם על המצב, והאם יש סוג טיפול כלשהו או המלצות כלשהן שיעזרו לה או לי בהתמודדות עם המצב..
תודה רבה
שלום יוסף.
נשמע מדבריך שאתה נע בין האהבה והחיבור החזקים שאתה מרגיש לבין ההכרה בכך שהקשר כפי שהוא, ובמיוחד כאשר הפרטנרית אינה מעוניינת בטיפול, הוא קשר בעייתי שמקשה עליך. בהתאם, אני חושבת שההחלטה לגבי המשך או סיום הקשר היא החלטה מורכבת שדורשת התבוננות פנימית מצדך. למשל, אני חושבת שחשוב להבין אילו היבטים רגשיים גרמו לך לבחור פרטנרית תלותית כל כך ומהם הגבולות שלך (למשל, האם אתה מוכן להמשך קשר ללא טיפול או למחוייבות להפגש כל יום?). פעמים רבות גורמים רגשיים לא מודעים משפיעים על הבחירות הזוגיות שלנו ועל האופן בו אנו מתנהלים בקשר, והבנה מעמיקה יותר של גורמים אלו מאפשרת לקבל החלטות בריאות ושלמות יותר. לכן, אני ממליצה לך לפנות להתייעצות עם פסיכולוג/ית שילוו אותך בתהליך זה.
ליטל
שלום,
אני מחפשת מסגרת חוץ ביתית לבחור צעיר בגיל 19, סובל מפסיכוזה ופרנויה.
מנסה למצוא מקום שבו תהיה סביבה תומכת, הכוללת טיפול, תעסוקה ומגורים.
עדיפות לסביבה חקלאית ואף עיסוק בחקלאות. האם קיימות מסגרות שיכולות להיות רלוונטיות בדרום/צפון הארץ?
תודה רבה!
שלום דניאלה,
לצערי אני לא מתמצאת בתחום, אך תוכלי למצא מידע באתר משרד הבריאות תחת כותרת "שיקום בקהילה".
ניתן גם לפנות למכון צהר, מכון פרטי המתמחה במתן שירותים שיקומיים.
ליטל
שלום רב,
אני עובדת מגיל 21. גם במהלך לימודיי כסטודנטית. כיום בת 53.
הייתי שכירה, עצמאית ושוב שכירה, בעלת תואר אקדמי.
ב- 9 השנים האחרונות עבדתי בתפקידי ניהול כשכירה.
החלטתי לסיים מיוזמתי. לקחתי סיכון, רציתי שינוי. והאמת זה מאד סיכון רציני
לקחת בגיל זה.
מאז התחלתי עבודה נוספת ומיד אחרי חודש עזבתי, לא התאימה לי והחלטתי שחבל לגרור זמן מכיוון שאני מחפשת גם יציבות לאורך זמן במקום עבודה וחבל
למשוך זמן כאשר יש אי שביעות.
העניין, שאני מאד מבולבלת. לא סגורה על היקף משרה. מצד שני, לא רגילה לא לקום לשיגרה יומיומית של עבודה מחוץ לבית.
המצב מכניס אותי לחרדה נוראית שמקרינה גם על סביבת משפחתי.
אני מאד מבולבלת לגבי מקום עבודה ומפחדת שרק בגלל הלחץ אכנס למקום עבודהשלא מתאים לי.
יש לציין שפונים אליי בעקבות קורות החיים. הלכתי כבר לקרוב ל- 13 ראיונות עבודה. לחלק מהפניות אני מסרבת.
המצב הנפשי שלי כרגע הוא של חרדתיות, דכאון, חוסר כיוון ופחד שמהלחץ אמצא מקום עבודה לא מתאים או בכלל לא אמצא.
תוכלו לייעץ לי?
תודה
שלום יעל.
את מתארת תגובה רגשית לחיפוש מקום עבודה, ונדמה לי שהדרך לסייע היא להבין יותר לעומק מה בתחום התעסוקתי מעורר את הלחץ, החרדה והעצב.
תחת הכותרת של "מקום עבודה" נכללים אספקטים רבים שנוגעים לערך העצמי, יחסים עם אנשים אחרים, עצמאות ועוד מגוון רחב של היבטים רגשיים ובין אישיים. כאשר התגובה לתהליך חיפוש העבודה אינה "עניינית" אלא רגשית, סביר להניח שהתהליך נוגע באזור נפשי טעון ורגיש יותר ובהתאם- כל חיפוש העבודה הופך להיות מכאיב ומלחיץ. לכן, אני חושבת שכדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי בו תוכלי להבין טוב יותר את הגורמים הרגשיים המקשים על התהליך, לזהות באופן ברור יותר את הצרכים והרצונות ולהבחין בין שיקולים תעסוקתיים פרקטיים לגורמים הרגשיים. מתוך כך, אני מאמינה שיהיה לך קל יותר הן ברמה הרגשית והן ברמת ניהול חיפוש העבודה.
ליטל
שבת שלום,
אז באמת הצעתי לו לנסות טיפול שיעזור לנו לתקשר יותר טוב.
והוא הסכים לשמחתי. אז תכלס מה עושים?
בודקים אזור ומומחיות המטפל ובוחרים לפי תמונה?
אין לי מושג באמת .מהרגע שמצלצלים כמה זמן זה לוקח?יש פגישה ראשונית? ומה קורה אם אנחנו מרגישים לא נוח, אפשר? ורצוי להחליף?
היה לנו נסיון רע לפני שנים עם פסיכולוגית ולא העזנו לספר אחד לשני את האמת מה הרגשנו כלפיה רק אחרי שנים, וחבל.
אני לא מכירה מישהו/היא שהולך לטיפול(יכול להיות שהולכים רק לא מדברים על זה) אז לא יכולה לקבל המלצות.יש מחיר אחיד לפגישה? וכמה זמן נמשכת פגישה באמת שכחתי
יש לך הצעות?
המון תודה ושבת נהדרת
נב כבר מרגישה הרבה יותר טוב ושאנחנו בדרך הנכונה
שלום יונית,
אני שמחה מאוד לשמוע! נשמע שלמרות התחושות הקשות הקשר איתך חשוב לבנך והוא אכן מוכן לפעול כדי לשמור עליו.
מאחר ואין לך מקור להמלצות, אכן אפשר להיעזר באינטרנט. את יכולה גם להיעזר במוקד ההפניות של האתר בטל' 1800-200-205, בו תוכלי לפרט יותר על הצרכים ולקבל המלצה מתאימה על מטפל/ץ באזור מגורייך.
בדרך כלל ניתן לקבוע פגישה תוך זמן קצר (מספר ימים או שבוע). משך הפגישה הוא בדרך כלל 50 דקות, אבל כדאי לשאול את המטפל מראש לגבי המחיר ומשך הפגישה, מאחר ויש שונות בין מטפלים.
בכל מקרה, חשוב מאוד שתהיי קשובה לעצמך ואם תרגישי שהמטפלת לא מתאימה, אל תהססי להעלות את הנושא בפניה ואם הדיאלוג איתה לא ישפר את המצב, בהחלט אפשר לעבור למטפלת אחרת. חיבור אישי עם המטפל הוא תנאי קריטי להצלחת הטיפול, ולא מעט אנשים מנסים יותר ממטפל אחד עד שמרגישים שהגיעו למקום הנכון. בעיני, המדד הוא תחושה שהמטפלת מבינה את החוויה הרגשית באופן עמוק, ומייצרת מרחב בו הדברים החשובים באמת מצליחים להיות מדוברים. אם יש תחושה של חוסר הבנה, חוסר דיוק או סתמיות, והתייחסות לתחושה אינה מביאה לשינוי- כנראה שכדאי לנסות מטפלת אחרת.
ליטל
הצעתי כבר טיפול זוגי והוא מסרב. אומר שהוא לא מאמין בזה. שהוא לא צריך עזרה והוא יכול לטפל בזה לבד. ניסיתי כמה פעמים. אמרתי שעובדה שאנחנו לא מצליחים. הוא בשלו.
שלום לך.
מאחר ובעלך אינו מוכן לשתף פעולה, ולאור הכאב והקושי שאת מתארת, אני חושבת שכדאי לך עצמך להיעזר בטיפול. טיפול יכול להציע תמיכה ובעיקר לסייע לך להתארגן טוב יותר סביב המציאות המשפחתית החדשה,כולל מול בעלך. מנסיוני, גם כאשר הקושי קשור בבן זוג שלא מעוניין לפעול לשינוי, השינוי הרגשי שחל במטופלת עצמה מביא פעמים רבות לא רק להקלה משמעותית אלא גם משפיע על הסביבה ואף מסייע לבן הזוג לפנות בעצמו לטיפול.
ליטל
בפגישתי הראשונה (פגישת היכרות) עם פסיכולוגית קלינית שאני שוקלת להתחיל עימה תהליך טיפול התנהגויות מסויימות שלה נראו בעייני תמוהות ולא ידעתי כיצד לפרשן.
בתור התחלה, הייתי המטופלת הראשונה שלה לאותו היום וצלצלתי אליה מלמטה כ2 דקות לפני השעה שנקבעה (7:58) ושאלתי אם אוכל לעלות, היא ביקשה שאצלצל באינטרקום בול בזמן בו קבענו (8:00), אך לבסוף ויתרה והורתה לי לעלות.
לאחר שנכנסתי, הופתעתי שלא הוצעה לי אפילו כוס מים או תה.
אלו הם הדברים הקטנים.
לדבר הגדול:
תיארתי בפניה קורות חיים דיי יבשים וכללים במהלך השיחה, ללא עבר חריג או אירועים טראומתים (ולו בגלל שזו פגישה ראשונה ולא הרגשתי בנוח להיפתח לגמרי).
בשיחת הסיכום בסוף הפגישה היא ירתה בשלושת המשפטים האחרונים שלה שהיא זיהתה אצלי בעיות עמוקות "בכל מיני שכבות" שהטיפול בהן יקח שנים.
היא הוסיפה ש"כבר עכשיו" היא יודעת שאני הולכת לתרץ לה המון במהלך הטיפול ושהיא תצטרך "למשוך אותי" חזרה אל תוך הטיפול. מיד לאחר מכן, בלי שום הסבר מאיפה היא הסיקה את הדברים הקשים הללו או בדיקה איתי לגבי אם אני רוצה לשאול אותה שאלה בהקשר הנ"ל היא אמרה שהפגישה נסתיימה וליוותה אותי
השיחה עצמה איתה הייתה בסדר והיא השאירה רושם של אישה חכמה, אבל קשה לי לחשוב באיזה הקשר זה יהיה נורמלי להטיל על מטופל חדש "פצצה" כזו בסוף הפגישה הראשונה, במין הכתבת עובדות למטופל וללא מחשבה שאולי הוא רוצה לקבל הסבר או להבין מה הטעמים שעומדים מאחורי דבריה.
האם אלו סימני אזהרה?
האם לא לקבוע איתה פגישה נוספת בהתבסס על האירועים הללו?
תודה על המענה.
שלום הדס,
מאחר ואת כותבת באופן כללי מאוד, אני מתקשה להתייחס לשאלה שלך. יש התנהגויות שאינן לגיטימיות או שפשוט אינן מתאימות לך כמטופלת, ויש התנהגויות שאולי עוד לא ברורות לך אך לא בהכרח מעידות על בעייתיות.
במידה ומדובר בהתנהגויות המעידות בעינייך על אתיקה בעייתית או על חוסר מקצועיות ברור- כדאי לפנות למטפלת אחרת.
במידה ויש לך ספק, אני מציעה לשתף את הפסיכולוגית בהרגשתך סביב התנהגויות אלו ולשאול אותה ישירות לגביהן. שיחה ישירה על הנושא יכולה להבהיר את המצב ולחזק את ההרגשה לגבי התאמתה או אי התאמתה של המטפלת.
ליטל
ליטל שלום.
היה לי עכשו איזה עניין עם פחד או חרדה ממקום מסויים שהייתי צריכה להיות בו. פחדתי להיות בו. ניסיתי להעלות את עיניין הפחד בפגישה והמטפלת שאלה, אבל למה?
בטון של איך זה יכולה להיות בכלל?
איך יש לי פחד כל כך גדול להיות שם?
כאילו שזה בכלל לא הגיוני או בא בחשבון שאפחד להיות שם.
ואני נסגרתי. לא רציתי לדבר יותר על הפחד שלי.
והייתי שם במקום המפחיד ההוא וכל כך פחדתי שלא רציתי להיות שם! נסגרתי בתוך עצמי ורק רציתי לברוח משם מהר.
וכל הזמן אני חושבת אם כדאי לי להמשיך ולהיות מטופלת אצלה. (כבר מטופלת הרבה שנים אצלה..)
פגעה בי כל כך הרבה פעמים ולפני מספר חודשים נפגעתי ממנה מאוד, מאוד!
לא יודעת אם יש עוד טעם להמשיך איתה(היא משוכנעת שכן...)
אני מנסה לשמור על עצמי כמה שיותר מפניה, עד כדאי כך שכל שיתוף נשקל 100 פעם האם כדאי ועד כמה.
שלום גבי.
אתחיל בהתייחסות לסיטואציה הספציפית שתיארת ואעבור להתייחסות רחבה יותר.
את מספרת שחווית את שאלת המטפלת כביקורתית ואולי מזלזלת ומבטלת את חוויתך הפנימית. בתגובה לכך נסגרת. זו תגובה מובנת- אף אחד לא רוצה לחוות ביקורת כאשר הוא חושף היבט רגשי ואינטימי. לצד זאת, אני חושבת שאלו מקומות שכדאי לדבר בהם על הפגיעה והתחושה כדי להבין טוב יותר את האינטראקציה ואת עולמך הפנימי. למשל, האם יתכן שהחוויה משחזרת חוויה של ביטול העולם הרגשי שלך? האם היא נוגעת ברגישות יתר שלך לביקורת? התבוננות משותפת על החוויה בדרך כלל מובילה לחשיפה של היבטים רגשיים משמעותיים.
גם ברמה הרחבה יותר,אני חושבת שכדאי לבדוק יותר לעומק עם המטפלת את תחושת הפגיעות והאכזבות החוזרות. חוויה מסוג זה יכולה להעיד על בעיה בטיפול אך לא פחות מכך, יכולה להצביע על קושי לקבל את חוסר המושלמות של הקשר ואת האפשרות שגם בקשר קרוב ומשמעותי יש אכזבות ואי התאמה. קשה לי לייעץ לך באופן קונקרטי מאחר ואלו היבטים מאוד עדינים ועמוקים שחשוב לעבד בטיפול באופן אינטנסיבי, ומתוך עיבוד זה בדרך כלל יש יכולת לקבל החלטה שמרגישה נכונה ומדויקת יותר.
ליטל
היי, אשמח לעזרתכם. הילד אמנם בן 9 חודשים, אבל המצב נמשך מאז הלידה. זה התחיל שאחרי הלידה הוא רצה לנסות ללמוד לבד כל מיני דבר בלי להיעזר באף אחד, גם לא בי. כמו לחתל, לעשות מקלחת ראשונה וכו'. כבר בשבוע הראשון לאחר הלידה כשהייתי עם התינוק בבית והוא טיפל באירוע הברית בבית הכנסת. בחודש הראשון הלך לבית הוריו לצבוע להם חדר. אני לבד עם תינוק בן כמה ימים קמה אליו לבד בלילות, עוד כאובה מהלידה. המשפחה שלי תומכת ועוזרת. והוא מתלונן שכל הזמן המשפחה שלי נמצאת אצלנו, ולמה אני לא מנקה, מסדרת, מכבסת וכו' (לדעתי הלא מקצועית הוא סובל מאובססיה לניקיון).
קיוויתי שהוא באמת באיזשהו מצב זמני, הסתגלות למצב.. אבל לצערי הרב, המצב נמשך. עוד לא חזרתי לעבודה (צפויה לחזור בקרוב). כל ה-9 חודשים אני קמה לבד לילד. לא ישנתי יותר מ-4 שעות ברצף. כשביקשתי עזרה בסופשבוע, שאשן לילה אחד ברצף הוא אומר שהוא עובד כל השבוע ועד שיש לו סופשבוע לנוח הוא לא יתעורר. בסופ"ש הוא קם מאוחר, מתי שבא לו. רוב הזמן ב-14:00 ואחרי. מדבר על זה שאין לו פנאי לעצמו (מה שלא נכון, כי הרבה פעמים אני יוצאת והוא נשאר בבית לבד ויכול לעשות מה שבא לו וכמובן לישון כמה שבא לו. כששאלתי איפה הפנאי שלי עצמי אמר לי שכל היום יש לי פנאי, כי אני לא עובדת. יש ימים שהוא הולך מיד אחרי העבודה לפגוש חבר או להורים שלו. הרבה פעמים הוא נותן לילד לצרוח ולא מאפשר לי להרגיע אותו כיוון שרוצה להרגיע אותו לבד. גם בימים אלו מתלונן שהמשפחה שלי פה כל הזמן (הם בדרך כלל פה בשעות היום, לפעמים, פעם, פעמיים בשבוע הם נמצאים כשהוא מגיע) לא רוצה להאריך יותר מידי. בגדול, הוא שם את עצמו לפני כולם, בטח לפני אבל גם בהרבה מקרים לפני הילד - לדוגמה, אם אני מרדימה אותו כשהוא חוזר מהעבודה הוא נכנס לחדר ומרים אותו כי הוא מתגעגע ובעצם קוטע את ההרדמה.
השאלה היא אם אכן מדובר בדיכאון אחרי לידה של גברים, ובכלל מה אני יכולה לעשות. ניסיתי כמובן לדבר איתו. אבל הוא ממש מנותק. מתרכז בתלונות כלפי, שכל היום אני בבית והוא חוזר מהעבודה ויש כלים בכיור, ואני לא מנקה ולא מכבסת (מה שכמובן לא מדויק). הוא לא מבין שאני לא ישנה וטיפול בתינוק הוא אינטנסיבי. אם יש לי זמן במהלך היום אני מנסה להשלים שעות שינה. וכמובן לדאוג גם לעצמי, לאכול. ולאחר מכן לעשות מה שאני מצליחה במטלות הבית. אבל הוא לא מעריך כלום.
נואשת לעזרה.
שלום לך.
המעבר ממצב של זוג למצב של משפחה הוא מעבר דרמטי ומטלטל, וזוגות רבים מתמודדים עם קשיים בשלב זה סביב הצורך לחלק ולארגן מחדש את המשאבים, להתמודד עם מצב מתמשך של עומס הנובע מחוסר השינה והטיפול התובעני בתינוק קטן ולשמר היבטים זוגיים מהנים וקרובים גם במצב השפחתי החדש. במובן הזה, למרות שאני מבינה כמה קשה לך כרגע, יש תקווה לכך שעם עזרה מתאימה תוכלו לצלוח את השלב הקשה.
נשמע שבעלך נע בין קוטב של רצון לקחת אחריות מלאה ולהרגיש שהוא שותף מלא לטיפול לבין קוטב של התנערות מהאחריות והויתורים שנדרשים במסגרת ההורות. גם את, באופן טבעי, מותשת וזקוקה לעזרה ותמיכה וקשה לכם להעניק זה לזה את מה שאתם צריכים. לכן, ולאור הרגשתך שאתם לא מצליחים לנהל שיחה אפקטיבית בנושא, אני חושבת שכדאי מאוד לפנות לייעוץ זוגי ממוקד שיסייע לכם להבין קצת יותר לעומק מה קורה ולארגן מחדש הן את ניהול הבית והן את היחסים שלכם, שבאופן טבעי עוברים טלטלה.
יש מקום לאופטימיות, מאחר וזוגות רבים חווים ומצליחים לצלוח משבר המתעורר סביב לידת ילד ראשון, אבל חשוב ליהעזר ולא לצבור טינה ומתחים לאורך זמן.
ליטל
שלום רב, אני בת 31
אף פעם לא הייתי בטיפול כזה או אחר.
אני מרגישה צורך לעשות את זה עכשיו.
איך יודעים לאיזה פסיכולוג לפנות?
מה אומרים? איך מתחילים?
שלום אור,
בחירת פסיכולוג נעשית בדרך כלל על בסיס המלצה או מתוך חיפוש באינטרנט ותחושת חיבור ראשוני עם תחומי הטיפול שהפסיכולוג מתמחה בהם ועם האופן בו הוא מתאר את התהליך הטיפולי שהוא מציע. את יכולה להיעזר באינדקס המטפלים של האתר או במוקד ההפניות של האתר בטל' 1800-200-205. בתוך הפגישה תוכלי להרגיש אם יש חיבור ואם נוצר דיאלוג שמרגיש לך משמעותי ונוגע בדברים שחשובים לך.
אני מבינה את החשש והתהייה לגבי "איך מתחילים" אך מציעה פשוט להגיע למפגש הראשוני ולראות מה קורה לך, מה מתעורר ומה את רוצה להביא. הפסיכולוג יסייע לך למצא את הדרך להביא את עצמך למפגש כך שאין צורך ביותר מדי תכנון והכנה מראש. העיקר הוא להיות קשובה להרגשתך ולבדוק שהמפגש אכן מרגיש לך מחובר ומתאים.
ליטל
היי,
אני בטיפול כבר זמן מה. אני מרבה לשתוק במפגשים, לפעמים פגישות שלמות. אחרי חודשים של שתיקה, שבה לא שיתפתי. והוא כעס על כך והבהיר לי שהמצב לא יכול להימשך באופן זה ושאם אני מעוניינת בהמשך הטיפול אז אני חייבת לדבר.
לפני 2 פגישות דיברתי סוף סוף. אמרתי (אומנם עדיין באופן חלקי) למה אני באמת שם. החוויה הייתה כל כך קשה, היה כל כך קשה למצוא את המילים. הוא היה מאוד אמפתי וקשוב, לשם שינוי.
היו עוד 2 פגישות מאז, ושוב קשה לי לדבר. מאוד קשה לי, למרות שהוא היה מאוד אמפתי ולמרות שזה היה נעים לדבר. המילים פשוט לא יוצאות החוצה. אני באמת שרוצה לדבר איתו אך חשה שאינני מסוגלת. כאילו משהו חוסם ועוצר את המילים מלצאת, ושוב אני עוטה את המסכה החייכנית והנעימה וממשיכה בהצגה כאילו הכל בסדר, כשבעצם הכל לא בסדר. יוצאת מהפגישות כאובה ומתוסכלת ואני שוב לא מצליחה לפרוץ את מחסום השתיקה. הוא הפסיק ללחוץ ולכעוס כשאני לא מדברת. נראה לי שהוא רוצה שהדברים יבואו ממני, מבלי שהוא ילחץ עליי. אולי סוף סוף הוא הבין שפשוט קשה לי לדבר ושאני מנסה לדבר אבל זה פשוט לא מצליח. אני חושבת שאני חווה תסמינים של פוסט טראומה. סיפרתי לו על זה לא מזמן, באותה פגישה שבה אזרתי אומץ. ומאז הוא השתנה והפסיק ללחוץ עליי לדבר והוא מאפשר לי לשתוק. כאילו שכל הגישה שלו השתנתה וממטפל שמאוד לוחץ ודוחק, הוא הפק למאוד עדין וזהיר. האם יש קשר בין הדברים? האם זה חלק מאסטרטגיית טיפול בפוסט טראומה?
תודה...
שלום שירה. ישנם שני כיוונים מרכזיים בטיפול באנשים שחוו אירועים טראומטיים. כיוון אחד מתמקד בנטרול סימפטומים כמו פלשבקים וחרדה (למשל שיטות SEE FAR CBT או somatic expirienc) והכיוון השני הוא טיפול בגישה פסיכודינמית המכוון לעיבוד רגשי של האירוע הטראומטי, השלכותיו על חיי המטופל ועיבוד רגשי של אזורים רגשיים ובין אישיים נוספים. מתוך מה שאת מתארת נדמה לי שאת מטופלת בגישה השניה. מאחר והטיפול הדינמי מכוון לעיבוד מצבים רגשיים שונים, למטפלים יש גישות שונות לעבוד עם החומרים אשר המטופל מביא (בדבריו או בשתיקתו) לטיפול, והמדד להתאמת הטיפול וליעילותו, בעיני, היא האם הטיפול מייצר חוויה של קשר ושל יכולת לגעת בנושאים שחשובים למטופל באופן נכון ואמיתי. באופן אישי אני לא מאמינה שלחץ וכעס או לחלופין, שתיקה ממושכת, יכולים לתרום למטופל ולקדם את יכולתו לעבד את חוויתו הרגשית ובפרט סביב אירועים טראומטיים, אשר במקרים רבים אחד נזקים המשמעותיים שלהם הוא שהם קטסטרופליים מכדי שהנפש תוכל לתת להם מילים. אני חושבת ששתיקה היא סוג של תקשורת, ושהאתגר בטיפול הוא לסייע למטופל לתת מילים לחווית השתיקה. לקושי, לחוסר האונים, לאלם או לכל חוויה הרגשית אחרת המקופלת בשתיקה. כאמור, מטפלים שונים עובדים בדרכים שונות, אבל אני חושבת שחשוב לבדוק, עם המטפל ובינך לבינך, האם את מרגישה שהטיפול כפי שוא מתנהל יכול או לא יכול לאפשר מגע עם הנושאים המשמעותיים לך. לפעמים, מתוך שיחה על מה שאפשרי או לא אפשרי בטיפול, אפשר לחשוב הלאה על הכיוון שיכול לסייע למטופל. ליטל
תודה על התשובה.
אבל נראה לי שהבעיה היא באמת עוינות כלשהי או כעס מצידו.אחרת קשה לי להסביר את ההתנהגות שלו כשאני ממש זקוקה לשיחה ועידוד ממנו.
פוטרתי מהעבודה ובגילי זה די קשה למצוא עבודה אני שולחת קורות חיים ולצערי לא עונים לי בכלל, ונראה לי שבעל כורחי אצא לפנסיה מה שמאוד מדאיג אותי.
דיברנו בטלפון אני והוא על המצב כשאני מדוכאת למדי כשלפתע הוא היה חייב לנתק והבטיח שתוך רגע יחזור אלי.
זה כמובן לא קרה והוא לא חזר אלי באותו ערב אלא שלח הודעה וביקש סליחה בצהרים שלמחרת צילצל ושוב נכנסנו למעגל קסמים של ריב וכעסים. הוא מבקש סליחה ממני כבר שנים על ההתנהגות שלו.אני סולחת והוא ממשיך לפגוע בי כל הזמן ולבקש כמובן סליחה.
אולי הוא לא התבגר? או שאולי הוא פשוט אנוכי שחושב אך ורק על עצמו והחברים שלו וזהו אני בצד? נשכחתי? מה יכול להיות הגורם האמיתי לזה שאני צריכה אותו,לדבר איתו ואין לו זמן בשבילי? אני כותבת ומוחקת ובעיקר בוכה מהבוקר נפגעתי עמוקות.
אני לא מאמינה שעד השפל היחסים הזה הגעתי עם הבן היחיד שלי. מה עושים? שיחררתי אותו כמו שיעצת לי לעשות אין לי צפיות ממנו שיתקשר, שיבוא. (הוא גר עשרים דק הליכה ממני ולא ראיתי אותו כמעט שבועיים) כך הוא מתרחק יותר ויותר ואני חשבתי שברגע שאשחרר אותו היחסים ישתנו.כשהוא לא ירגיש מחויב להתקשר אז הוא יתקשר פעם ב....אבל יתקשר .
אני בד"כ טיפוס אופטימי אבל היומיים האחרונים גרמו לחשוב שאולי אני באמת לבד, ואני לא יכולה לסמוך על אף אחד מלבדי.
אני מוכנה לתת את נשמתי עבורו אבל לצערי נראה לי שאני רק לנטל כבד עליו.
אשמח לתשובה.
יונית
שלום יונית.
אני מצטערת לשמוע על הפיטורים ועל התחושות הקשות.
קודם כל, עוד לפני היחסים עם בנך, אני חושבת שכדאי להפנות חלק מהמאמצים לבניית שגרת חיים שתמלא ותספק אותך (לימודים, התנדבות וכן הלאה) מפני שאני מאמינה שככל שיהיה לך טוב יותר בינך לבינך, וככל שהעולם שלך יהיה עשיר בפני עצמו, כך גדל הסיכוי שתוכלי לנהל נכון את הקשר ביניכם.
ובחזרה לקשר עם בנך. אני מבינה את הכאב והעלבון שלך, אבל קשה לי להאמין שאת "רק נטל" עבורו. מערכות יחסים בין הורים (טובים ככל שיהיו) לילדיהם הן תמיד מורכבות יותר וכוללות גם רגשות של אהבה והכרת תודה וגם מטענים של תסכול, אכזבה וכעס.
בין אם בנך עוין ולא הוגן ובין אם לא, אני חושבת שהדגש צריך להיות על שיפור הקשר ביניכם ושיפור התחושה שלך לגביו. אלו קשורים בשני היבטים שמשפיעים זה על זה: הקשר המציאותי עם בנך והחוויה הרגשית, כלומר הציפיות והתפיסות שלך לגביו.
נשמע שאת באמת מנסה לשפר את הקשר המציאותי, אך אתם נכלאים שוב ושוב לנתיב של האשמות וכעס ולא לשיחה "יעילה" על מה שאתם צריכים זה מזה. לכן, אני חושבת שכדאי לשקול פנייה לייעוץ משותף בו תוכלו להיעזר בבניית דיאלוג אפקטיבי יותר לגבי הצרכים, היכולות והרצונות שלכם מהקשר. במקרים רבים תיווך של צד שלישי מרכך ומסייע להגיע להבנות ולתת ביטוי גם לצרכים והמגבלות וגם לאהבה והאכפתיות. אפשרות נוספת שנשמעת לי מתאימה מאוד היא טיפול לך עצמך. את מתמודדת (ככל הנראה) גם עם יציאה לפנסיה שהיא שינוי חיים משמעותי ביותר וגם עם קשיים בקשר שכל כך יקר לך, וטיפול יכול לסייע לך הן בעיבוד של היבטים אלו והן בזיהוי מקור הקשיים בקשר עם בנך ובמציאת דרך טובה יותר לשימור קשר טוב איתו.
אמנם טיפול שלך לא ישנה את בנך, אבל בהחלט יכול לסייע לך להרגיש אחרת לגביו, ואולי גם לזהות דפוסי תקשורת איתו אשר מרחיקים במקום לקרב, ודרך שינוי שלהם להביא לשיפור של הקשר.
ליטל
אני רוצה לדעת בקשר לבעיה של אימפולסיביות וכעסים שיש לי
כמו אני כועס שאנשים מחנכים אותי/אומרים לי מה לעשות/מתעלמים
ממני וזה מגיע למצב שאני צועק ומקלל אותם ואפילו מוציא את
הכעסים על אנשים אחרים אפילו אנשים חטטנים וחוצפנים גורמים
לי לאבד שליטה איך אפשר להיות פחות רגיש ואימפולסיבי
בסיטואציות האלה ?
שלום מני.
טוב שאתה מודע לבעיה שלך ומעוניין לקחת עליה אחריות. לא קל לשנות דפוסי רגשות והתמודדות ולכן אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי שיסייע לך להבין מדוע אתה מרגיש כך וכיצד לשלוט בתגובות שלך.
ליטל
שבת שלום ליטל. אני מטופלת בתרופות אצל רופאת משפחה אבל אני לא בטיפול הייתי המון שנים בטיפול אבל החליטו שמיציתי וזה באמת נכון כי אני באמת יודעת לעזור לעצמי לבד בשעת מצוקה וגם משפחתי מתנגדים שאלך לטיפול וגם אין לי סל שיקום גם עברתי דברים לא נעימים בטיפולים האלה. בכל מקרה רציתי לשאול למרות שאני יודעת לעזור לעצמי יש ימים שאחר הצהריים אני מוצפת במחשבות שליליות פסימיות, לא חס וחלילה אובדן או משהו כזה פשוט מחשבות מדכאות על מה שעברתי בעבר על הטעויות שעשיתי בעבר מבחינת בני זוג לא נכונים שהתאהבתי בהם ויצאתי איתם אין לי ילדים וכיום אני גם לא יכולה לעשות ילדים הגעתי לגיל המעבר והמחזור הופסק לי אני מרגישה שונה מבחינת אנשים אחרים בגילי כולם נשואים עם ילדים כאילו מחשבה שאני היחידה שלא נשואה אני גם לא עובדת כרגע בבוקר ובערב אני מרגישה מצוין הכל טוב שמחה צוחקת נפגשת עם חברים אבל באמצע השבוע אני לא יכולה להיפגש עם חברים כי הם עובדים וגם חלק מהם נשואים ואין להם זמן להיפגש רציתי לשאול מה לעשות כדי להסיר את המחשבות השליליות אחר הצהריים שאני מרגישה את המחשבות הפסימיות כאשר כמה שאני מנסה לעזור לעצמי מצד אחד לפעמים זה מצליח ואני יוצאת מזה לבד אבל יש ימים שכאשר יש לי מועקה ומחשבות שליליות אני חסרת מוטיבציה וקשה לי באותו רגע לעזור לעצמי אני בוהה מול הטלוויזיה עם המועקה לצאת להליכה אחרי הצהריים שיש לי מועקה ומחשבות שליליות אין לי את המוטיבציה לצאת בין היתר גם בגלל מזג האוויר אבל זה לא עוזר לי ההליכות האלה ניסיתי את זה ולא עזר לי האם יש לך רעיון אחר כדי להתמודד בנוסף לעצה לטיפול פסיכולוגי? אולי את יודעת על אתר באינטרנט שאני יכולה לקרוא על זה כדי להתמודד? או ספרים? אשמח לעצה מאחלת לך שבת נפלאה ותודה רבה
שלום רינת.
את מתארת כי הקושי המרכזי שאת חווה הוא בשעות בהן את לבדך וללא מסגרת ולכן אני חושבת שכדאי לפעול קודם כל למציאת מסגרת- חוג, התנדבות, עבודה וכן הלאה. מעבר לכך, אני מסכימה איתך לגבי הצורך ברכישת טכניקות התמודדות לרגעים הקשים יותר.
תוכלי להיעזר בהודעה שפרסמתי בנושא. כמו כן, אני מצרפת קישור למכון המציע מספר ספרים שיכולים לסייע. אפשר ליצור איתם קשר ולהתייעץ לגבי הספר המתאים לך ביותר:
http://psagot.com/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA%D7%A0%D7%95/
ליטל
לכתוב יומן אישי זה משפר את הזכרון ?
שלום יהודה,
לצערי אני לא מתמצאת בתחום של זיכרון כך שאני לא יודעת להשיב לך באופן חד משמעי.
לצד זאת, ידוע שאנחנו זוכרים טוב יותר מידע שעיבדנו באופן יעיל, ומאחר והכתיבה מבוססת על תהליך של עיבוד, בהחלט יתכן שתזכור טוב יותר אירועים שכתבת עליהם.
ליטל
יש בעייה אצלי זה כשאני לא לוקח טיפול פסיכיאטרי אני נעשה
אימפולסיבי מתרגז בקלות וצועק/מקלל אנשים ולעומת זאת כשאני
לוקח טיפול אז המצב הפוך אני יותר שקט ורגוע אני רוצה לדעת איך
רגוע ולא אימפולסיבי והגיוני גם בלי הטיפול הזה שהוא לא כ"כ עושה
לי טוב מבחינה בריאותית ?
שלום תום,
אימפולסיביות ורגזנות עשויות לנבוע מגורמים שונים, ולפעמים אפשר ללמוד טכניקות שונות לשיפור ההרגעה והשליטה עצמית. כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי אשר בנוסף לטיפול הפסיכיאטרי יוכל לסייע לך לטפל בגורמים הרגשיים המביאים לאימפולסיביות וללמוד טכניקות
לשיפור השליטה העצמית.
ליטל