פורום טיפול נפשי

הי,
בתי בגן עירייה שמשלב בין גילאי 3-5
היא בת 3.5 מאוד נבונה וחברותית.
לאחרונה החלה לדבר על חבר חדש - הוא היה בגן מתחילת השנה אך התחברו בחודש האחרון, בן 5.

בהתחלה - לפני כחודש, סיפרה שהוא רוצה שהיא תבוא אליו הביתה, אמרתי "מצוין נדבר אם אמא שלו ונקבע" (אמא שלו שאלה בקבוצת הגן לגבי "מי זו אמא של.." וכשעניתי לא פנתה אלי כך שקביעת המפגש התמסמסה)

אתמול גיליתי שכאשר הם משחקים הוא מבקש שתראה לו את הגוף (לפי תיאור שלה: ציצי, בטן, פופיק, בולבול וכפות הרגליים) וגם מראה לה את שלו.

סיפרה על כך באופן תמים כמו על כל משחק אחר ואני אמרתי לה בעדינות ובאגביות (כדי שלא תרגיש שעשתה משהו רע) שלא מראים את הגוף הפרטי לאף אחד. רק לאמא ואבא וכו'.. המשכנו לדבר על כך מעט ואז עברנו לנושא אחר כי לא רציתי להכביד עליה. השיחה נשארה קלילה.

השאלה - איך להמשיך לטפל בעניין?
האם לדבר עם הגננת שתשגיח ולא תאפשר זאת?
האם לדבר עם ההורים של החבר?
מה עוד עלי להסביר וללמד אותה כדי להקנות לה ידע לגבי הגוף הפרטי והימנעות מפגיעה מינית לא עלינו?

תודה רבה

שלום, אנחנו עובדי עצות לגבי הבת שהיא בת 25. בחורה מקסימה, עם לב ענק, משפחתית מאוד, בעוד מספר חודשים תתחתן ב"ה. יחד עם זאת אנחנו שמים לב כהורים שלה, שהיא לא דואגת לעצמה בכלום, היא תרוץ לעזור , לתמוך בחברות, אך כל מה שקשור אליה, לבריאות שלה, לגוף שלה היא ממש מדחיקה , כלפי חוץ משדרת שהיא שלמה עם עצמה ....היא אוכלת פחממות ומתוקים בלי סוף, ורק משמינה. כשעולה עניין של טיפול היא לא מעוניינת לשמוע ו"ננעלת" גם כשהתחילה לעשן (סיגריות)הצענו לה ללכת לגמילה (הבנו שהיא לא מקבלת את זה שמעשנת וניסתה להפסיק לבד) אך גם הדחיקה את הנושא ולא טיפלה בזה. רצתה לטפל בשיניים וגם בזה לא טיפלה. אנחנו מודאגים וממש לא יודעים איך נכון לפנות אליה...נשמח לדעת.

לפני כמעט כשנתיים יצאתי ממעגל העבודה.
מאישה שרוב חייה עבדה נהפכתי לאישה של בדיקות...רוב הזמן...
התחיל פריחות כמו שריפה ונפיחויות שונות בכל חלקי הגוף . כאבי ראש חזקים ...בחילות ...הליכות ירח נימולים ברגליים ידיים.עיוותים בצוואר. עשו mri ראו שיש בקע צווארי..האורתופד טען שכאבי הראש וכל שאר התסמינים לא קשורים!
שאר הרופאים לא יודעים לאמר מה קורה.

נפשית...אני מרגישה חסרת אונים...אין לי חשק לכלום! לא לנקות לא לצאת לא לטפל בעצמי .
אני אמא לארבעה ילדים ...ולפני 8 שנים ניפטרה לי ילדה בת שבעה חודשים ...לאחר שנלחמנו מהיום שהיא נולדה ...חזקה כמותה...לא הייתה!! סוף סוף השתחררה לבית אחרי שאמרו שהכל יהיה בסדר! כששאלתי את המנתח!
שלושה ימים....היא נפטרה ...לא התעוררה בבוקר! לאחר שנפטרה ..חזרתי ישר לעבוד!
ואז החלטתי שאני מביאה שתיים מהדם שלה!
התחתנתי אם אבא שלה עשינו טיפולי פוריות והבאתי תאומיקס. לאחר מכן התגרשתי.
התרגלתי לחיות ללא שינה ...שינה קלה מאוד. שיעול...נשימה ...דפיקות לב...אצבעות שלי על הלב שלהם! פחד לקחת אותם לבדיקות... במיוחד את הבת מהתאומים. רק המחשבה שיעשו לה זריקה ...והיא תבכה ולא תנשום ..רק המחשבה הלב שלי דופק מהר והחום בגוף עולה לי. התקופה הזו שאני בבית ....גורמת לי
במיוחד כשאני מנסה לעצום עין...לחשוב על הקטנה ז''ל. כל הזמן! יש לי הרבה רגשות אשם. אני מוצאת את עצמי מדברת אליה אליי...בוכה רוצה לצעוק...ובאותה נשיקה קמה בודקת את הילדים שנושמים.
אני מרגישה שאני מאבדת את זה...אני מנסה לחזור לעצמי ...ולא מצליחה! בבוקר מסדרת את הילדים שולחת לגן. ואז מתחילה לנהל שיחה עם עצמי במוח...תקומי..שימי על עצמך משהו...
ואני מנסה...לא הולך לי! תמיד זה מסתיים בחזרה לספה להניח את הראש ..כי אני לא מצליחה להרים אותו. חוסר סובלנות בעיקר לעצמי!!! שוכחת המון! זו לא אני...אהבתי לצאת לרקוד..לשבת אם חברות ..לצחוק להנות מהחיים.
לא טוב לי. זה הבוקר טוב שלי.

3 שנים פלוס בטיפול
מעולם לא נפגשתי במטופלים אחרים ואף לא ראיתי "עקבות"
מבחינתי אין לה כזה דבר.
משהו בי ממש מפחד לגלות שאני טועה בהשערה (הכחשה?) שלי יום אחד
ברמה כזאת שלא אתעכב אחרי הטיפול סמוך למבנה וגם לא אהיה באזור הרבה לפני הטיפול מחשש ש"אתקל" במשהו (מטופלים) שיוכיח לי אחרת.
אני גם לא מסוגלת לדבר איתה על זה מהסיבה היחידה שאני לא מסוגלת לתת לזה מקום כי מפחדת ממש שהדיבור על זה יגרום לי להבין אחרת (שיש לה עוד מטופלים).
מרגישה שאם זה יקרה (שאגלה דבר כזה) מבחינתי זה יהיה ממש אסון!! ולא אהיה מסוגלת לשאת את זה / להתמודד עם זה
מה ההיגיון?

בחרתי להפסיק את הטיפול בעקבות הרבה דברים שקרו בטיפול אבל כנראה שהסיבה המרכזית היא המלחמה, וגם שהמטפל שיתף בדרך אגב שהוא מנסה להכניס מטופלים חדשים( ניצולים/ נפגעים) ומנסה למצוא להם שעות, הוא אמר את זה לא בהקשר של אני לא יכול לטפל בך, אלא כדרך אגב
אבל אחרי ששמעתי את זה, אוטמית ״ האחות שדואגת לאחים שלה״ נכנסה לתמונה, אמרתי לעצמי שזה הזמן לפנית מקום לאלו שמצש צריכים.
המטפל קיבל את ההעזיבה שלי, אבל אמר שתמיד יהיה פה.
ואני תוהה האם הוא יכול להתחייב לכך? מבחינה פרקטית איך אם אני ארצה לחזור יהיה לו מקום? שהוא מפוצץ ומלא
אני לא רוצה לחזור עכשיו אבל יש בי פחד שלעולפ לא העז לבקש מתוך הפחד העצום שיכתוב שאין לו מקום כרגע
אשמח לשמוע איך זה עובד עם מטופלים שרוצים לחזור ביום מן הימים…

בן 21,
אני כבר שנים לא מצליח לעשות שירותים (מספר 2) כשיש אנשים בקרבת מקום, וזה מקשה על האורח חיים שלי מאוד.
זה התחיל בזה שלא יכולתי לעשות שירותים אם היו אנשים מחוץ לחדר שירותים(למשל בסלון)

ולאט לאט התדרדר לזה שאני חייב שאנשים לא יהיו בבית לכמה שעות כדי שהגוף שלי ירגיש "בטוח" לעשות את השירותים

יש לציין שהבעיה היא לא פיזית, אלא נפשית/רגשית או משהו כזה..
השאלה שלי היא איזה סוג של טיפול פסיכולוגי יכול לטפל בבעיה?

בחורה צעירה סובלת מדיכאון הרבה שנים ונמצאת בטיפול רגשי שלא עוזר. לאחרונה אובחנה גם על הספקטרום. חשבנו להחליף טיפול מאחר והטיפול הנוכחי תקוע הרבה זמן ואולי כדאי ללכת למטפל שמכירה טוב את נושא האוטיזם ותצליח אולי לעזור.
איפה מוצאים מטפלת כזו? אין לנו אפילו קצה חוט.
ברור לי שזו התמחות. כבר שאלתי חברים, מטפלים אחרים. אף אחד לא ידע להכווין אותי.

היי, אשמח לקבל חוות דעת מקצועית.
יש לי בעיה שחוזרת על עצמה, אני תמיד הורס לעצמי דברים לקראת הסוף.
בצבא הייתי במסלול ליחידה מובחרת, הייתי מיועד לפיקוד והניקוד שלי היה בין הגבוהים בצוות אך חודשיים לפני הסוף מסלול (אחרי שנה וחודשיים במסלול) התחלתי להרוס לעצמי, התחצפתי, עשיתי בעיות עד שלא נשארה להם אופציה אלא להעיף אותי/להעניש אותי ועקב זה החלטתי לפרוש.
אותו דבר קרה לי בתואר, בשנה השלישית לתואר בהנדסה (עם ממוצע ואחוזי הצלחה גבוהים) התחלתי לאבד עניין, חיפשתי תעסוקה במקומות אחרים עד שנאלצתי לפרוש/להפריש אותי.
אותו דבר קורה לי גם בזוגיות כרגע, אנחנו ביחד כמה שנים טובות אמורים לעבור לגור ביחד ומהרגע שקיבלנו החלטה שאנחנו עוברים לגור ביחד אני מרגיש איך אני לאט לאט מתחיל להרוס הכל עד שלא תהיה לה ברירה אל להיפרד ממני/אפרד ממנה.
אותו דבר חזר בעוד מקומות, חשובים יותר וחשובים פחות, בעצימות כזאת ואחרת.
מרגיש כבר בסחרור לא נשלט, מבן אדם עם יכולות ועתיד מזהיר אני מרגיש כבר שאין לי סיכוי להצליח וגם אם יהיה לי, אהרוס אותו.

היי,
יש מצב לא נעים לאשתי(אגב גם אצל אביה תופעה דומה) היא מקלפת את עור האצבעות עד כדי פציעה, זה נורא לדבר איתה ולראות אותה עושה זאת, שמעיר לה היא מתעצבנת ולפעמים אומרת שמבינה אבל זה ממשיך, מה אפשר לעשות?

א.

מטופלת כשנה ע״י פסיכולוג קליני בכיר, טיפול דינמי עם סטינג לא תמיד קבוע (משתנה לפי צורך/תקופה, אך תואם כך מראש). לעתים נפגשים פעם בשבוע, תקופות מסויימות 2-3. התכתבות מותרת בין הפגישות ומשתמשת בה תדיר. לא תמיד יש מענה אך לרוב כן ויכול להתפרס לאורך היום (כל כמה שעות תשובה או תגובה נוספת וכו). לעתים התכתבויות קצרות בערב לפני השינה כיוון שאלו שעות קשות. טיפול עם גבולות גמישים מאוד. הגעתי על רקע פגיעה מינית ופוסט טראומה מורכבת. חווה שיפור מהותי בחודשים האחרונים ומדובר בקשר טיפולי מיטיב.
לפני כמה ימים התכתבות עם המטפל גלשה למקום יוצא דופן ומבלבל. הוא הציע שאנסה להסב לעצמי עונג ו״הדריך״ אותי תוך כדי (בהתכתבות, לא בשיחה). לא השתמש בשפה קונקרטית או תיאורים גרפים אלא יותר מסרים מרגיעים וחיוביים. בסך זה הכל הרגיש מיטיב מאחר וזאת היתה סוגייה מהותית בטיפול (ההימנעות והפחד מ). היה איתי בעצם לאורך כל הדרך. הרגשתי שהוא רואה אותי ובאמת מאמין בהתנהלותו, ושלא מדובר בנסיון לניצול.
ובכל זאת, שואלת את עצמי האם זה לגיטימי? האם לשוחח איתו על כך ולבדוק מחדש את גבולות הקשר?
הקשר שלנו תמיד היה מאוד קרוב ומרגש אבל אף פעם לא הגיע למקומות כאלה, ואני לא רוצה להיות נאיבית ועיוורת. מצד שני, הוא רואה אותי וזה היה צעד נכון וחשוב עבורי.
הכל בסדר?
האם לברוח?

אני צעיר בן 19.5. אני סובל מחרדה חברתית מסויימת. ולמה מסויימת? כי לפעמים היא באה, לפעמים היא הולכת. זה לא שלפעמים אני מרכז החברה, אבל לפעמים אני יכול לדבר עם אנשים בלי לחשוש, להרצות את דעותי בפני כמה אנשים בביטחון, לעשות דברים בלי שאני חושש שיסתכלו עלי. ולפעמים - ההיפך. כל פסיעה אני חושב אולי זה מסתכל, אולי זאת חושבת, וכולי.
אני משתמש בספר של ד"ר ברנס, אבל בינתיים לא הרגשתי שזה הועיל בצורה דרסטית. האם אתם ממליצים עליו?

שלום, ביתי קבלה הצעת נישואין לפני שבוע, אחרי ההצעה דברנו איתה בפל' ועם בן זוגה התעניינו , שמחנו ואפילו הבענו את הרצון שלנו להזמין את הוריו אלינו לארוחה כשזה יתאים, בסופ"ש הילדים הגיעו אלינו כולל ביתי ובן זוגה הגיעו לחגוג לי יום הלדת והיו אצלנו סופ"ש ארוך, הכנתי בחדר שלהם לכבוד האירוסין שוקולדים, בלונים ונרות....לאורך כל הסופ"ש האוירה הייתה מהנה וכיפית. לפני שביתי ובן זוגה עמדו ללכת הם קראו לי לשיחה ואמרו בעיקר בן זוגה דיבר- שמאוד נפגעו מאיתנו שלא נתנו להם מקום בשולחן לזה שהתארסו ואפילו לא הרמנו להם לחיים. אני מאוד הופתעתי מהשיחה הזו כלפי, וניסיתי להסביר שבתוכנית שלי היה לתת להם מקום ולארגן להם ארוחה ממש לכבוד האירוסין מכיוון שהסופ"ש באו לחגוג לי לא רציתי לערבב וכאילו לקחת להם את המקום ובעצם יצא הפוך ממה שרציתי . הם לא קיבלו את הטענה ויצאו מאוד פגועים במיוחד ביתי....שהיא מאוד רגישה לכל מיני סיטואציות.
חשוב לי לציין שהילדים שלי תמיד אצלי במקום הראשון, כל כך שמחתי שכולנו התאספנו יחד אחרי כמעט שלושה חודשים שלא היינו בפורום מלא (הבן היה במילואים, הבת השני ובן זוגה לא יכלו תמיד להגיע)...ביתי ובן זוגה יצאו בתחושה לא טובה ובפגיעות זה עורר בי רגשות לא נעימים ואשמה. אני ממש לא יודעת מה לעשות ואיך לתקן את המצב. מה גם שכל מה שאני יגיד ביתי תתלונן ותאמר שאני לא בסדר

זהיתי דפוס התנהגות על עצמי שמפריע לי לתפקד ואני רוצה לשנות אותו.
כל פעם שמישהו (בעיקר גברים שאני מרגישה שהם יותר חזקים ממני או גברים שיש לי רגשות אליהם) אומרים לי משהו שלא מתאים לי במקום לנהל דו שיח על זה, אני נסגרת ונפגעת מאד ולוקחת ללב. במקום להבליג על זה, או אם זה באמת מפריע לי אז לשים גבול ולהביע את עצמי בצורת מתוקשרת ובריאה.
זה או שאני נסגרת ובורחת ונפגעת או שאני נושכת ומרחיקה.
איך אני יכולה לעזור לעצמי לעצור רגע, לעכל ולא ישר להכנס למגננה/מתקפה?

חשוב לי להגיד שאני יודעת מה הגורם לזה. גדלתי בלי אב, אמא שלי לא הייתה המקום הבטוח עבורי וגדלתי להיות אישה בת 31 עם ביטחון עצמי ירוד ופרפקציוניסטית כי התרגלתי להסתדר עם הכל לבד. עכשיו אני עובדת מאד חזק על הדברים האלה כי אני רוצה קשר בריא ואינטימי
תודה

אהלן, אני בן 24, רוצה לפתוח עסק אבל מפחד לדבר עם לקוחות כי אני מפחד להעביר להם את המסר שלי בשיחה ולהסביר להם על כל מה שיש לי להסביר מפחד שלא יהיה לי תשובות לשאלות שלהם, שאני אגמגם, שייצחקו עליי או שידחו אותי, אני נמנע מזה כבר המון זמן זה יכול להיות חרדה חברתית?

שלום
אימי נפטרה לפני כחודשיים טיפלתי בה ודאגתי לה וטיילתי איתה שנים רבות היא היתה כל חיי והיא היתה רגילה אלי, היא נפטרה בבית חולים מול העיניים שלי קיבלה התקף לב וזה נשאר לי בראש , קשה לי בלעדיה ואני בוכה כמעט בכל יום , בכח מקום שאני מסתובב אני נזכר איך טיילתי איתה במקום ההוא, אהבתי אותה אהבה כל כך גדולה והיא אותי היינו האור זה לזו, היינו ישנים באותו החדר זה לצד זו, ואני עכשיו ישן בסלון כואב לי לישון בחדר בלעדיה, הפרידה כואבת לי מאוד, היא לא יכלה בלעדיי תמיד רצתה אותי לידה, ואני בטוח שכאב לה לעזוב אותי, איך ממשיכים הלאה עצוב לי נורא?
תודה