פורום טיפול נפשי

אני מתלבטת אם לסיים את חיי.זו לא הפעם הראשונה שאני חושבת על זה זו החלטה קשה.המטפלת שלי יודעת על המחשבות האלה אבל לא נראה לי שהיא מבינה את עוצמתן.
אני פשוט עייפה אני נאבקת ככ הרבה זמן ועל כל דבר.חלק מהמאבק ניכר-אני עובדת,משתדלת לתפקד,הולכת לטיפול,יש לי סל שיקום, אבל על הרבה מהמאבק אף אחד לא יודע ושם הדברים הקשים..
והיו הצלחות וזמנים טובים יותר אבל לא מספיק ולא לאורך זמן..ואני פשוט עייפה כבר.אני רוצה אבל אז אני חושבת על בעלי ועל זה שאני לא יכולה להשאיר אותו עם הכל, ועל הילדים שזה יכאב להם לתמיד..
אני חושבת אפילו על הפסיכולוגית שלי גם לה אני לא רוצה להכאיב ואני לא רוצה שהחא תרגיש אחראית לזה.
ואז אני מקבלת רגליים קרות..
אני במילכוד.
אני באמת מרגישה שאני לא יכולה יותר.שנגמר לי הכח.וככל שעובר הזמן אני מבינה שככה יראו החיים שלי.מאבק להישרדות.אין לי כח.
לא יודעת מה אני שואלת/מבקשת כאן

היי ליטל.רציתי לשאול מה יותר גרוע לדעתך בשביל ילדים - אבדן פיזי של אמא, או אמא דכאונית ולא עקבית?

וגם..לפי טיפול מבוסס רגש- מה הרגשות הראשוניים שמתחת לקינאה ותחושת חוסר ערך?

שלום רב
הכנסתי הבת שלי למסגרת פעם ראשונה גיל 3. יש שתי גננות. אנחנו רק היום השני, ולאחר שסיכמתי עם הגננת שיצרה קשר איתי בהתחלה שנעשה פרידות הדרגתיות. הגננת השנייה פונה אליי היום (השני) ומבקשת שאעזוב אחרי ארוחת הבוקר כי מבחינתה הילדה מוכנה ובכי ופרידה זה חלק ובסדר גמור. עכשיו גם אם זה חלק ובסדר מבחינתי רוצה לעשות הדרגתי, הסברתי ורק ויכוח. בארוחת הצהרים רוב ההורים כבר הגיעו וישבו ליד הילדים שלהם. האוכל לא היה טעים לילדה שלי, סרבה לאכול, וניסיתי להאכיל אותה כמה כפיות ולשכנע אותה לאוכל...כי זה האוכל שהיא תקבל ורציתי מאוד שהיא תטעם ותנסה לאכול גם אם זה אוכל שחדש לה. ופתאום אני רואה הגננת, אותה אחת, ממשת כועסת ואומרת לי היא צריכה לאכול לבד גם בבית צריך לבד. ואז אמרתי לה ככך בלחש, היא לא אכלה כל היום ולא טעים לה מנסים קודם להרגיל אותה לטעם. ככך בחצי צחוק, היא לא קיבלה ורק וויכוחים. איך אני יכולה להתמודד עם כל שטף ההערות הזה. אני ממש מנסה לתווך לילדה שלי המציאות ואין הבנה.
אשמח לעצה.

הקלת עלי ואני מודה לך על המענה יום נפלא

בחורה בגיל הארבעים שטופלה על ידי שלושה מנתחי פלסטיקה, וביניהם אחד שעשה בה ארבעה ניתוחים - אליו נקשרה רגשית - להלן ''המנתח העיקרי''.
מזה כעשרה חודשים חשה ש''המנתח העיקרי'' רוצה להרעיל אותה למוות (הסיבה למחשבותיה שהיא ניסתה לפגוע בתדמיתו). אי לכך ''הרגישה'' כמה פעמים רעל שחודר לגופה, בעיקר כאשר התגוררה בביתה או כאשר שכרה דירה כדי לברוח. כעת היא חיה עם אימה בתוך מכוניתה הקטנה במקומות שונים.
מחפש איש-אשת מקצוע מלון והסביבה שייפגש איתה בסמוך למכוניתה ויסייע במציאת הפתרון. הנושא סודי ביותר, מבלי ידיעתה. שאם יתגלה - אין אפשרות לתקן.

שלום ליטל.

היום הייתי אצל הרופא שלי במרפאות וסיפרתי לו שאני בדכדוך קל וקשה לי לקום בבוקר. הוא אמר לי לעשות בדיקת דם ולבוא אליו עוד פעם ביום ראשון הוא ביקש ממני להביא את הקופסת תרופות ויש לי ממש חרדה שהוא יעשה לי שינוי תרופתי אני בחרדה מאשפוזים כל הדבר הזה הכניס אותי ממש ללחץ יש לי חרדות מרופאים פסיכיאטרים ואני מרגישה דפיקות לב חזקות של חרדה איך להתמודד עד יום ראשון כדי שארגיש הקלה במחשבה ויותר טוב? אני ממש אשמח לטיפ אני ממש בחרדה ממנו אני ממש אודה לך על המענה יום נפלא

שלום,

בפגישה האחרונה הרגשתי את המטפלת שונה, אחרת וזה משהו שקורה אחת לכמה פגישות. בניגוד לפגישות קודמות שהסתפקתי בתשובה שהכל בסדר, הפעם התעקשתי. מסתבר שיש לה מחלה שלא אמורה לפגוע בתפקוד שלה. הוידוי שלה היה נוגע ללב. הייתה תחושה גדולה של אמפתיה כלפיה, רגש אמיתי של אכפתיות, של דאגה. משהו באותו רגע שינה את התפיסה שלי לגביה ואולי גם את הדרך שבה היא בוחרת לפעול.
אני חייבת לציין שהיו לי תחושות חזקות לגביה כבר בפגישות הראשונות ולמרות שלפעמים יש תחושה של מאבק כוח ושלא הכל הולך חלק, משהו עדיין משך אותי להישאר, כאילו שידעתי. לא רק זה, במקרה או שלא, יצא שלמדתי לא מעט על מחלות מהסוג הזה ואיכשהו זה עלה בכמה וכמה מהפגישות. כאילו שידעתי מבלי שידעתי. זה קצת מפתיע.
אין לי ספק שאנחנו פוגשים אנשים בזמן הנכון ולא סתם הם הדרכים מצטלבות בצורה כזו.
אותי מעניין לדעת עד כמה מקובל לשתף מטופל בפרטים כאלה? ברור לי שאולי הטיפול יקבל תפנית כי החל מהפגישה הבאה אני אתייחס אחרת כשאשאל בצורה סתמית 'מה שלומך?'
היא ביקשה שאבטיח שלא אחוס עליה, שארגיש פתוחה לדבר על הכל ולשתף.
אשמח לשמוע את דעתך.

תודה.

שלום רב,

רציתי לשאול מה נחשב נורמלי מבחינת משך טיפול רגשי אצל פסיכותרפיסטית.

בשל אובדן קשה שחוויתי (אובדן ילד) אני בטיפול אצל פסיכותרפיסטית כבר שנה וחצי.

יש כמובן שיפור בהרגשה שלי ובתפקוד שלי אבל אני עדיין לא מרגישה שיכולה להתמודד עם העולם ללא ליווי תרפויטי כלשהו.

האם שנה וחצי של טיפול (והיד עוד נטויה) זה זמן סביר לטיפול בהתאם לנסיבות, או יש חשש שפיתחתי תלות וכדאי לסיים ?

אני יודעת שזה מאד אינדווידואלי, ואין ממש חוקים בענין, אבל הייתי רוצה לשמוע את חוות דעתך האם מדובר בתקופת זמן סבירה או לא. אני רוצה לדעת איפה אני עומדת מבחינת הנורמה.

היי, רציתי להתייעץ איתך לגבי תקופה שאני עוברת.
אני עברתי הטרדה בזמן הצבא לפני כשנה וחצי, סמוך למקרה הייתי בתקופה רעה שכללה בכי, חוסר שינה מרובה, רצון להיעלם מהצבא, דיבורים מה"חברות" שזה הגיע לי.
לא הלכתי לקב"ן בכלל אחרי המקרה, פחדתי ופשוט רציתי לשכוח אותו.
כרגע מתחילים להופיע לי הבזקים של המקרה, של מה שנעשה שם, ומה אותם בנות אמרו, פתאום זה התחיל לצוף מחדש.
זה קורה רק שאני נמצאת לבד.
ההתייעצות שלי היא האם זה דבר לגיטימי שיקרה?
האם לתת צ'אנס ולפנות לפסיכולוג למרות הפחד או שלתת לזמן לעשות את שלו?
תודה רבה

שלום
לבני יש מחשבות טורדניות בלתי פוסקות אשר מלוות בטקסים בנסיון להתגבר עליהם.
אני מנסה לראות איך לעזור לו , האם לגשת ליעוץ פסכיאטרי או לפנות לטיפול CBT
ואיך בוחרים מטפל??

תמיד שאני מדברת עם מישהו אני כבר רוצה לסיים ותמיד שאני בחברה אני רוצה ללכת וקשה לי לעשות שבתות מחוץ לבית כי אני בדיור מוגן כי אני מרגישה חוסר שמחה ופתיחות עם בנות שהם לא משפחה שלי ..

לגבי הבית - מתלבטת אם לתת לה ממש לראות את המובילים מפנים אותו ואח"כ לראות את הבית ריק? זה לא יהיה מוזר בשבילה לראות את הבית שלה ריק? (לדעתי בשעה שהיא תחזור מהגן, הבית יהיה או לקראת סיום ההובלה או ריק. אישי בכלל רוצה לקחת אותה מהגן, לישון אצל הוריו ולמחרת - ישר לבית החדש) מה הדרך הנכונה להיפרד - לפני שאוספים את הארגזים או אחרי?

לגבי הגן - היא תסיים את הקייטנה יומיים לפני כולם. החברים ימשיכו, ויעשו פרידה מסודרת ביום שלישי (יהיה להן closer) ואילו לבתי, היום האחרון הוא ראשון - תלך לישון אצל סבתא - שני בבוקר מתחיל השינוי: אין גן + בית חדש.

הגננת אמרה שיפרדו ממנה בראשון עם כל הילדים, אבל אני לא רוצה שזו תהיה פרידה מבודדת רק שלה.. מעדיפה שהיא תבין שכולם נפרדים ולא רק היא (והשאר ממשיכים)
איך כדאי לפעול בעניין הזה?

תודה רבה ויום מקסים

ליטל

המון המון תודה על התשובה האמפתית והמעמיקה!

אפשרת לי להבין ולחשוב בהיבטים נוספים על עצמי וההתלבטות.

שמחה שנעזרתי בך =)

תודה רבה
ספיר

שלום ליטל

אשמח לשמוע את דעתך, ואולי כיווני מחשבה. אני מטופלת במשך 5 שנים אצל פסיכולוגית מקסימה. עברתי עמה דרך והתקדמתי בהרבה מובנים.
למשך כל תקופת הטיפול, אני חווה את המטפלת כמושלמת. אני מתקשה לראות אותה 'כבן אדם'. מבחינתי, היא אישה, בת זוג, אמא, חברה, מטפלת מושלמת. חיי הנישואין שלה מושלמים וכן הלאה..

יש לציין, המטפלת מעולם לא שידרה, נתנה לי להרגיש שהיא חושבת שהיא מושלמת. אני מעריכה אותה, כמטפלת אנושית, חמה, ומקצועית. כמובן שדיברנו על כך והיא הייתה איתי סביב נושא זה ואף אמרה לי שגם היא חווה קשיים (לא פירטה כמובן).

בטיפול, עיבדנו הרבה נושאים חשובים. העזתי להביא חלקים מורכבים והיא הייתה שם עבורי. נושא אחד שהובא בעיקר "בכותרות" ללא כניסה לעומק, הוא נושא הזוגיות. אני לא מצליחה להיכנס ולהביא את עצמי ואת רגשותיי. אני מנסה אך נתקעת. תפיסתה כמושלמת מקשה עלי להתמסר.

אני יכולה להבין בשכל ויודעת שאין עולם וחיים מושלמים לאף אחד, מנסה במשך כל השנים האלו להביא את עצמי סביב זוגיות אך לא מצליחה.

לאחרונה עלתה האפשרות לטיפול אחר (מצד שתינו) מאחר ותקיעות זו חוזרת לאורך שנים... וניסינו הרבה כדי לצלוח את זה.
האם טיפול אחר יכול לסייע לי לעבד גם סוגיות סביב זוגיות או שהיבט זה יחזור וישתחזר גם מול פסיכולוג/ית אחר/ים?

כל ההתלבטות וקושי בטיפול גורם לי למצוקה (גם פחד מטיפול אחר, תסכול שנושא זה לא יכול 'להסתדר' עם הפסיכולוגית הנוכחית. שאר הנושאים יכולנו יותר להעמיק והצלחתי יותר לאפשר לעצמי להביא כאב/מחשבות/קשיים ..)

תודה לך

שלום, לבני בן ה-22 יש תופעת דחיינות /המנעות......הוא יכול לעזור לכל החברים, ליעץ להם, ללכת איתם לחנות מסויימת, יתעסק בדברים שקלים לו, אך בדברים אחרים, כמו ללכת לבנק, להזמין כרטיס אשראי, לגשת לתאוריה , לקדם כל מה שקשור אליו זה לא קורה. עניין ההתנהלות מוכר לנו מהילדות.
לאורך השנים עשינו איתו המון שיחות וראינו שהוא מתחיל להרגיש שאנחנו מבקרים אותו , ואפילו הרגשנו שנמאס לו לשמוע .
בחודשיים האחרונים הנחנו לו/שחררנו ואנחנו רואים שהדברים לא זזים.

כהורים אנחנו דואגים ויודעים שהוא בעצמו לא רוצה להישאר במצב הזה של לא לקדם את עצמו ולהתעלם מכל הדברים המצריכים טיפול ושינוי.

מהי הדרך הנכונה ביותר להתחיל שיח איתו בנושא בלי שירגיש שאנחנו מבקרים אותו ?