פורום טיפול נפשי

שלום.. אני בטיפול קרוב לשנתיים, אצל מטפל שבאמת לא איכזב אותי אפילו לא פעם אחת. הטיפול קשה ולא מושלם וההבנה שהוא לא כל יכול כמובן מאכזבת וקשה אבל לא הוא עצמו.
בטיפול אני מרגישה אהובה, הוא לא חושש להראות בפניי את אהבתו ואת הערכה שהוא רוכש כלפיי. בטיפול עצמו אני מרגישה שלא הייתכן שהקשר מזויף.
אבל כל פעם מחדש יוצאת משם ואומרת לעצמי שזה לא הגיוני שהוא כל כך אוהב ומעריך, והלופ הזה לא נגמר.
השאלה שלי.. אם להמשיך ככה בלופ או פשוט לקבל את זה שאולי זאת האמת..
מפחיד לתת אמון ולגלות שזה שקר והעמדת פנים, ושאני מגוחכת שבכלל חשבתי שאכפת לן ממני. הרי איך הגיוני שאני אהיה חשובה למישהו שאני לא נותנת לו שום דבר מיוחד

אני עוברת תקופה לא קלה בחיים וכרגע אני גם בטיפול, וגם עוברת סדרת טיפולים פיזיים בקופת חולים. בנוסף עברתי אובדן לא פשוט לפני שנה,ויש לי מישהו במשפחה שהוא חולה מאוד. אני כרגע כמו שכתבתי עוברת סדרת טיפולים וגם בטיפול של לקיחת תרופות פסיכיאטריות,אך לא בטיפולים אחרים. רציתי לשאול בנוסף לטיפולים שאני עוברת ומקבלת אני רוצה להעזר גם לבד בעזרת עצמי. לפעמים יש לי רגשות שליליים פחות חזקים ולפעמים יותר חזקים. היותר חזקים הם בעיקר בבוקר הפחות חזקים הם בערב. אשמח לדעת בנוסף לטיפולים שאני עוברת כרגע איך להתמודד אם עצמי בבית לבד כאשר אני פתאום מתחילה לחשוב שלילי. אודה לכם מאוד על המענה

בברכה,

חג שמח

אני מרגישה שהמטפלת שלי מאד אוהבת אותי ובגלל זה החליטה להפסיק את הטיפולים.
טענתה להפסקת הטיפולים היתה שאינני זקוקה יותר להמשך טיפול.
אני מאד מבינה אותה אבל מאד מציק לי שהיא לא אומרת את הסיבה האמיתית להפסקת הטיפול מצידה.
מדוע זה ככ מפריע לי? למה אני לא יכולה לעבור לסדר היום וככ חשוב לי שהיא תפתח אליי ותגיד את האמת, הריי מה זה יועיל לי?
למה אני תמיד מחפשת את האמת והצדק? זה מתסכל אותי שאני מתעסקת בזה.

הי
כבר תקופה ארוכה בני בן ה 12 מרגיש שאנחנו ההורים לא מבינים אותו. יש מריבות קבועות בעיקר סביב פריצת גבולות שאנחנו שמים לו.
אני לא יודע איך לגשת לעניין וחשבתי שילך לדבר עם פסיכולוג כדי שקודם כל יוכל לפרוק מהלב אצל מישהו וגם כדי שאנחנו נקבל כלים להתמודדות. ייתכן שיש חוסר התפתחות רגשית כאשר הקוגניטיבית מפותחת מאד, מה שמוביל לקצרים בתקשורת גם מחוץ למשפחה וכנראה גם מחוצה לה.
האם התחלת טיפול עבורו הוא הדבר הנכון?
כ"כ אני רוצה למצוא פסיכולוג דרך המלצות אבל לצערי לא הצלחתי. האם אפשר לבקש כאן המלצה לפסיכולוג מתאים לילדים באיזור רעננה/כפר סבא?

אני נורא חוששת מהתחושות שלי. זה התחיל לי לפני יותר משבועיים. התחלתי להרגיש ריחוף, חוסר ריכוז תסכול בעבודה ובהתחלה לא נבהלתי כל כך. יום למחרת אני מתעוררת בבוקר עם חרדה גדולה והדבר הראשון שאמרתי זה שאני מרגישה מוזר ומרגישה שאולי הכל לא אמיתי. מאז אותו בוקר שזה קרה לי המחשבה הטורדנית הזו לא יוצאת לי מהראש ומלווה אותי לאורך כל היום ומתעצמת בלילה. אני כמעט בכל רגע נתון כל הזמן שואלת את עצמי את השאלות האם מה שאני רואה זה אמיתי? הסביבה, החפצים האנשים, האם אני באמת נוכחת כאן? למרות שאני רואה לנגד עיני את המציאות ואת הסביבה ואני מגיבה לה אבל אני לא מצליחה להתחבר, לא מצליחה לסמוך על המחשבה שבאה ואומרת שכן הכל אמיתי כי עובדה שאני רואה. אני מרגישה כאלו הראש נמצא במקום אחר. אני מנסה לפעמים לגעת בחפצים, לשים לב לתנועות שלי, להסתכל במראה ואני רואה אבל מרגישה שמשהו בי מעורער. קשה לי מאוד להסביר את מה שאני חווה. אני מרגישה שאני עושה כאלו הכל על אוטומט, אני בוהה ולפעמים נודדת ולא מקשיבה, שוכחת בקלות, חוששת לצאת מהבית שמא הניתוק יתעצם ומרגישה הרבה תסכול בתוך עצמי שאני אתקע עם המצב הזה. קראתי באינטרנט על המצב הזה והבנתי שהתופעה נקראת דה ריאליזציה.
הלכתי לפסיכיאטר והוא אכן אמר שזו התופעה שאני סובלת ממנה. אציין שאני סובלת שנים מחרדה חברתית, הפרעת אישיות תלותית הפרעה טורדנית כפייתית ומחרדה שהחמירה בחצי שנה האחרונה כנראה (אני משערת) עקב הפסקת הטיפול התרופתי בציפרלקס שהפסקתי לאחר 6-7 שנים של טיפול.
היום לאחר החזרה של החרדות, המחשבות והניתוק שהתחלתי להרגיש הפסיכיאטר המליץ להעלות את מינון הציפרלקס מ10 מג ל15 מג ובנוסף רשם לי חצי כדור בשם ריספונד.
אני מאוד חוששת מהכדור הזה כי הבנתי שהוא אנטי פסיכוטי ואני חוששת שיגרום לתופעות לוואי קשות ולנזק בלתי הפיך בשימוש לטווח הקצר וגם לטווח הארוך. אני חוששת מהכדורים הפסיכיאטרים כל כך, כי אם מפסיקים הכל עלול לחזור ואני רוצה להתמודד עם המצב באופן טבעי, אם באמצעות תרופות טבעיות , טיפול פסיכולוגי ולא להיות תלוייה בכדורים כל החיים. התופעות לוואי שהרגשתי במהלך כל השנים שלקחתי ציפרלקס היו אדישות, עייפות, בחילות ותחושה שהכל טוב. ובחצי שנה האחרונה הכל פשוט חזר. אני כל כך חוששת מדה ריאליזציה, מהניתוק שאני חווה כרגע ואני לא מצליחה למצוא סיבה למה נכנסתי למצב הזה. אני בכללי סובלת מחרדות, מחשבות טורדניות, דאגות בלתי פוסקות, דיכאון, אבל אף פעם לא הגעתי למצב שאני קמה פתאום בבוקר ומרגישה ספק לגבי המציאות, מתחילה לתהות לגבי האם הכל אמיתי? האם אני באמת כאן? ואני רואה הכל אבל לא מצליחה להאמין ולהתחבר. אני לא מבינה מה קורה איתי כבר כמעט חודש.
אני חוששת גם מזה וגם מהטיפול התרופתי שמא יגרום לנזק מאוד גדול בעתיד.

שלום לכם
הבת שלי בת 28, בזוגיות יציבה למעלה משנתיים עם מגורים משותפים.
במהלך השנים האחרונות מצהירה שאינה רוצה להנשא ואינה רוצה להביא ילדים לעולם. הסיבות לכך לטענתה הוא ראשית פחד מהריון לידה, אובדן העצמאות ופגיעה בגופה. בנוסף טוענת שאינה רוצה להביא ילד לעולם שאינו טוב (זיהם אוויר מלחמות, דיגיטליות שחודרת לפרטיות, מצב כלכלי וכו׳) היא טוענת שלהביא ילד לעולם כזה זה מעשה אגואיסטי, שאינו משרת את טובת הילד.
בשיחות איתה היא אומרת שאם תביא ילדים לעולם זה יהיה רק בהליך פונדקאי.

ביתי היא בחורה אינטלגנטית, בעלת תארים, עבודה מצויינת מצב כלכלי יציב

אינני יודעת מה ואם עלי לעשות על מנת להאיר באור שונה את העולם עבורה...
למותר לציין שאני אינני חושבת כמוה

אשמח להדרכה
בברכה,
שרון

שלום רב,
האם רק בשל חרדה חברתית מקבלים פטור מגיוס לצבא? עד כמה חמורה החרדה כדי שהצבא ישלול שירות צבאי?
האם חרדה חברתית נגרמת כתוצאה מטראומה בדרך כלל? או שלאו דווקא? יותר מאופי וגנטיקה?
תודה וחג שמח.

שלום,

אם מטפל יודע שלמטופל יש קושי מבחינה כלכלית לשלם על הטיפול ובא לקראתו בכך שהוא נותן הנחה על הפגישה השנייה בשבוע ובאמת משתדל לתת מענה לצרכים של המטופל בפגישות עצמן ולפעמים גם ביניהן, האם כשקורה משהו מצד המטופל שגורם למטפל להפסיק את הטיפול, זה הגיוני שהמטפל מחליט להשתמש בטענה שיש למטופל קושי לשלם ויש צורך לקבל מענה לצרכים שהמטפל לא יכול לענות עליהם?
הרי רק לפני כמה פגישות אמר המטפל שהוא מעוניין בהמשך הטיפול ורק כי קרה משהו ביניהם אז הכל מתהפך?
מותר למטפל להשתמש בחולשות המטופל כדי להצדיק את עצמו?

שלום רב.
אני נמצא במערכת יחסים כ3 שנים עם בת זוג שיש שלה ילדה בת 5 ממערכת יחסים קודמת. אני בן 30 היא בת 26.
שנינו רווקים ולא היינו נשואים וכרגע אנחנו מאורסים.
לבת זוגתו יש ילדה בת 5 שלצערי ביליתי איתה זמן אבל לא הרבה. בשנה האחרונה אנחנו גרים במדינות שונות ומשוחחים בטלפון בעיקר. הבעיה שלי זה למצוא איתה חיבור וקשר. לפי הבנתי היא מאוד מנומסת ומחונכת ואבא שלה תמיד בתמונה, אבל כשהיא איתי או מבינה שאני מדבר עם אמא שלה היא תמיד מתנהגת בשטויות או ביישנות מקרינה את הקול שלה. נראה שעושה הכל כדי לקבל את היחס שלי ואני אשים לב אליה. וכשאני מנסה לתקשר היא בורחת היא מסרבת . ולעיתים היא מזכירה את אביה ואת העובדה שאמא שלה ואבא שלה יתחתנו ועוד הערות שונות שמאוד מטרידות את מנוחתי לגבי הקשר אם אמא שלה . איך אני מצליח להבין את הילדה ולתקשר איתה כי לפעמים אני מאבד את סבלנותי והאגו שלי משתלט עליי.
תודה רבה

היי קוראים לי ליאור אני בת 21.
אני נמצאת כרגע במצב שאני מרגישה מועקה נפשית, ואני לא מרגישה שיש לי את מי לשתף במה שעובר עלי ואת הכלים כיצד להתגבר על הרגשות האלו.

השתחררתי מהצבא בתקופה האחרונה ואני מרגישה שכמה שחיכיתי שהתקופה הזאת תגיע והייתי בטוחה שהיא תהיה תקופה מאושרת מבחינתי,אדרבא,ואני מרגישה עצובה.
אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי, לא יודעת כיצד למלא את החלל הריק במהלך היום ואני מחפשת רוב היום לצאת מהבית,לפגוש חברים, אך כל חבריי עסוקים בענייניהם ובחיים שלהם.
חייבת לציין שאני האחרונה שהשתחררה, חברים שלי בזמן הזה טיילו,עבדו וחלקם מתחילים אפילו ללמוד באוקטובר הקרוב. ואני נותרתי עם ההרגשה שאני נשארת מאחור.

בנוסף לכך המצב המשפחתי שלי לא כלכך טוב.
אני גרה בבית עם ההורים, ילדת זקונים שנשארה אחרונה בבית, שני האחים שלי כבר נשואים עם ילדים ואחד לומד.
אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר בבית על מצבי.
אבי עובד רוב שעות היום והוא אדם אדיש שמתעסק בענייניו ופחות יודע כיצד להגיב לסיטואציות, כך שאני בוחרת גם פחות לשתף אותו.
אימי אדם מאוד עצבני, היא אוהבת להיות בשליטה וההרגשה שלי ממנה הרבה פעמים הוא שהיא לא יודעת להיות נטרלית והיא מנסה לכוון לדעה שלה ולאינטרסים האישיים שלה.
אני מרגישה שמשפחתי לא חמה ומגובשת ומצב זה מעציב אותי. קשה לי מאוד להיות בחברתם ולבצע איתם דברים ביחד כי תמיד יווצרו ריבים וצעקות אחד על השני.(אבא ואמא שלי חיים בזוגיות לא אוהבת,רבים מאז שאני זוכרת את עצמי והם עדיין גרים אחד עם השני)

מקווה שתוכלי לתת לי כמה טיפים איך אפשר להפסיק לחשוב על המצב הזה ולצאת מהעצב שאני שרויה בו.
אני מרגישה שאני נמצאת לגמרי לבד וזה אחד הפחדים הגדולים שלי.
תודה על ההקשבה:)

יש לי בעיה גדולה.

המשפחה שלי מתנגדת שאלך לטיפול נפשי, אני לא באף טיפול,גם עם אלך אני יודעת שיקח הרבה זמן. המצב בבית לא פשוט אימא שלי בדיכאון סבתא שלי חולה מאוד זה משפיע עלי מאוד,אני נמצאת כעת במשבר רגשי לא קל אין לי עם מי לדבר גם הרופא משפחה לא עוזר לי בכלום המשפחה ממש מתנגדת לכל זה. גם שהלכתי פעם קודמת לרופא משפחה הוא לא נתן לי אף כדור ולא יפנה אותי לטיפול כזה או אחר. אני יושבת בבית עצבנית עם סטרס נוראי גם דאגה לגבי סבתא שלי אני לא עובדת אין לי שום מסגרת. אני ניסיתי לחזור לטיפול וחיכיתי הרבה זמן לתור ולא התקשרו ולא כלום אז ביטלתי. אני צריכה להתמודד עם עצמי לבד אין מי שיעזור לי בתקופה הקשה הזאת. אני ממש מבקשת טיפ או עצה איך אני יכולה להתחזק בעצמי שאני מבקשת מאימא שלי עזרה היא לא מוכנה לעזור לי בשום אופן היא אומרת שאני יכולה להתמודד לבד. אני ממש מבקשת תעזרו לי לפחות בעצה איך אני יכולה להתחזק נפשית לבד כרגע אין לי שום עזרה כרגע. אני יודעת שתציעו לי ללכת לטיפול אבל גם לחכות לטיפול יקח לי הרבה זמן. לפחות עצה איך להתחזק נפשית אני ממש מודה לכם מקרב לב מקווה שתסכימו חג שמח

אני חושבת שאני סובלת מאכילת יתר כפייתית.איך אפשר לפתור את זה?והאם אפשר לפתור את זה לבד בבית?

למה זה לא בסדר לוותר?
אני מרגישה מנותקת. ואני יודעת שמשהו מאוד לא בסדר אצלי. כל פעם שאני יוצאת מהבית אני חוזרת עם תחושה של אשמה, לפעמים לגבי משהו ולפעמים תחושה כללית. אז אני מפחדת לצאת מהבית אבל אני יוצאת בכל זאת כי אני לא יכולה לסבול את הריקנות והאי שקט שאני מרגישה כשאני בבית. אני מפחדת לפגוש אנשים כי בכל רגע הם עלולים לשים לב שהם לא מי שהם חושבים שאני, שאני מנותקת ושאני עושה הכל לא טוב. לפעמים אני פוגשת אנשים בכל זאת כדי לא לפגוע בהם.. זה לא היה ככה תמיד, גם לא בתקופות אחרות שחשבתי בהן על התאבדות. זה נהיה גרוע עם הזמן ולמרות כל זה רוב הזמן נראלי שאני לא מרגישה כלום. אני לא רוצה יותר להיות פה, אין לי אנרגיה יותר להתמודד. אני אפילו כבר לא יודעת מה הדברים שגורמים לי להרגיש קצת יותר טוב או שאני אוהבת לעשות, נראלי שאין כאלו.. וזה אומר ששום דבר לא יעזור לי.. אז למה אסור לוותר? זה לא שיגעון להישאר בשביל מציאות כזו? איך העולם עובד ככה שאנשים יפגעו מזה שאני אפסיק לסבול? הלוואי שהייתה מציאות בה זה היה בסדר לקחת המון כדורים ומישהו שאכפת לו ממני היה שם איתי, עוזר לי לעבור את הכאב והפחד שכרוכים בלמות

איך מתמודדים עם קנאה בין אחים בגלל דברים חיצוניים לבוש וכדומה אני בת 26 ואחותי בת 22

הפסיכולוגית יודעת שאני לא מצליח לכעוס, לעיתים באופן ממש נדיר אני יושב בבית וכל נסיבות החיים הקשות מתאספות, אני מסתובב בבית הלוך חזור לא יודע מה לעשות עם כל הקושי, ובמקרים המיוחדים האלו אני מתקשר לפסיכולוגית, ולוקח לי זמן בשיחה עד שאני מצליח להתעצבן ולצעוק, אני באופן כללי נמנע מלראות את הצד השלילי של הפסיכולוגית כי אני יודע שזה יזיק לי, ואז פתאום כל החרא יוצא ואני מתחיל לצעוק

גם כשאני רותח מעצבים ואני צורח - כל משפט שאני מסיים מרגיש כאילו הוא מסתיים בשאלה מותר לי לכעוס ככה?, היא רק צריכה לומר מילה אחת בטון כועס וכל הכעס שלי יתמוטט ויעלם ברגע

וזה מה שהיא עושה, גם כשאני כותב אני מרגיש שאני לא מצליח להתלונן באמת, לפני כמה שניות ממש יכלתי לכתוב אבל פתאום זה נעלם, אני צועק שאני צריך להתעצבן ורק ככה אני מרגיש אמיתי ולא מזויף ואז היא עונה תשובות כמו "וזה מה שיעזור לך?", "אתה חושב שזה מה שיקדם אותך?"
כאילו עד שסוף סוף הצלחתי בכלל לכעוס היא מוציאה את כל הלגיטימציה שלי לכעוס עם איזה ציפייה רציונלית לא הגיונית, רק בגלל שהכעס שלי נגמר בסימני שאלה היא עושה את זה כי אני יודע שאנשים שיכולים לבטא כעס לא ירגעו מהסבר רציונלי באמצע הסערה, וגם אף אחד לא ינסה בכלל להרגיע מישהו במצב כל כך נסער! קודם יתנו לו להוציא הכל!, היא מנצלת את החולשה שלי ומכבה אותי כי אני תמיד בודק את הסביבה כשאני נסער ובודק אם מותר לי להמשיך להתעצבן, ואז אני לומד לפעם הבאה שאסור היה לי לכעוס.

אני כבר לא יודע... אני עושה כל מאמץ שאני יכול כדי לא לראות אותה באור שלילי כי החיים שלי כל כך בלתי נסבלים שאני לא מסוגל להתחיל מ0 עם מטפלת חדשה

חוץ מזה היא יודעת כמה קשה לי לבטא כעס ושאני באופן כללי לא מצליח להיות אמיתי בטיפול והרבה פעמים הטיפול ממש נתקע בגלל כעס שהצטבר שאני לא יכול להוציא עליה בגלל הטון הרגוע שלה שמחליט את הטונים בשיחה, ואז היא שואלת אותי איך הייתי רוצה שזה יעבוד אחרת וברור שאין לי מושג! היא המטפלת והיא יודעת שאין לי מושג מה אני רוצה, אני עדיין תינוק חסר אונים איך היא רוצה שאני אגיד לה מה אני רוצה, וכאילו כל עוד אני לא אומר מה אני רוצה אז לא קורה כלום, אז אני תקוע באותו מצב כי היא לא מנסה להבין בעצמה מה אני רוצה ולי אין מושג, אז תמיד נשאר דיסטנס כי אני מרגיש שכל דבר שאני אומר יכול לא להתקבל, אני ממש הולך על ביצים בטיפול ונזהר עם כל מילה שאני מוציא, ואז אני בעצם מוציא מילים שבכלל לא קשורים אליי

וזה אחרי שנה של טיפול!! אני עדיין לא מצליח פשוט לומר מה שאני חושב, לכל דבר שאני אומר אני בודק את התגובה שלה, והאם הייתי "מתאים" למה שהיא מצפה, וזה פשוט תקוע ככה, וזה הבעיה הכי גדולה שזה משגע אותי שהיא לא עושה כלום לגביה ובמקום זה שואלת אותי איך הייתי רוצה שזה יהיה, אז אם המטופל לא יודע להגיד מה הוא היה רוצה שישתנה אז פשוט משאירים את המצב ככה לאורך שנה שהמטופל ירגיש שכל מילה שלו צריכה לעבור פילטרים ואסור לה להיות קיצונית מידי? ובעצם כל המחשבות החשובות והקיצוניות ביותר לא עוברות את הסינון הנוקשה הזה, כאילו אם אני לא אומר בדיוק מה אני רוצה שום דבר לא יקרה מעצמו, זה מרגיש כבר כאילו היא עושה לי בכוונה.

אין לי שאלה ספציפית, אולי רק מה המחשבות על זה, ומי הצודק בסיטואציה, כאילו אני לא יודע איך זה "אמור" להיות ומה באמת "מגיע" לי לקבל, אז אני לא יודע אם היא מתעללת בי או שזה נורמלי