על הבדידות

צוות בטיפולנט

בדידות היא חוויה נפשית מכאיבה ביותר, אשר רבים מהמטופלים מתמודדים איתה גם אם אינה מהווה את המקור המרכזי לסבלם. בסקירה זו נציג את מאפייניה המרכזיים של חווית הבדידות: הגדרה, שכיחות, השפעות פיסיות ונפשיות של בדידות ומודלים שונים המסבירים את האופן בו נוצרת ומשתמרת בדידות.

מהי בדידות

ההגדרה הרווחת של בדידות היא 'פער בין רצונו של האדם למערכות יחסים חברתיות לבין קשריו החברתיים בפועל' (Russel et al, 1980). חשוב להבחין בין בדידות לבין בידוד חברתי- בידוד חברתי מתייחס לכמות האובייקטיבית של קשרים חברתיים בהם האדם מעורב, בעוד שבדידות משקפת את הבידוד החברתי הנתפס על ידי האדם עצמו (Masi et al, 2011). כלומר, אדם יכול לחוש בודד גם אם על פניו נראה כי הוא מוקף אנשים, או לחוש מסופק חברתית על אף שהוא מעורב במספר קטן של קשרים חברתיים. כיום, בדידות נחשבת למבנה ביולוגי אשר בדומה לתחושות רעב, צמא וכאב, מהווה רמז פנימי המפעיל התנהגות אשר תמנע פגיעה באדם: כפי שרעב גורם לנו לחפש אחר מזון וכאב גורם לנו להימנע מהגירוי המכאיב, תחושת הבדידות מכוונת אותנו לחפש אחר אינטראקציות חברתיות חיוניות ולהימנע מאינטראקציות בלתי מספקות (Masi et al, 2011).

בדידות: שכיחות באוכלוסיות שונות

בדידות היא תופעה שכיחה בקרב כל שכבות הגיל, מילדות ועד לזקנה. Hawkley et al (2010) מצאו כי 80% מהצעירים עד גיל 18 ו-40% מהבוגרים מעל גיל 65 חווים בדידות מדי פעם, ו-Masi et al (2011) מציגים את תוצאותיהם של מספר מחקרים אשר בחנו את שכיחות הבדידות בשכבות גילאים שונות:

• 12% מילדי כיתות א' חשו בודדים בבי"ס
• 8.4% מילדים כיתות ג'-ו' דיווחו על תחושת בדידות
• 5-7% מהבוגרים חשים בדידות חריפה ו/או קבועה
• 32% מהבוגרים מעל גיל 55 חוו בדידות

Victor et Yang (2012) תיארו עקומת U המתארת את התפלגות הבדידות באוכלוסייה, כך שחווית הבדידות שכיחה במיוחד בקרב צעירים מתחת לגיל 25 ובוגרים מעל גיל 65.

השפעות פיסיות ונפשיות של בדידות

מחקרים מצביעים על כך שבדידות אינה מהווה רק רגש מכאיב אלא גורם המשפיע על היבטים פיסיים ונפשיים.
ההשפעות הבריאותיות של בדידות
כיום, כאשר הקשר בין היבטים נפשיים להיבטים גופניים ובריאותיים הולך ומתבהר, לא מפתיע למצוא קשר הדוק בין בדידות לבין בעיות בריאותיות. Jaremka et al (2013) הצביעו על כך שאנשים בודדים סבלו יותר מעייפות, איכות שינה ירודה וכאבים כרוניים. Hawkley et al (2010) הציגו מגוון מחקרים שנערכו בתחום מצאו קשר בין חוויה של בדידות לבין עלייה בלחץ הדם הסיסטולי, פגיעה באיכות השינה, פגיעה באיזון ההורמונלי, ירידה ביעילות המערכת החיסונית ועוד. כמו כן, נמצא כי בוגרים אשר חוו בידוד חברתי בילדותם היו פגיעים יותר למחלות לב, השמנת יתר, לחץ דם גבוה, כולסטרול גבוה ועוד, וכי אנשים בודדים היו בסיכון גבוה יותר להתדרדרות קוגניטיבית, דמנטיה ואלצהיימר בגילאים המבוגרים. על רקע הקשר בין בדידות לבין בעיות בריאותיות אלו ואחרות, לא מפתיע כי מספר מחקרים מצאו כי בדידות מהווה גורם סיכון לתמותה (למשל 2013, Newall et al).
בדידות נמצאה קשורה גם לפגיעה בתפקודים קוגניטיביים יומיומיים. כך, לדוגמא, מחקרים שנערכו בתנאי מעבדה וגרמו לחלק מהנבדקים להאמין כי יהיו בודדים בעתיד הצביעו על פגיעה בתפקודי המוח הביצועיים הקשורים בצריכת מזון והתנהגות חברתית: הנבדקים שהאמינו כי יהיו בודדים בעתיד צרכו יותר מזונות טעימים ולא בריאים והתנהגו באופן תוקפני יותר ביחס לנבדקים שלא האמינו כי יהיו בודדים בעתיד (Baumeister et al, 2005; Twenge et al, 2001). על סמך מחקרים נוספים בתחום, Hawkley et al (2010) מציעים כי ירידה בהתנהגויות בריאותיות כאכילה מאוזנת והקפדה על פעילות גופנית קשורה בקשיים בוויסות הרגשי העצמי אשר נובעים ממצב הדריכות התמידי בו מצוי האדם הבודד, כפי שיתואר בהמשך.

ההשפעות הנפשיות של בדידות

בדידות נמצאה קשורה בקשיים רגשיים שונים שבניהם פגיעות קוגניטיביות, תחושת מצוקה, סימפטומים דיכאוניים, מחשבות אובדניות והתנהגויות אובדניות (Hawkley et al, 2010). הקשר בין דיכאון לבין בדידות העסיק חוקרים רבים, אשר טענו כי קיים קשר הדדי בין בדידות לבין דיכאון אשר מזינים זה את זה. על אף ההנחה בדבר ההשפעות ההדדיות, אנליזות שנערכו בשנים האחרונות הצביעו על כך שבדידות ניבאה החמרה בסימפטומים הדיכאוניים אך לא להיפך (2010 ,Hawkley et al). כמו כן, מחקר בו יוצרו רגשות בדידות מלאכותיים באמצעות היפנוזה הצביע על כך שתחושת בדידות העלתה לא רק סימפטומים דיכאוניים אלא גם תחושות לחץ, פחד מהערכות שליליות, חרדה וכעס, ואף הביאה לירידה באופטימיות ובהערכה העצמית (Cacioppo, 2009).

הגורמים לבדידות

מחקרים מצביעים על כך ששורשי הבדידות הם תורשתיים וסביבתיים במידה שווה. מאז ומתמיד האדם היה יצור חברתי אשר הישרדותו תלויה האחרים, וחוקרים מציעים כי הורים מוכוונים גנטית לחוש בדידות כאשר ילדיהם מופרדים מהם. כך נשמרת הנטייה שלהם להגן על ילדם ולחלוק איתו את משאביהם, לפעמים גם על חשבון צרכיהם. יחד עם זאת, נטייה גנטית לבדידות אינה מסבירה באופן מלא את חווית הבדידות.
Hawkley (2008) זיהה כי בקרב בוגרים בגילאי 50-68, קיים קשר בין קיומם של מספר סימפטומים פיסיים כרוניים, לחץ תעסוקתי כרוני ולחץ כרוני סביב אינטראקציות חברתיות לבין בדידות. לעומת זאת, גורמים כגודל הרשת החברתית, סיפוק חברתי וקשר זוגי קרוב נמצאו בקשר שלילי עם בדידות.
מחקרים אחרים הצביעו על גורמים אישיותיים הקשורים בבדידות. כך, למשל, נמצא כי אנשים בודדים ניגשו לאינטראקציות חברתיות מתוך עמדה צינית ובלתי בוטחת, ראו את עצמם ואת האחרים באופן שלילי יותר ונטו יותר לצפות לדחייה מצד אחרים (Jones, 1981-2). Horowits (1983) אף זיהה כי אנשים בודדים נטו יותר מאנשים שאינם בודדים להאשים את עצמם בכישלונות חברתיים ולאמץ התנהגויות אשר יגבירו את הסיכון לדחייה חברתית. הדחייה החברתית מגבירה את הבדידות וחוזר חלילה, כך שנוצר מעגל שלילי בו בדידות ודחייה חברתית מזינים זה את זה.
Hawkley et al (2010) הציעו 'מודל בדידות' המדגיש כי חוויה של בדידות נחווית כאיום לאדם ועל כן אנשים בודדים דרוכים ורגישים מאוד לאיומים סביבתיים-חברתיים נוספים. דריכות זו מביאה להטיות קוגניטיביות המתבטאות בנטייה לתפיסת העולם כמקום מאיים יותר ולציפייה וזכירה של יותר אינטראקציות שליליות. עמדה זו מביאה פעמים רבות ל'נבואה שמגשימה את עצמה', כך שהאדם הבודד אכן חווה יותר אינטראקציות חברתיות שליליות וחש בודד יותר. כמו כן, לעמדה זו נלווים רגשות של עוינות, פסימיות, לחץ, חרדה ופגיעה בערך העצמי.
היבט נוסף ומפתיע המסביר את הבדידות הוא ההיבט של הדבקה חברתית. (Cacioppo et al, 2009) מציינים במחקרם כי אנשים בודדים נוטים להתחבר עם אנשים בודדים אחרים וכי אנשים שאינם בודדים נוטים לחוש בודדים יותר כאשר הם נמצאים זמן מה בחברת אנשים בודדים. הוצע כי המכניזם העומד בבסיס ה"הדבקה" בבדידות נובע מהעמדה השלילית אותה מביא האדם הבודד לאינטראקציה החברתית. התקשורת השלילית מייצרת תגובות שליליות, מגבירה את הבדידות ומחלחלת גם אל האדם הלא בודד אשר האינטראקציות שלו הולכות ו"נדבקות" באופי השלילי, באופן שמגביר לבסוף גם את בדידותו.

ביבליוגרפיה