פורום טיפול נפשי

היי תמיד שאני הולכת לעשות ספורט אני רוצה להגיע לרגע הזה שזה יגמר ואני יסיים את מה שהייתי צריכה וזה יהיה מאחוריי וזה מלחיץ אותי לצאת ולרוץ לדוגמא יש טיפ שיוריד לי את הלחץ להספיק?

שלום, אנחנו עובדי עצות לגבי הבן.
הבן שלנו (גיל 22 )משוחרר מהצבא כחצי שנה, התחיל לעבוד מרצונו באבטחה במקום מסודר, בתקופה האחרונה החליט לקחת לעצמו חודש וחצי חופש מהעבודה (לקח טיפול תרופתי מסויים וקפץ על ההזדמנות) , מאז שהיה קטן היו לו דפוסי התנהגות שחוזרים על עצמם עד היום, כמו לברוח מדברים שקשה לו להתמודד איתם וללכת למקומות המוכרים לו והקלים . להתלהב ממשהו ואחרי תקופה קצרה למצוא מה לא בסדר ומה לא טוב ואת כל הסיבות למה לא להישאר באותו מקום=זה היה כך גם בבית ספר.
מבחינה חברתית , היו לו קשיים עוד כשהיה בבית ספר, אין לו הרבה חברים למרות שהיה רוצה ליצור יותר קשרים חברתיים וכשיוצר קשר ימצא מה לא בסדר.
יש לו עניין עם דחיינות, כל משימה או דבר המצריך טיפול ויכול להיות מטופל באותו רגע או תוך ימים מעטים , הוא דוחה וגורר למספר שבועות ואפילו חודשים.
חזר ללמוד נהיגה ודוחה כל פעם את התאוריה.
הוא לא מוצא את עצמו, לא יודע איך לקדם את הדברים שלו, יש לו פער בין הדיבור/הרצונות לבין העשייה עצמה.
בתקופה האחרונה מכיוון שלקח חופש מהעבודה ישן ביום וער בלילה, אנחנו דואגים ומאוד רוצים לעזור לו ולא יודעים איך. ניסינו את שיטת הניעור- עבדה לכמה ימים ושוב חזר לאותה התנהגות, ניסינו את ההכלה גם לא עוזר...ישבנו איתו לשיחות נמאס לו לשמוע אותנו ויוצא שאנחנו כל הזמן מבקרים אותו.
חשוב לי לציין כי כשהיה בבית ספר אובחן עם לקויות למידה וקשב קל.
יש לו תחומי עניין שהוא מתמיד בהם וכשמשהו מעניין אותו הוא חוקר ולומד אותו בצורה מעמיקה מאוד.
כהורים אנחנו לא יודעים מה לעשות, קשה לנו לראות אותו במצב הזה ואנחנו מזהים שגם לו קשה והוא לא מודה בזה אלא בורח בעזרת השינה ....
אשמח מאוד לקבל עצה מה לעשות כדי להוציא אותו מהמצב ולתת לו להביא את כל האיכויות הנפלאות שיש לו . תודה (הוא היחיד שנשאר בבית, יש לו עוד 2 אחיות גדולות מחוץ לבית)

שהייתי באזכרה של אבא שלי ז"ל בבית קברות היה לי מאוד קשה הייתי קשורה אליו מאוד הוא חסר לי מאוד אני מאוד מודה לך על המענה

היי ליטל
לפני שנה אבא שלי נפטר ואתמול הייתה לו אזכרה של שנה למותו. אני מרגישה געגועים אליו קשה לי עם זה שהוא נפטר ואני מסתכלת כל הזמן על הסרטונים שלו שאחותי שולחת לי בוואטסאפ, גם בכיתי הרבה היום רציתי לשאול איך אפשר לשחרר את הכאב הזה אשמח גם לטיפ עם את מסכימה אני ממש מודה לך ליטל שבת נפלאה שתהיה לך

שבוע טוב רציתי להתיעץ יש לי לחץ מהרבה אנשים שיש בתוך זה מוזיקה כמו חתונה אני לא יודעת מה לעשות במצב כזה נגיד ואני יהיה כלה וכולם יהיו סביבי אני לא יודעת איך לנהוג כדי לרצות את הסביבה אני רוצה לרקוד אבל מתביישת ורק הזקנות ירקדו איתי בטח ולא הצעירות אני גרושה אז אני זוכרת שחתונה שעברה אחיות שלי הקטנות התביישו לרקוד לידי וסבתא שלי הלכה ולא רקדה איתי אולי זה משהו בי שגורם להבריח אנשים..?

אני שמה עגילים לפגישה עם בחור כדי להראות יותר מטופחת וליומיום אני לא שמה אני מתביישת שאנשים יראו שלא יחשבו שאני עושה את זה רק לבחורים יש טיפ שיעזור לי לשים את זה גם היומיום או בנוסף גם לא להתבייש

חזרתי לפסיכולוגית שלי מפעם בעקבות משבר.
אני מרגישה שדווקא כל פעם שאני הולכת זה עושה לי עוד יותר רע
אני בטיפול כבר חודשיים וחצי בערך, כל פעם אחרי טיפול אני חווה חוסר נוחות וחרדות, בוכה המון.. מרגישה שלהציף את הדברים פחות עושה לי טוב מאשר למצוא את הפתרונות של עצמי. אני מאד מודעת לעצמי ומאיפה החרדות מגיעות, מרגיש לי לפעמים שלהתעסק ב״למה״ או להציף את הכאב מחדש מונע ממני להתקדם הלאה מהנושאים. יש מצב שהטיפול מזיק לי?

ב 4.5 שנים האחרונות טיפלתי באימא סיעודית, ממש בכל דבר ודבר, אכילה, שירותים, מקלחת, הלבשה, הכל...

לאורך התקופה היו מחשבות רבות על ללכת לישון ושהלוואי שלא אקום.
הבנתי שמצבי ממש לא טוב, רק כאשר ערב אחד עמדתי במרפסת ואני גר בקומה ממש גבוהה, והייתי לי ממש מחשבה אמיתית להעביר רגל אחרי רגל מעבר למרפסת, אפילו לא ראיתי זאת כהתאבדות אלה רצון להגיע לשלווה ורוגע. אפשר להגיד שבשנייה האחרונה תפסתי את עצמי ומהרתי להכנס הבייתה.

ניגשתי לדבר עם הרופאת המשפחה, שרשמה לי ציפרלקס, שהאמת שהופתעתי כמה שעזר, זה לא שנעשיתי פתאום מאושר.
אבל פתאום לא הייתי עצוב כל הזמן.

לפני כארבעים יום הלכה אימי לעולם שכולו טוב (והנה אני כבר מתחיל לבכות, תיכף נחזור לזה).
כשבועים לאחר מכן, הרגשתי שלמעשה אינני מרגיש במיוחד עצב.
פניתי לרופאת משפחה ובקשתי להפסיק עם הציפרלקס, היא לא התלהבה, המליצה שלא, אבל הסכימה.

לקח שבועים עד שהפחתתי לאט לאט במינון של הציפרלקס.

היום אני אחרי כשבועים נוספים ללא ציפקלקס כלל.
ועכשיו אני בוכה המון, לא כל הזמן. אבל כל טריגר קטן והדמעות זולגות מעצמן (והנה שוב הן באמת זולגות).

אני בוכה כשאני חושב על אימא, מספר על אימא, או גם סתם מאיזה שטות שרואים בטלויזיה או שקראתי.

בשלב הזה נספר גם שאני רווק (מבחירה) קרוב לגיל 60 וגר לבד.

והשאלה שלי... האם לחזור לציפרלקס?

חייבת לשתף בסיטואציה שקרתה בשעה האחרונה שטלטלה אותי.
כרטיס האשראי שלי נאבד היום. הוא נפל לי מהכיס. נכון, לא חכם ולא נכון לעשות את זה אבל קרה. כמה דקות אחרי שזה קרה והבנתי שנעלם הכרטיס, התקשרתי לחברת האשראי וביטלתי אותו. אחרי כשעה אימא שלי התקשרה אליי להגיד שמצאו את הכרטיס אבל אמרתי לה שכבר ביטלתי. היא ישר אמרה כמה שזה לא בסדר ולא אחראי. לה זה לא היה קורה וכו'. ביקשתי ממנה שנלך לתדלק את הרכב כדי שלא אתקע בימים הקרובים ואחזיר לה את הכסף בביט. נסענו לתחנת דלק. באתי להיכנס לעמדת התדלוק ובדיוק שני רכבים רצו לצאת אז הייתי חייבת לקחת את הרכב אחורה ולהמתין. התחלתי להתעצבן ואימא שלי ישר יצאה עליי - אין לך סבלנות, מה יהיה איתך? את ככה וככה. מתחילה ממש להשפיל אותי. אני לא אבוא איתך יותר, את תראי מה יהיה לך. לא רק זה, עוד היא יצאה מהאוטו ומסתבר הלכה לבחור שביקש שאזוז וצעקה עליו. הוא בא כיביכול לעזור לי להגיע לעמדת תדלוק אבל אני לא צריכה עזרה, אני רק הגעתי למקום לא נכון כי הייתי צריכה לזוז. ממש התעצבנתי. ולא רק זה, עוד היה שכן שגר בזמנו בבניין שלי והייתה לנו אינטראקציה לא נעימה כמה פעמים כך שהוא זוכר אותי כנראה רק לרעה. אימא שלי הלכה לדבר איתו אני בטוחה במיליון אחוז שהלכה להגיד עליי רק דברים רעים כי ראיתי איך הוא מסתכל ואני גם מכירה אותו. לא נעים לי איך שהיא משפילה אותי ואמרתי לה את זה אבל כמובן שאני אשמה בהכל. יום קשה מנשוא. עוצמת רגשות ותחושת השפלה. לא יודעת מה להגיד. בסך הכל נאבד כרטיס והייתי צריכה למלא דלק. מפה ועד הבלגן הזה והתחושה הקשה הזו... לא יודעת מה להגיד. אני מבינה שזה היה שם גם בגיל צעיר וזה ערער את תחושת הביטחון שלי. לצערי, אימא שלי כזו שיודעת להוציא אותי בכל סיטואציה בנקודה הכי שלילית שיש ולהשחיר אותי מול אחרים. פשוטל לצעוק ולהשפיל מול אחרים ולהקטין אותי. הסיטואציה חוזרת על עצמה אבל גם אם אני מנסה לדבר איתה זה תמיד נגמר בזה שאני אשמה ומשהו בי לא בסדר

כבר תקופה שכל "פגישה שניה" אין לי חשק לבוא לטיפול/ יש בי רצון לבטל את הפגישה. אני לא עושה את זה (יותר נכון נמנעת ככל האפשר. כן יצא לי פעמיים של ביטול בתקופה האחרונה) אבל יוצאת לפגישות בחוסר חשק ובמחשבה שאין לי כח, ומה שהייתי רוצה זה לבטל את הפגישה ולהישאר בבית/ לישון.
גם כשאני מגיעה לוילה, פיזית אני מרגישה קושי לעלות במדרגות ממש כאילו הגוף שלי כבד.
וגם אצלה, אני מרגישה חזרה אחורה לאטימות וקושי גדול לחשוב ולדבר
אני מרגישה שאין מישהו בעולם הזה שיכול לעזור לי ולהבין ואין לי כוחות בכלל להתאמץ לדבר / לנסות להסביר את עצמי.
מרגישה חסרת סיכוי

אני בשידוך קורה ששתקתי בשיחה ולא היה על מה לדבר מה הבחור יחשוב הוא יסתכל על ה בצורה שלילית?

שלום,
איזה כותרת/אבחנה אפשר לתת למקרה הבא:
עשיתי מעשה לקדם את חיי וזה היה הטריגר למה שקרה בהמשך - נזק עצום שקרה באופן לא צפוי.
הדבר הגרוע ביותר שיכל לקרות קרה.
יש נסיבות נוספות שהובילו לנזק שקרה, אך בסופו של דבר זה שילוב של כל מה שהיה. ללא כל אחד מהגורמים לא היה נגרם לי נזק כזה.

זה מפריע לי לנסות לפעול שוב בדרך דומה על אף שהסיכוי שהדבר יחזור על עצמו נמוך. גם בעבר צפיתי שדבר כזה לא יכול לקרות. היום אני נותן מקום לאפשרות הזאת יותר מבעבר אך זוכר שהסיטואציה דומה וההשלכות יכולות להיות דומות.

אני יודע שזה נשמע לא מאה אחוז מובן כי אני מדבר באופן כללי אבל אני מעדיף ככה ומקווה שהצלחתי לתאר מה עובר עליי ואת החששות שמשהו לא צפוי יחזור על עצמי שוב.

אני רוצה לקרוא באינטרנט איך להתמודד עם זה ומחפש קצה חוט למה הוא הדפוס חשיבה הבעייתי.

אין ספק שנגרם נזק השאלה היא איך להמשיך בלי שיחזור על עצמן הנזק.

להמשיך ללא ניסיונות לקדם את חיי - גם גרוע מאוד. בוודאות גבוהה.


תודה.

שלום,
הייתי בטיפול יום בבריאות הנפש,חצי שנה.
לא עזר לי בכלום להפך.
אני סובלת מהתקפי פאניקה קשים -רעידות,התכווצויות בבטן, דקירות בלב.
זה ככה כבר חודש וחצי ויותר...
כשאני לוקחת כדור לוריוון/ואבן זה עובר.

אבל הם ממכרים!!

בנוסף, יש לי אובססיה כל הזמן לדמות חדשה ,אני סטוקרית באינסטגרם,וכל שנה זו בחורה אחרת....

אני מקבלת נכות מביטוח לאומי.
ויש לי סל שיקום שלא עוזר לי בכלום.
אני סובלת מהאובססיות שלי.
מהחרדות.
כואב לי כבר פיזית.
אשמח לעזרה 😢

שלום לכולם,

לפגישה האחרונה הגעתי כשאני עם מטרה ברורה לשאול את המטפלת שאלה. רק שאלה אחת ולקבל עליה מענה. שאלתי אותה אם היא תהיה כאן תמיד והיא ענתה שכן, כל עוד ארצה להגיע לטיפול ובהנחה שנשמור על גבולות מוסכמים ומוגדרים מראש. הרגשתי הקלה גדולה לקבל את התשובה שלה. בהמשך הפגישה היא הנחיתה עליי פצצה, לפחות ככה הרגשתי באותו רגע. היא אמרה שהיא יוצאת לחופשה בת שבועיים במהלך חודש אוגוסט. התגובה הראשונית שלי הייתה של הפתעה גמורה. הרגשתי שהיא ממש הורגת אותי. אמרתי לה שהיום זה תאריך הפטירה שלי. הרגשתי תחושות קשות מאוד. לא ישנתי בלילה וביום שלמחרת בקושי תפקדתי. זה טלטל אותי ברמה האישית. היו לי מחשבות גם לבטל את הפגישה שלאחר מכן. לא ביטלתי והגעתי. חשבתי כמה פעמים אם להיכנס לקליניקה. ישבתי בחוץ על המדרגות משהו כמו עשר דקות והיא אפילו לא טרחה לפתוח את הדלת או לשלוח הודעה. חשבתי לעצמי אם בכלל אכפת לה, אם הגעתי או שלא. אולי קרה בכלל משהו? בכל מקרה, החלטתי לדפוק בדלת להיכנס. המשפט הראשון שפתח את הפגישה היה על הגבולות. היא אמרה שצריך לסיים בזמן את הפגישות (יש לי נטייה להתעכב ולרצות להישאר יותר). דבר נוסף היה שזכותה לקחת חופשות וזה חלק מהסטינג. אני לא יודעת למה אבל הרגיש לי שזה תקיף, חד משמעי ושלא אכפת לה. נסגרתי עוד יותר בתוך עצמי ולא הייתי מסוגלת כמעט לשתף בכלל במה שאני חושבת ומרגישה. אמרתי לה כמה פעמים שאני מרגישה אותה אחרת, שונה. החוויה הייתה שמשהו קורה. ההבטחה הזו שנכתבה על דף נחוותה על ידה כשבירה והרחבה של הסטינג, הרי הטיפול בדיבור והיא לא חייבת לכתוב לי שום דבר. כאב לי. הרגשתי שמשהו עובר עלייה. לא מתאים לה לדבר ככה. לצערי, היא לא מסוג האנשים שיתנצלו ויודו שקרה להם משהו או שחלילה היא תשלח הודעה. אמרתי לה שאני פשוט לא יכולה להמשיך לשבת ואחת לכמה זמן הבטתי בשעון כדי שלא אגזול מזמנה היקר ונסיים בזמן. היא אפילו לא הייתה יכולה להתחייב לי שתגיד לי מתי נשארו חמש דקות לסיום, עד כדי כך. שלוש דקות לפני הסיום קמתי וביקשתי ללכת. אמרתי לה שלא אגיע לפגישה הבאה כי יש לי התחייבות מהעבודה. היא חושבת שתמיד חשוב לדבר אבל בשביל מה אם גם ככה אני לא אצליח וגם כי זה לא באמת משנה?
מכיוון שהיו לי תחושות מעורבות לגביה, החלטתי להישאר מחוץ לקליניקה במרחק סביר. לא עברו חמש דקות מסיום הפגישה ולפתע היא נכנסת לרכב, אח שלה מצטרף וגם אמא שלה המבוגרת. ידעתי שהיה שם משהו. ידעתי שהיא לא סתם כל כך חסרת סבלנות. הרגיש לי שמשהו בה אחר ושונה. ברור לי שהיא מעולם לא תודה שקרה משהו בחיים האישיים שלה. אני בתחושות קשות לגבי הפגישה שהייתה מבחינתי ריקה. גם התחילה בעשר דקות איחור כי לא רציתי להיכנס וגם חסרת מילים משמעותיות. פתאום היא מתרחקת ממני. המקום שרציתי שיהיה בטוח בשבילי. אני מרגישה שהכל טכני ושהיא לא רוצה או יכולה ליצור משהו עמוק ואינטימי. אני צמאה לאהבה ממנה. רוצה ממנה קצת יחס. רוצה ממנה את הקלילות, הציניות, הצחוק המתגלגל. רוצה לראות את העיניים היפות שלה מסתכלות עליי בהתפעלות. איך אני מסבירה לעצמי מה היה שם ואיך מתקדמים משם?

אנסה לתמצת כי אני באמת לא יודע לאיזה מטפל לפנות כבר
אני בן 40, רווק , גיי, מתמודד עם המון קשיים בחיים החל מדכאון בצורת מרמור קשה ושליליות עבור בקשיים בעבודה, יצירת קשרים, שימוש בחומרים כדי לברוח,
ציניות, חרדות מתמשכות מהעתיד,
זה לא שאני אדם נרפה, זה האבסורד, אני יוזם ופועל אבל מיד משתיק ומחבל בעצמי באמצעות שליליות.
אני הייתי בטיפולים פסיכולוגים מכיתה ח' כל פעם בגין נושא אחר- פעם בגלל קשיים חברתיים, פעם בגלל זהות מינית, משברים בחיי משפחה וכו'
לא המשכתי טיפולים ליותר משנה שנתיים כי המטפלים פשוט לא התאימו לי - אצל הרוב לא נשארתי מעבר לחצי שנה כי הרמה הייתה מאד נמוכה , בטח דרך קופת חולים . סיימתי לא מזמן טיפול בן שנה ןחצי אצל עו"ס קליני כי העו"ס היה פשוט ברמה נמוכה, הוא היה מקסים אבל השיחות היו חבריות וממש לא מועילות. וחיזק זאת פסיכולוג קליני שהלכתי אליו לצורך אבחון נקודתי בנושא קריירה - הוא אמר לי שבזבזתי את זמני בטיפול הקודם. העו"ס אמר לי שיש לי נטייה ללכת לקצוות לראות דברים בשחור לבן ואילו הקליני אמר לי שלפי מה שהכרנו ( הייתי אצלו 4 פגישות) זה קשקוש מקושקש ושלעו"ס אין בכלל סמכות וידע לאבחן. האמת אני כבר לא סומך עליכם וזו גם בעיה. כל מטפל רשאי לאבחן מה שבא לו וזה נורא מרגיז אותי. על עו"ד למשל יש פיקוח- בית משפט. בית משפט אומר לו אם הוא טוב או לא. על אדריכל- הלקוחות שיגורו בבניין. על פסיכולוג אין- ומכיוון שזה חסוי אי אפשר לדעת לעולם אם הטיפול טוב או לא. אנשים יכולים להיות תקועים שנים בטיפולים ונותר להם רק לסמוך על המטפל שיש לו אינטרס כספי.
אודה להכוונה ( ולהמלצה על מטפל טוב בת"א או המרכז עדיף קליני לדעתי, רק ברמה גבוהה..). אשמח לא להפנות אותי באופן גנרי לאתר כלשהוא אלא להצביע על איזה מטפל בדיוק אני צריך- תחום מומחיות+ רמז לשמו