פורום טיפול נפשי

שלום לכולן.ם,

בשיחה עמוקה עם חבר שנמצא בתהליך הכשרה להפוך למטפל, עלה כי חזרו להופיע אצלו התקפי חרדה שחשב שנעלמו לפני שנים.
החבר מתוסכל וחושש שהעובדה הזו מטילה בספק את הכשירות שלו כאיש מקצוע פוטנציאלי.
אני טענתי בתוקף כי לא יתכן שזה נכון, ואין שום סיבה שמטפל.ת שמתמודד.ת בעצמה.ו במישור הנפשי לא יוכלו להיות מטפלים מצוינים.

חשוב לציין כי אלה התקפי חרדה בלבד, והתמונה לא מכילה התמודדות עם הפרעות נוספות, כמו דיכאון או ליקויים בבוחן מציאות.

אני מחפש חומר בנושא, הן מקצועי והן מעדויות אישיות (למשל כתבות עיתונות).

תודה רבה

יש לי מטפלת מדהימה, זמינה כמעט לכל זמן
סבלנית,מכילה . אני איתה כבר שנה וככל שעובר הזמן אני ויותר מנצלת את מה שיש לה לתת וקשה לי עם זה כי כל הנתינה והמקום שהיא מהווה לי מבחינתי הוא כלכך לא מובן מאליו . בחיים לא היה לי את הקצה של משהו מזה לא במשפחה או חברות . אי אפשר שלא לערב רגש כשמדברים על רגשות ושהיא שם .

קשה לי עם זה שעבורי זה כלכך גדול ועבורה זה מובן מאליו ,"זה התפקיד שלה" ועד כמה שזה תפקיד מעולם באף טיפול לא ראיתי כזו טוטאליות,היא באמת מומקדת בי גם אם אני לא שם בחוויה .

לאחרונה יוצא לי לחשוב על זה...זה מדהים אותי
היא עושה מלא דברים במקביל ועדין שם איתי

כשהכרתי אותה ישר חקרתי עליה , אני טיפוס חוקר כזה . היא לא כלכך מספרת על עצמה אם בכלל ,לא הציגה את עצמה . הייתי אצלה כמה מטפלים הם תמיד משתפים פירורים על עצמם ,לעיתים היה ניתן לראות עליהם איזה יום עבר עליהם והיא פוקר פייס ,היא פשוט נטו מראה מטפלת וכלכך מתחשק לי לשאול מה איתה , איפה היא . אבל יודעת את הגבולות ...היום בטיפול הרגשתי אנרגיה אחרת ואני תוהה איך אפשר להבחין מי באמת הגיע איתה . האם עובר עליה משהו ...אני יודעת שלא אדע מעולם אבל מטריד אותי

פתאום מפחדת להתקשר מה שבדרך טבע לאחרונה קורה הרבה,מפחדת לקחת לה את הזמן שלה . היא מאוד מקצועית .

היי,
אני סטודנטית לפסיכולוגיה, בת 23
אני מעוניינת להתחיל טיפול אך לא יודעת לאיזה שיטת טיפול ללכת וכמובן לאיזה מטפל (אין לי המלצות מהסביבה הקרובה).
אין לי בעיות חרדה, או דיכאון פשוט רוצה לפרוק את העול היומיומי שיושב עליי וכמובן הקונפליקטים היום יומיים שאני חווה ביני לבין עצמי ובין לבין סביבתי.
אשמח להמלצה על איזה סוג טיפול מתאים לי.. כי אני לא באמת מכירה/יודעת.
תודה רבה:)

זה אפשרי להיות בזוגיות עם אדם בעל פוסט טראומה מורכבת, שמתמודד עם חרדות קשות ועם סיוטים, בלי שבן הזוג יקבל משהו נפשי מזה בעצמו?

בת הזוג שלי בעלת טראומות לא פשוטות, הכוללות כמה מקרי אונס ותקיפה מינית, היא מצאה את החברה הכי טובה שלה מתה, התגלגלה ברחובות, בפנימייה, עסקה בסחר בסמים ובזנות והייתה מכורה לסמים קשים.
בנוסף היא ניסתה כמה פעמים להתאבד, הניסיון האחרון היה לפני שנה.

היא נקייה מכל זה, היא עובדת ולומדת ומנסה להשתקם. אבל החרדות נשארו, הסיוטים נשארו, והיא נאחזת בי מבחינה רגשית בצורה מאוד לא בריאה. הויסות הרגשי שלה שואף לאפס, היא מסוגלת להתמוטט מכל דבר קטן, ואני שם כל פעם לאחוז בה ולהרים אותה למעלה.

בעקבות כל זה יש לי שתי שאלות.
הראשונה, האם יש דרך להפחית את התלות הרגשית שלה בי,
והשנייה, האם יש דרך לא להיות מושפע מזה עד כדי לחטוף פוסט טראומה או חרדה בעצמי?

שלום, בני חייל מגיע פעם בשבוע/שבועיים הביתה בימי חמישי עד ראשון, מרגע שמגיע הביתה החברה שלו מגיעה עד לרגע שהוא חוזר חזרה לבסיס בראשון. חייבת לציין כי יש ביניהם זוגיות יפה, אוהבת ותומכת. סוג של אהבה "של גיל התבגרות" (לבן שלי יש עדיין צד ילדותי) מספר פעמים שוחחנו עימו בלי להטיף אלא ממה שאנחנו מרגישים ורואים.... שישאיר מקום לחברים (למעט שיש לו) ולדברים שהוא אוהבת לעשות, וכלום לא עוזר, הוא בשלו.... מה גם שמאז שהוא איתה הוא מבזבז כספים בלי סוף...על אוכל, גלידות מלון חסר סבלנות אלינו, ארוחות שישי היא איתנו וכו'..... חשוב לי לציין הוא הקטן משתי אחיות בנות 23, מאוד ערכי, תמיד משתף אותנו, חשובה לו דעתנו.....יחד עם זאת בתקופה של החודשים האחרונים הכל סביב החברה...גם כשאנחנו רוצים לומר לו משהו אנחנו לא יכולים כי היא נמצאת בכל רגע ורגע......גם כשהוא צריך לצאת מהבסיס הוא בלחץ להגיע הביתה ואם הוא נשאר קשה לו עם זה שהוא נשאר בבסיס....הכל מסתכם סביבה....אנחנו לא יודעים מה לעשות מכילים ומכילים את המצב יחד עם זאת נשמח לדעת האם צריך לשחרר ולאפשר לו ...

בעבודה שלי, שלמרבה האירוניה היא בתחום בריאות הנפש, אני שומעת הרבה את האמירה שלא תמיד אפשר לעזור.לא לכולם.את חושבת שזה נכון?

אני עייפה.נמאס לי להילחם.
במיוחד כי אני יודעת שאין לכך סיבה. החיים שלי טובים, לא הכל מושלם, אבל יש לי הכל כביכול.אובייקטיבית, השנתיים האחרונות היו טובות.
רק שיש בתוכי חור, רעל, חושך.אני גורמת לזה.
יש דברים שאני לא יכולה להכיל.ניסיתי הרבה זמן.באמת התאמצתי.

אז זהו נכון? לא תמיד אפשר לעזור.
מה אני אמורה לעשות? להתקיים ולסבול כי אני מחוייבת לאנשים שקרובים אליי? בן זוג,ילדים..
איך אני צריכה להמשיך לחיות?

האם יש הבדל בין אבחון פסיכולוגי לאבחון פסיכו-דיאגנוסטי ?
האם יש הבדל בין אבחון נוירו-קוגנטיבי לאבחון הפרעות קשב וריכוז ?
האם מבחן נוירו-קוגנטיבי הוא בעצם מבחן Brc /moxo ?

יש לי בעיה שאני לא מסוגלת שנכנסים אליי הביתה. זה לא שאני לא אוהבת אני פשוט מבועתת מעצם המחשבה הזאת. כשהמשפחה באזור ואחותי רוצה לקפוץ לשירותים כי יש לה פיפי אני בלי לחשוב אומרת לה לא. אני לא מסכימה לה לעלות לשירותים. אני מעדיפה שאם נכנסים אליי הביתה זה יהיה כשאני לא נמצאת בו, עדיף לי שיכנסו בלעדיי כי לא בא לי להיות בבית כשמישהו אחר נמצא. בעיקר משפחה. למרות שבזמן האחרון גם אמרתי לא לעלות אליי גם כשלא הייתי בבית. ואני ממש בקשר טוב איתם מאוד קרובים. לא יודעת מה יש לי אני ממש מצטערת על זה אחרי זה ומרגישה רגשות אשמה אבל אני ממש לא מסוגלת. האם אני חולה? (בת 29 )

היי ליטל
זה מוזר..הייתי מצפה שעם השנים ,מותה של אמא שלי פחות ישפיע על החיים שלי.
גם בגלל המרחק מהארוע עצמו וגם בגלל הגיל שלי וכל מה שיש לי בחיים - בן זוג ילדים וכו.
אבל דווקא קורה ההיפך..אני ממש רוצה אמא.ויש רגעים שאני ממש מרגישה שאנו רוצה.ואני מתמלאת בהלה מהמחשבה שאין ןלא תהיה לי יותר
למה זה קורה לדעתך? האם זה הגיוני או שמשהו ממש משובש?
לאחרונה זה גורם לי צער עמוק

קשה לי שאני לא יודעת להכיל את הקשר המטפלת שלי טובה היא לא נבהלת והיא מרגישה לי חזקה בינתיים, עברו כמה חודשים ואני מרגישה שבשונה מאוד מהטיפול הקודם ששם תמיד הרגשתי בלבול וחוסר יציבות הפעם יש לי מסגרת יציבה מצד שני אני עמוק בתוכי "מחכה" כל הזמן ל"פיצוץ" שיבוא , לתחושת הדחייה הפתאומית או לאיזה טלטלה שתשבור הכל וזה מעיק עלי
בנוסף קשה לי להתקרב כי אני לא יודעת להיות במקום הזה אני מרגישה שמה שאני יודעת זה להיות מרוחקת ואם להתקרב זה ברמה נזקקת שמכאיבה לי ממש בכל הגוף שמדכא אותי ואני לא עומדת בכאב הזה ובגלל שאני יודעת שהמטפלת לא יכולה ולא אמורה לספק לי את ההזדקקות הזאת וגם לא בא לי להרגיש שאני בנוכחותי גורמת לאי נוחות אז כשזה טיפה מגיע לשם אני מיד מתרחקת וכך שוכחת ממנה ולא כואבת אבל מרגישה שאולי זה קוטע אותי ואני נמנעת בגלל זה להיכנס לנושאים קשים מהפחד להגיע למקום המזדקק ולהיות לבד, כי יש גבולות לטיפול זה ברור לי ואפילו מובן אבל איך אפשר להיות כל כך קרוב וכל כך רחוק ביחד?? איך אני יכולה להתמסר בלי לפול לתלות בה ?

אני בת 24. עובדת מספר שנים בהוראה ומהצד בעיצוב.
לפני כשנה פניתי לייעוץ תעסוקתי. לאחר שלושת המפגשים המקוונים הפסיכולוגית התעסוקתית המליצה לי לפנות לטיפול מקצועי.
הגעתי למטפלת (עו"סית) שנפגשתי איתה על בסיס שבועי במשך 9 חודשים.
לא הצלחתי להתקדם בעיקר מכיוון שהבעיה שלי היא לא ספציפית (דיכאון/חרדה וכדו') אלא באופן כללי אין לי מושג מה אני רוצה (בכל בחינה - חיים/קריירה/וכו').
סיבה נוספת חשובה שבגללה הטיפול לא צלח - קשה לי מאוד להתבטא בדיבור, דבר הכרחי בטיפול.
לא יודעת איזו שיטת טיפול מתאימה לי - האם פסיכולוגית בהתמחות תעסוקתית היא הכתובת?
המליצו לי על קינסיולוגיה בגלל שאין צורך שאדבר כ"כ במהלך הטיפול.
תוכלי בבקשה לכוון אותי לטיפול שבו הדיבור הוא לא המפתח והוא יענה לי על הבעיה המדי-כללית שלי?
תודה רבה

אני בטיפול פסיכולוגי. ואחד הדברים שממש מפריעים לי שמגיע מטופל אחרי ורואה אותי אני מרגישה ממש כאילו פלשו לפרטיות שלי המטפלת שלי יודעת את זה ושקורה שמישהו מגיע לפני הזמן היא דואגת שהוא יכנס לאיזה חדר כשאני יוצאת כדי שלא ניפגש.
בפגישה האחרונה זה שוב קרה אבל הבעיה היתה דשתינו לא שמענו שזאת שאחרי הגיעה. היא עשתה את זה בשקט ממש...
האמת שכל הפגישה היה לי קושי נוראי לשתף ולהיות.. כי היתה לי הרגשה שמאזינים לי אבל זה לא היה משהו ברור יותר תחושה...
כשפתחתי את הדלת לצאת הופתעתי לראות מישהי יושבת שם הייתי ממש בהלם הרגשתי ועד עכשיו אני מרגישה רע.. מילא הגעת מוקדם מילא שמעת אותי אבל לפחות שלא תראי אותי... אני יודעת שאני נשמעת ממש מוגזמת אבל אני מאד מאד קנאית לפרטיות שלי ובשבילי זה נורא! כל נורא שלקח לי כמה דקות להרגיע את המבוכה של עצמי
חשבתי לבקש מהמטפלת שלי שעד כמה שזה תלוי בה שמטופלים שבאים אחרי שלא יגיעו באמצע הזמן שלי.
האם מקובל לבקש דבר כזה? או שזאת חוצפה?

אחרי הקורונה אני כבר לא יודעת מה לעשות עם הילדים בבית!!!!!!!!
המצב הכלכלי לא מאפשר קייטנות/חוגים ולכן אני צריכה למצוא מה לעשות ואני כבר בלי רעיונות! מה הורים אחרים עושים? מה בכלל אקבל בהדרכת הורים?

היי ליטל,
הגיע החופש הגדול ואני אמא ל2 נערים מתבגרים. הבן שלי מקסים וילד כל כך טוב והבת שלי מצד שני- מאתגרת אותי מאוד.
נראה שכל מה שהיא חונכה עליו נשטף כלא היה עם התרבות של הנוער היום.
היא חוזרת מאוחר בלילה, לפעמים החבר שלה מגיע אלינו ב3 בבוקר(!), מתאפרת בכבדות ובקושי נמצאת בבית לזמן משפחתי..
אני רוצה לפנות לטיפול מיני בשבילה ואפילו שנעשה אותו יחד כדי לקרב בינינו. מה דעתך?

שואלת עבור אדם קרוב לי: ביתו בזוגיות מספר חודשים עם גבר מבוגר ממנה ב30+ שנים. יש לו ילדים מ3 נשים שונות וקיימים גם פערי מנטליות. ההורים אובדי אצות. האם קיים פורום העוסק בנושא מורכב זה? אולי קבוצת פייסבוק שבה ניתן להתייעץ או ללמוד מחוכמתם של אחרים? כל דבר שישפוך אור ויוכל לסייע.
מודה לכם מראש, גאולה