פורום טיפול נפשי

שלום דניאל.

נשמע מדבריך שאתה מרגיש שנתת סיכוי אמיתי לקשר ובחנת אותו לעומק, כך שאם הגעת למסקנה שאינך מעוניין להמשיך לנסות נדמה לי שכדאי להתמקד כרגע במציאת הטיפול המתאים לך ולא ב"התנצחות" הפנימית עם המטפלת. עיבוד של החוויה עמה יכול להיות חשוב ומקדם, ויתכן שכדאי יהיה להקדיש לנושא תשומת לב בטיפול הבא, אך כרגע נדמה לי שמה שחשוב הוא להיפרד, עם כל הקושי הכרוך בכך, מהעלבון והכעס ולהמשיך הלאה. חוסר חיבור למטפלת ספציפית אכן אינו אינדיקציה לכך שטיפול פרטני אינו מתאים לך, כך שיתכן שמה שכדאי לעשות כרגע הוא לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה בה אתה לומד- במרבית מרכזי הייעוץ הסטודנטיאליים מתקיים ריאיון ראשוני בו נבחנות יחד האפשרויות הטיפוליות (קבוצתיות ופרטניות) ומשם אפשר להמשיך הלאה. טוב שאתה נושא עמך גם חוויה מיטיבה ומותאמת יותר של קשר טיפולי, ואני מקווה שהיא תסייע לך לגייס כוחות וסבלנות למציאת קשר טיפולי חדש שיתחבר באופן מדויק יותר.

ליטל

שלום קרוליין.

לצערי אני לא מבינה באיזו התקף מדובר- האם מדובר בבעיה פיסית או נפשית?- ולכן אני מתקשה לענות לך באופן מדויק מספיק. בכל מקרה, תהליכי שיקום, הן בהיבט הפיסי והן בהיבט הנפשי הם תהליכים לא פשוטים אשר מצריכים לא מעט תמיכה, סבלנות וכוחות נפשיים. לכן, אני מציעה לבדוק אפשרות של פנייה לטיפול אצל פסיכולוג שיקומי אשר יסייע בזיהוי הצרכים והקשיים ובמציאת מענים רלוונטיים. במקביל, חשוב מאוד לשתף את הקרובים לך במצבך ולגייס את תמיכתם. ניתן להיעזר גם בקווי תמיכה אנונימיים כקו החם של ער"ן ברגעי משבר ומצוקה.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של פסיכולוגים שיקומיים איתם תוכלי להתייעץ ולבחון טיפול

שלום אלה.

ישנם שני כיווני טיפול פסיכולוגי מרכזיים שיכולים לסייע- טיפול קוגניטיבי התנהגותי המתמקד בזיהוי ושינוי דפוסי חשיבה והתנהגות אשר עומדים בבסיס החרדה, וטיפול פסיכודינמי המכוון לזיהוי גורמי העומק הלא מודעים (אירועי עבר, דפוסי יחסים) אשר הביאו להתפתחות החרדה. שתי גישות הטיפול נמצאו במחקרים כיעילות במידה שווה, ולכן אני מציעה לך לקרא באתר על המודלים הטיפוליים השונים ולבדוק למי מהם את מתחברת יותר באופן אינטואיטיבי. בכל מקרה, במידה ואת מזהה כי את סובלת מחרדה אני ממליצה לפנות לטיפול בהקדם כדי להקל על עצמך ולמנוע התקבעות של הסימפטומים.

ליטל

שלום מאיה.

נשמע מדברייך שההחלטה על אי החברות בפייסבוק היא "סימפטום" של השבר ושל תחושת חוסר האמון שנוצרה בעקבותיו. לכן, מאחר ובחרתם לנסות ולחדש את הקשר, אני מציעה לנקוט בגישה ישירה- להסביר בעדינות שמבחינתך הכנסה לרשימת החברים היא אקט של התקרבות ואמון, ושאת מקווה שתגיעו לכך- אך זקוקה לעוד זמן ושיקום של הקשר עד שתרגישי בשלה לכך. אם הידיד אכן בשל ומוכן לחזור לקשר, סביר להניח שיכבד את הזמן והקצב שלך.

ליטל

שלום גלי.

מאחר ואת מתארת קושי מתמשך, אני מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר יותר לעומק את מקור הקושי והשינוי בהרגשה, ולרכוש כלים אפקטיביים להתמודדות. בינתיים, ממליצה לשתף את הקרובים לך בתחושותייך ולגייס את תמיכתם, ולנסות להקפיד על קיום שגרה של פעילות.

ליטל

שלום וליה.

לצערי איני מכירה קבוצות ספציפיות המתמקדות בנושא של אישיות נרקסיסטית אך למיטב הבנתי, גם אין צורך בכך מאחר ומרבית המטפלים מתמצאים היטב בדינמיקות של הפרעה זו ויכולים להציע טיפול מתאים לאנשים אשר בני משפחתם סובלים מההפרעה. חשוב גם לזכור שתחת הכותרת של ילדות להורות נרקסיסיטית ישנן מגוון רחב מאוד של דינמיקות, כך שלא בהכרח אנשים אשר נמצאים תחת אותה "קטגוריה" יציעו תמיכה טובה יותר. לכן, ולאור תחושת המצוקה החזקה העולה מדברייך, אני מציעה לנסות לבדוק יותר לעומק בטיפול שלך את תחושת חוסר המובנות שאת חווה- לנסות להבין מדוע את מרגישה לא מובנת דייך למרות התמיכה שאת מתארת- האם, למשל, יכול להיות שתחושת חוסר המובנות היא אחד ה"סימפטומים" של חוויות הילדות שלך? אני יכולה לומר מנסיוני, שפעמים רבות עיבוד של תחושות מסוג זה בטיפול  יכולות להביא להקלה משמעותית ולשיפור.

ליטל

שלום אורלי,

יתכן ש"כפר איזון" יכול להתאים. מעבר לכך, מציעה ליצור קשר עם עמותת אל-סם, מאמינה שיוכלו להציע הכוונה מדויקת יותר.

תוכלי גם לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע המתמחים בטיפול בהתמכרויות להתייעצות ובחינת טיפול.

ליטל

שלום לך.

"הפרעת אישיות", סכיזואידית או בכלל, היא כותרת המקבצת תחתיה מספר דפוסי רגש, יחסים או התנהגות אשר כולם יחד מביאים בדרך כלל לפגיעה בתפקוד או בתחושת הרווחה והסיפוק האישי. דפוסים אלו הם בדרך כלל הקצנה של תכונות אופי הקיימות אצל כל אדם ובמובן זה, כאשר מביאים לריכוך שלהם, גם אם לא להיעלמותם המלאה, האדם יכול לחיות חיים מספקים ומלאים- הרי לכל אדם "נורמלי" ישנם גם דפוסים ותכונות פחות חזקים. לכן, אני מציעה לא להתמקד באבחנה, הגדרות ובקריטריונים היבשים אלא בניסיון להבין, לעבד, לשנות ולשפר דפוסים שמקשים עליך בחיי היום יום. טיפול פסיכולוגי יכול להקל ולשנות בצורה משמעותית, גם אם התהליך איטי וממושך, ובמובן זה לא משנה ה"כותרת" האבחנתית אלא האפשרות להשתנות ולחיות טוב יותר, וכיוון זה בהחלט אפשרי, גם אם נסיבות החיים המוקדמות לא היו אידיאליות.

ליטל

שלום לימור.

ראשית, תחושות מתמשכות של חרדה הן אכן סיבה לפנות לטיפול- "טיפים" נקודתיים בדרך כלל אינם מסייעים לאורך זמן בעוד שטיפול פסיכולוגי מקנה כלים להתמודדות ואפשרות לעיבוד גורמי העומק שתחת הסימפטומים של החרדה. לכן, ממליצה על פנייה לטיפול בהקדם. מעבר לכך, נשמע מדברייך שאת מקשרת בין תחושות הלחץ והקושי לחוסר מעש ולכן כדאי לפעול בכיוון זה- לנסות לבנות שגרת פעילות של פעילות ספורטיבית, תחומי עניין, התנדבות (למשל עם בע"ח) ומפגשים חברתיים, וכך לבסס שגרה שתקל עלייך. מעבר לכך, ממליצה ללמוד טכניקות נשימה והרגעה עצמית שישמשו אותך במצבים בהם יש עלייה בחרדה.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע המתמחים בטיפול בחרדה

שלום שרון, 

את מתארת התמודדות מורכבת שכן מצד אחד, דאגתך האימהית מאוד מובנת. נשמע שבתך לא מצליחה לקחת אחריות על מצבה הבריאותי ובתור אמא מצב כזה יכול להיות מתסכל מאוד עבורך. לצד זאת, בן זוגך צדק באמירתו שהיא בוגרת ועל כן צריך לכבד את בחירותיה. 

במצב של התנגדות מצד אדם לקבלת טיפול, יש חשיבות מכרעת לאופן שבו הקרובים לו מנסים ״לשכנע״ אותו לקבל טיפול. אחד המפתחות המרכזיים הוא לא לייצר לחץ והתנגדות מהצד השני. אמנם את מודאגת בצדק, אבל כדאי שלא ״להילחם״ בביתך שכן עמדה כשזו יכולה לגרום לה להתבצר עוד יותר בעמדתה. חשוב מאוד לנסות להתחבר לעמדה שלה, בעדינות ובסבלנות, לנסות להבין את הקושי שלה ואת הצורך להתנגד או ״למרוד״. תוכל לנסות לומר לה שאת מכבדת את בחירתה ולנסות להביע הבנה, גם אם בחירתה לא נראית לך רציונלית.

ציינת שבגיל ההתבגרות היא לא מרדה. ייתכן באמת שיש קשר בין הדברים. עם זאת, הייתי ממליצה להיזהר מלהגדיר את ההתנהגות רק כמרד, כי ייתכן שמבחינתה קיים רציונל מסוים והיא מאמינה בדרך שבחרה ויש לכבד זאת. כמו כן, ייתכן שקיים קושי רגשי אחר שיש צורך לנסות להבין. על אף הקושי המובן שלך, נסי להימנע מהבעה של החרדה שלך כלפיה, שכן זה יכול לייצר עוד מתח אצלה ולהקשות עליה לרצות לשתף פעולה. 

בהצלחה ושנה טובה,

יעל 

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע המתמחים בטיפול במתבגרים להתייעצות ובחינת טיפול

שלום גול,

אני מניחה שב״גבוליות״ את מתייחסת להפרעת אישיות גבולית. אינני יודעת באיזה טיפול את נמצאת כרגע, אך טוב שאת שמה לב כי יש קושי ״להתניע״ שינוי בשל גורמים רגשיים. אני חושבת שאת מזהה נכון שאנשים שסובלים מהפרעה זו לעתים מתקשים לייצר שינוי שכן הקושי הרגשי הינו עמוק. עם זאת, כדאי להיזהר מההנחה שבשל ה״גבוליות״ כפי שאת מכנה אותה אין ביכולתך לעשות שינוי. אני מקווה שבאמצעות התמדה בטיפול מתאים, תוכלי בכל זאת לעבור תהיך משמעותי ולהרגיש גם שינוי רגשי. עם זאת, טיפול אינו ״פתרון קסם״, ולעתים דורש עבודה קשה מצד המטופל. אני ממליצה לך מאוד להתמיד בכך ולא להתייאש, על אף הקושי. 

תוכלי לקרוא בלינק שצרפתי, יש טיפול שנמצא יעיל בהפרעת אישיות גבולית שנקרא ״DBT" בעברית, טיפול דיאלקטי התנהגותי. מדובר בתוכנית טיפולית אשר מתמקדת באלמנטים קוגניטיביים והתנהגותיים. הטיפול נועד לשפר את כישורי ההתמודדות של המטופל בתחומים של קשרים בין אישיים, ויסות רגשי, יכולת לשאת מצוקה ותשומת לב לסביבה. במסגרת הטיפול, מחויבים המשתתפים בו להשתתף גם בפסיכותרפיה "רגילה".

אולי תוכלי לברר גם על קבלת טיפול שכזה במקביל לטיפול בו את המצאת כרגע, אפשרי גם במסגרת קבוצתית (שנמצאה גם היא יעילה).

בהצלחה ושנה טובה,

יעל 

שלום שוהם,

ההחלטה לפנות לייעוץ פסיכיאטרי יכולה להיות לא פשוטה. נשמע מדבריך שאת מאוד מסתייגת מכך, בין השאר בשל חשש מפני ״סטיגמה״ חברתית. למרות חוות הדעת של המטפלת שלך, יש לך את החופש לבחון האם האפשרות הזו מתאימה לך. לקראת ההחלטה, הייתי ממליצה לך לנסות לחשוב עם עצמך, או ביחד עם המטפלת, אם את מרגישה שהטבה משמעותית במצבך יכולה להתרחש ללא תמיכה תרופתית. במידה והתשובה היא לא, בהחלט כדאי לבחון את האופציה של טיפול תרופתי במקביל לטיפל הפסיכולוגי. לפעמים, טיפול תרופתי יכול לעזור ״להתניע״ תמיכה בשינוי במצב הנפשי, גם אם זה רק לתקופה מסוימת. תוכלי לקרוא עוד בלינקים שצרפתי. 

באופן כללי, טיפול פסיכיאטרי נוטה להיות די ממוקד, והפגישות אינן שבועיות, אלא יותר מרווחות, בייחוד לאור העובדה שאת נמצאת במקביל בטיפול פסיכולוגי. לרוב, ובייחוד למטופלים שנמצאים כבר בטיפול, הטיפול הפסיכיאטרי מתמקד באבחון סימפטומטי ובטיפול תרופתי שאמור להקל על הסימפטומים. אני מניחה שהפסיכיאטר גם ירצה לשמוע את הסתייגותך ותוכלו לדבר על כך ביחד. כמו כן, הוא יוכל לדבר איתך על תופעות הלוואי הספציפיות של התרופות אותן הוא יציע לך. לכל טיפול תרופתי תופעות לוואי שונות. 

לגבי החשש מתגובות חברתיות. ראשית, אין הכרח לשתף אף אחד בכך שפנית לטיפול פסיכיאטרי והעניין יכול להישאר דיסקרטי. שנית, כיום אנשים רבים נעזרים בטיפול תרופתי ולא צריכה להיות בכך בושה. במידה ואדם סובל באיזשהו אופן, וניתן להקל על הקושי, חבל להימנע מכך רק בשל החשש מהתגובות החברתיות. במידה וכן תחליטי לשתף את החברים הקרובים, אני חושבת שתופתעי לגלות כמה נפוץ השימוש בתרופות פסיכיאטריות בחברה שלנו היום, גם בקרב אנשים מתפקדים שלא היית מנחשת שנעזרים בתרופות. 

בהצלחה ושנה טובה,

יעל 

שלום ניצה,

קיימים סוגי טיפול זוגי שונים, התלויים בעיקר באורנטצייה של המטפל/ת. אני מבינה שאתם מעוניינים בטיפול משותף, בו שני בני הזוג מגיעים לטיפול ביחד. קיימים גם טיפולים בהם כל אחד מבני הזוג הולך למטפל/ת לבד, או שכל אחד הולך למטפל/ת אחרים. קיימים גם טיפולים קבוצתיים. בנוסף, המטפלים השונים מתמחים בתחומים שונים. למשל, קיימים מטפלים במתמחים במיניות וב״החייאה״ של חיי המין, מטפלים שמתמחים בניהול של משברים ומתחים ועוד ועוד. באינדקס המטפלים שלנו תוכלו לחפש מטפל לפי תחום מומחיות: טיפול זוגי/מיני ועוד. כמו כן, תוכלי לקרוא עוד מאמרים באתר שלנו שמרחיבים עוד על ההבדל בין סוגי הטיפולים.

בכל מקרה, לאחר הפנייה למטפל/ת כלשהם, בעיני הדגש צריך להיות על חיבור אישי ותחושת הבטן שלכם. חשוב ששני בני הזוג ירגישו בנוח עם המטפל/ת על מנת שהתהליך יוכל להיות משמעותי עבור שניכם. אני ממליצה ליצור קשר ראשוני עם מטפל/ת זוגיים באיזור מגוריכם ולהתעניין ולנסות להבין אם אתם ״משדרים על אותו גל״. תוכלו גם לשתף חברים/מכרים שעליהם אתם סומכים, אני בטוחה שתופתעו לגלות שאתם לא היחידים ואולי תוכלו לקבל המלצות אישיות על מטפלים בסביבת מגוריכם. 

בהצלחה,

יעל 

שלום אהובה,

אנורקסיה נרבוזה היא הפרעת אכילה המאופיינת בירידה דרסטית במשקל הגוף, המלווה בפחד עצום מאכילה והשמנה, למרות שהמצב הגופני רחוק מלהיות כזה. הלוקים בהפרעה זו נוטים להסתיר ואף להכחיש את מצבם, להתנגד לטיפול ולשמור בסתר את הפעולות הקשורות באוכל שנועדו לירידה במשקל (במקרים מסוימים יכולות להיות גם התנהגויות אחרות כגון פעילות גופנית מוגזמת, לקיחה של משלשלים ועד). אני מזמינה אותך לקרוא עוד על ההפרעה בלינק המצורף. בכל מקרה, אני מציעה שתנסי להביע את דאגתך באופן גלוי ותנסי בעדינות רבה להציע את תמיכתך. חשוב מאוד שלא לייצר התנגדות, ולא להגיע מתוך עמדה חשדנית או מאשימה, אלא מתוך עמדה מכילה ואמפאתית למצב. 

השאלות שאת שואלת הן חשובות, שכן ייתכן ואכן קיימת בעיה אך אחותך עושה מאמצים להסתיר. במידה ואכן זה המצב, חשוב למצוא דרך לעזור לאחותך לקבל עזרה על אף הכחשתה. לעתים קרובות אנשים הסובלים מהפרעות אכילה מתנגדים לקבלת עזרה ואף מתכחשים לבעיה. מצב זה יכול לגרום למתח רב בקרב בני משפחה מודאגים. לצד זאת, יש חשיבות גדולה מאוד למחשבה מעמיקה על האופנים בהם ניתן לעזור לבן המשפחה החולה לקבל עזרה, בייחוד אם קיימת התנגדות. 

אני ממליצה לך לא לוותר, לקרוא חומר (יש הרבה באתר שלנו) על הפרעות אכילה ועל האופנים בהם בני משפחה יכולים להיות מעורבים בטיפול. קיימים טיפולים שונים לאנורקסיה, וכמובן שהטיפול יהיה תלוי בדרגת החומרה של המצב. הסובלים מאנורקסיה עשויים לגלות התנגדות רבה לטיפול פסיכולוגי דינאמי המכוון לעלייה במשקל. בניית אמון תהיה מרכזית בכל טיפול בהפרעות אכילה, תוך דגש על הבנת נקודת המבט של המטופל והצורך שלו לשמור על הרזון. כמו כן, קיימים טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים שמתמקדים בשינוי הסימפטום באופן אקטיבי יותר. 

כמו כן, נמצא כי טיפול משפחתי תורם מאוד לטיפול בהפרעות אכילה, לפעמים אפילו יותר מטיפול פרטני. טיפול משפחתי סביב הפרעות אכילה אף מציע תמיכה לבני משפחה. במידה ואחותך עדיין מתנגדת לקבלת עזרה, תוכלו לפנות לאיש טיפול המתמחה בתחום (אפשרי גם דרך מרפאות המתמחות בהפרעות אכילה) על מנת להתייעץ כיצד ניתן לגייס את אחותך לקבלת עזרה.

בהצלחה,

יעל 

שלום לך,

ממה שאני מבינה הצורך שלך בחויה מינית מסוג מסוים מגביל את יכולת להינות ממין עם בן זוגך הנוכחי ומגבילה את חייך. אני מציעה לפנות למטפלת שמתמחה במיניות (מטפלת מינית) או לחילופין לטיפול נפשי בו תוכלי להעמיק בהבנת המקורות לפטיש ולקבל עזרה בהרחבה של האפשרויות להנאה ממין. 

בהצלחה,

יעל 

תוכלי לקבל כאן רשימת אנשי מקצוע בתחום המיניות