נעה ביימן
הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD), המתאפיינת במחשבות חודרניות (אובססיות) ובטקסים חזרתיים (קומפולסיות), היא אחת מן ההפרעות הפסיכיאטריות הנפוצות ביותר. בתאריך ה-27.2.23 נערך באוניברסיטה העברית בירושלים יום עיון בנושא חידושים בטיפול וחקר OCD, ביוזמת המעבדה לנוירופסיכולוגיה קלינית בראשות פרופ׳ אייל קלנטרוף. במסגרת יום העיון, הציגו נציגי מעבדות שונות הרצאות קצרות אשר תיארו מחקריים וממצאים עדכניים על הנושא מנקודות מבט מגוונות, ביניהן זווית קוגניטיבית, נוירוביולוגית, נוירופיזילוגית, אפידמיולוגית ועוד.
במסגרת הרצאתו, הציג פרופ' אייל קלנטרוף את המושג של שליטה קוגניטיבית (Cognitive control), אשר מהווה למעשה מטריה של תפקודים קוגניטיביים אשר מאפשרים לנו לשמור על התנהגות מוכוונת מטרה. אינהיביציה היא אחד התפקודים המרכזיים אשר נמצאים תחת מטריה זו, כאשר שאלה בוערת ונפוצה במצבי פסיכופתולוגיה שונים, וב-OCD במיוחד, היא "מה גורם לאנשים להתנהג באופנים שהם לא רוצים?". התשובה לכך אינה פגיעה ביכולות האינהיביציה בהכרח, אולם ללא ספק אנו זקוקים ליכולות האינהיביטוריות שלנו על מנת לעצור התנהגויות ומחשבות לא רצויות. בהקשר זה הזכיר פרופ' קלנטרוף כי אחד הכלים השימושיים לחיזוק יכולת האינהיביציה של האדם הוא התערבויות מסוג "חשיפה ומניעת תגובה", וכי במצבים מסוימים נכון לסמן את שיפור האינהיביציה כמטרה טיפולית בפני עצמה.
בעוד שימוש באינהיביציה בחיי היום-יום דורש מאיתנו השקעת משאבים (למשל, לא לאכול עוגה עתירת קלוריות כאשר אנחנו מנסים לשמור על משטר תזונה), אינהיביציה אוטומטית היא אינהיביציה אשר מתרחשת כדרך של ברירת מחדל בתגובה לגירוי מסוים, ולכן היא קלה יותר. כדי להסביר את הרעיון, תיאר פרופ' קלנטרוף ממצאים ממחקרים אשר עושים שימוש במטלת Stop Signal, במסגרתה נבדקים מתבקשים להגיב לגירויים המופיעים על המסך באמצעות לחיצה על מקש מתאים במקלדת, או לעצור את הלחיצות, בתגובה לגירוי מטרה אחר. כאשר ערכו מטלה זו עם גירוי מטרה בצורת רמזור אדום, נמצא כי נבדקים היו טובים יותר בעצירת הלחיצה, כלומר בביצוע אינהיביציה, בהשוואה למטלה בה נעשה שימוש בגירוי מטרה אחר המסמן את העצירה (למשל, ריבוע כחול). המסקנה מכך היא שקיימים גירויים אשר באופן אוטומטי מעוררים אינהיביציה בצורה חזקה יותר (כאמור, רמזור אדום הוא גירוי אשר כולנו יודעים לקשר לעצירה). ביחס לשאלה האם אפשר לייצר קישור אוטומטי בין גירוי מסוים לאינהיביציה, התשובה היא כן. הרי, הקשר בין רמזור אדום לעצירת התנועה אינו מולד, אלא נובע מאימון אינטנסיבי וארוך אשר יצר אצלנו את הקשר הזה.
בניסוי אשר הציג פרופ׳ קלנטרוף ניסו החוקרים לקשר גירויים ניטרליים, כמו מלבן סגול או כתום, לאינהיביציה, ולייצר אינהיביציה מהירה יותר לגירוי המותנה. אכן, נמצא כי בתגובה לגירוי אשר הותנה עם העצירה באימון, הצליחו הנבדקים לייצר אינהיביציה מהירה יותר בשלב המבחן, לעומת גירוי ניטרלי אשר לא נעשה אימון מיוחד עבורו. במחקר נוסף, ערכו חוקרים התניה בין גירויים ניטרליים לבין תגובת עצירה (Stop) ותגובת פעולה (Go). לאחר מכן, הנבדקים עברו סריקת fMRI, בה נמצא כי כאשר הראו לנבדקים את הגירויים אשר הותנו עם תגובת העצירה, נצפתה פעילות מוגברת באזורים מוחיים המקושרים לאינהיביציה (למשל, Right inferior frontal gyrus).
כמו כן, פרופ' קלנטרוף הציג מחקרים אשר ניסו לבחון עד כמה אינהיביציה רלוונטית לעצירת מחשבות לא רצויות והאם היא יעילה בהפחתת אובססיות. על מנת לבחון שאלה זו, ערכו מחקר במסגרתו הנבדקים עברו פרדיגמה אשר ״מדביקה״ אותם בשיר מסוים, כך שהשיר ״יתקע בראש״. לאחר מכן, חלק מהנבדקים ביצעו מטלת אינהיביציה ואילו חלקם ביצעו מטלת ביקורת. נמצא כי לאחר 24 שעות, נבדקים אשר ביצעו את מטלת האינהיביציה דיווחו פחות כי השיר ״תקוע בראשם״ בהשוואה לקבוצת הביקורת. כך שנראה כי קיים יסוד להניח שהגברת האינהיביציה תורמת ליכולת לעצור מחשבות טורדניות.
במחקר נוסף, נבדקים עברו אימון אינהיביטורי ממוחשב, במסגרתו התבצעה התניה של אינהיביציה עם גירויים המעוררים קומפולסיות, בהתאמה אישית לכל נבדק. הנבדקים התאמנו במטלה במשך שבוע, שלוש פעמים ביום, לפרק זמן של 20 דקות בכל יום. לאחר מכן, טופלו שבועיים ב-CBT, פעמיים בשבוע. אצל כל הנבדקים מלבד נבדק אחד, חלה הפחתה בסימפטומים בתום הניסוי. כך שניתן לשער כי אינהיבציה רלוונטית גם להפחתת הקומפולסיות עצמן.
הרצאתה של הדר נפתלוביץ' עסקה במושג השעון הביולוגי ובתפקיד שהוא משחק ביכולת האינהיביציה, וכתוצאה מכך בהופעתם של סימפטומי OCD לאורך היום. השעון הביולוגי שלנו קובע למעשה את שעות היום בהן אנו נמצאים בשיאנו מבחינה תפקודית וקוגניטיבית. בהתאם לשעון הביולוגי, הדריכות (Alertness) שלנו משתנה לאורך היום – החל מן הרגע בו אנו מתעוררים, דרך נקודת שיא מסוימת לאורך היום, ועד ירידה לרמת מינימום לפני שאנו הולכים לישון. תחושת הישנוניות שלנו, לעומת זאת, מתקדמת לאורך היום בתמונת מראה לרמת הדריכות. את סוגי השעונים הביולוגיים של אנשים שונים ניתן לחלק לפי טיפוסים (Chronotypes): "אנשי בוקר" (Early birds), "אנשי לילה" (Night owls) ו"אנשי ביניים".
מחקרים הראו כי חומרת הסימפטומים של OCD משתנה לאורך היום, אך כיצד היבט זה קשור לשעון הביולוגי? קיימות עדויות רבות בספרות המחקרית לפיהן יכולת אינהיביציה טובה יותר מסייעת להתנגדות לקומפולסיות, וכך מסייעת להפחית את חומרת הסימפטומים. עוד מחקרים מלמדים כי אינהיביציה טובה קשורה ברמות אופטימליות של דריכות. ברמות נמוכות או גבוהות מדי של דריכות, לא מתקיימת אינהיביציה טובה. לכן, אם נחבר את הנקודות שהוזכרו לעיל, נוכל לשער כי השעון הביולוגי, אשר מכתיב רמות דריכות משתנות לאורך היום, משפיע גם על שינויים ביכולת לאינהיביציה אשר בתורה משפיעה על חומרת הסימפטומים.
בניסוי שתיארה נפתלוביץ׳ נבחנה ההשפעה של עוררות (Arousal) על אינהיביציה. נבדקים עם OCD אשר התאפיינו באובססיות הקשורות לניקיון, התבקשו לגעת בדלי מלא בחיתולים רטובים, אשר נאמר להם כי עשויים להיות מזוהמים, או לא. כמו כן, מחצית מהנבדקים קיבלו מנת אספרסו רגילה, ומחציתם קיבלו מנת אספרסו נטול קפאין. נמדדו רמת המצוקה לאחר המגע בחיתולים, מספר הדקות שהיו הנבדקים מוכנים להמתין עד רחיצת ידיים, ומשך רחיצת הידיים. תוצאות המחקר חשפו כי בקרב הנבדקים אשר קיבלו קפאין רמת המצוקה הייתה פחותה, הם היו מוכנים לחכות יותר זמן לפני רחיצת הידיים, והם רחצו את הידיים שלהם למשך זמן קצר יותר בהשוואה לקבוצה שקיבלה קפה נטול קפאין. בניסוי אחר אותו הציגה נפתלוביץ', נבדקים עם OCD ניטרו את חומרת הסימפטומים שלהם לאורך היום. תוצאות הניסוי הראו התאמה בין חומרת הסימפטומים לבין השעון הביולוגי, כך שאצל "אנשי לילה" חומרת הסימפטומים הייתה גבוהה יותר בבוקר, בעוד דפוס הפוך התקבל אצל "אנשי בוקר".
המסקנה העולה מן המחקרים המתוארים היא כי ישנה חשיבות לזמן ביום ולטיפוס השעון הביולוגי של האדם ביחס למדידת הסימפטומים שלו. כמו כן, ייתכן כי יש ערך בהתייחסות לשיקול זה בקביעת זמני פגישות טיפול, על מנת לאפשר חוויות הצלחה מחד גיסא (ובמקרה כזה, כדאי לקבוע פגישה בזמן שהסימפטומים נמוכים), לצד אפשרות לפגוש בקליניקה גם עוצמות גבוהות של סימפטומים, על מנת לתת כלים להתמודדות עם סימפטומים חמורים (ובמקרה כזה, כדאי לקבוע פגישה בזמן שהסימפטומים גבוהים).
ο מתי התלבטות לגבי זוגיות הופכת לאובססיה? ראיון עם ד"ר דני דרבי
ο טיפול מבוסס הורות לילדים עם חרדה ו-OCD: ביסוס תיאורטי וממצאים ראשוניים
ο תכנית טיפול להורים לילדים הסובלים מהפרעה טורדנית כפייתית
בהרצאתו הציג אלעד זלוטניק סדרת מחקרים אשר התמקדו בפחדי ליבה ב-OCD. את דבריו פתח בדוגמה – מטופל הרוחץ ידיים 40 פעמים ביום מפחד להזדהם, אבל מה הפחד השוכן מתחת לזה? מה בעצם מפחיד בלהזדהם? האם הוא מפחד למות? להדביק את ילדיו? לא תפקד? לאבד שליטה? לדברי זלוטניק, החרדה אשר שוכנת מתחת לפחד המיידי והגלוי ברמת הסימפטום, היא חרדת הליבה והיא למעשה המוטיבציה של האדם. בשנת 2012 הגדירו זלוטניק ופרופ׳ יונתן הפרט את המושג חרדת ליבה כאיום האולטימטיבי אשר האדם חושש שיתגשם אם לא יבצע טקס או הימנעות.
במחקר הנוכחי אשר תיאר זלוטניק, רואיינו אנשים עם OCD חמור במטרה לענות על שתי שאלות עיקריות: (1) האם חרדות הליבה הן "טריוויאליות"? כלומר, האם הן פשוטות ומובנות מאליהן; (2) האם קיימות חרדות ליבה שונות להימנעויות שונות? כלומר, האם חרדת הליבה מתקיימת מעבר לגירויים המפחידים הספציפיים. על מנת לענות על שאלות אלו, דגמו החוקרים 48 מטופלים, אשר ענו על שאלונים לבירור חרדות ליבה. החוקרים אספו את כל חרדות הליבה אשר עלו במדגם, וסידרו אותן לפי נושאים מרכזיים (כגון מוות, דחייה חברתית, מוסר וכדומה).
על מנת לענות על שאלת המחקר הראשונה, האם חרדת הליבה היא טריוויאלית, בחנו החוקרים האם החרדה הגלויה או הקומפולסיה יכולות לנבא את חרדת הליבה. מתוך בחינת הנתונים, עלה כי חרדות הליבה מגוונות מאוד ולכן אינן טריוויאליות או מובנות מאליהן. כלומר, מאחורי אותה קומפולסיה אצל מטופלים שונים יכולות ״להסתתר״ חרדות ליבה אחרות ומגוונות. לעומתן, החרדות הגלויות הרבה יותר ממוקדות בהימנעות חווייתית (Experiential avoidance), והן נובעות וקשורות באופן הדוק לגירויים המפחידים עצמם, ולכן הן יותר מובנות מאליהן. למול הבנה זו ציין זלוטניק כי ברמה הקלינית חשוב לזכור שאם נשאל את המטופל רק על החרדה הגלויה שלו, אנו עלולים לקבל תשובה לא מספיק תקשורתית שאינה מלמדת על חרדת הליבה שלו. מנגד, אם נשאל לעומק לגבי חרדת הליבה נוכל לקבל מידע הרבה יותר מגוון ועשיר לגבי עולמו הפנימי.
באשר לשאלה השנייה, האם חרדות ליבה הן רלוונטיות מעבר לאיום ספציפי, טען זלוטניק כי התשובה היא חיובית. כך, חרדת ליבה אחת יכולה לעמוד בבסיסן של מספר חרדות גלויות או מספר גירויים מאיימים. ההשלכה הקלינית אשר עשויה לנבוע מכך היא כי ייתכן שניתן לטפל ביותר מקומפולסיה אחת בצורה מרוכזת וממוקדת, אם נתכנן ונייצר התערבויות ברמת חרדת הליבה ולא ברמת הקומפולסיה. זלוטניק ציין כי התוקף הנראה של חרדות ליבה הוא משמעותי, וכאשר שואלים מטופלים לגבי חרדות ליבה הם לרוב מצליחים להזדהות עם הרעיון ולדווח על כך. השאלה הנותרת פתוחה לחקירה בשלב זה היא האם כשנמקד את הטיפול בחרדות הליבה, אכן יופחתו הקומפולסיות.
ד״ר נירית סופר דודק הציגה בהרצאתה את הקשר בין דיסוציאציה לבין OCD, וטענה כי על אף שנמצאו קורלציות רבות בין השניים, הקשר עודנו ברובו לא מוסבר. כך, נמצא כי דיסוציאציה מנבאת עלייה בסימפטומים של OCD שלושה חודשים קדימה, וכי אנשים עם סימפטומים דיסוציאטיביים משתפרים פחות בטיפול שלהם ב-OCD. באופן מעניין, הסבירה ד״ר סופר דודק כי הקשר בין דיסוציאציה לסימפטומים של OCD לא יכול להיות מוסבר באופן מלא על ידי קו-מורבידיות עם הפרעות נוספות כמו דיכאון וטראומה, והקשר נשמר גם כאשר שולטים סטטיסטית בשני משתנים אלו.
ד״ר סופר דודק ביקשה להתמקד בהרצאתה בדיסוציאציה לא פתולוגית, אשר מתאפיינת בשקיעה לחוויה חיצונית או פנימית, תוך ניתוק מהחוויה המציאותית (למשל, חלימה בהקיץ עשירה מאוד בפרטים, תוך ביצוע פעולות על אוטומט במקביל). דיסוציאציה מסוג זה מייצרת נטייה לפעולה ללא אינטגרציה, מפני שחלקים שונים של המערכת פועלים באופן עצמאי – המחשבות שקועות בחוויה אחת, בעוד הגוף פועל בחוויה אחרת.
ד״ר סופר דודק הציגה מאמר בו פיתחה חמישה מודלים אשר מנסים להסביר את הקשר בין דיסוציאציה לבין OCD, באופנים שאינם קשורים לטראומה. בהרצאתה סקרה שניים מתוך חמשת המודלים: המודל הראשון מתייחס לתופעה הנקראת Absorption, המתבטאת בנטייה להישאב אל מצבים מנטליים. דיסוציאציה נמצאה קשורה ל-Absorption, ודרך תופעה זו ניתן להסביר את אחד המאפיינים הבולטים של OCD – חשיבה מאגית. כך, אצל אנשים אשר נוטים ל-Absorption, העולם הפנימי מוחשי ועוצמתי, בעוד העולם החיצוני הופך למעורפל ולא ברור. השקיעה לתוך העולם המנטלי יכולה לייצר חוויה של פעולות שנעשות "מעצמן", מבלי שיש תשומת לב אליהן או רישום שלהן. במצב עניינים כזה, ניתן להבין מדוע תתפתח נטייה קוגניטיבית לחשיבה מאגית, המתבטאת באמונה שלמחשבות יש כוח לשנות את המציאות.
המודל השני שתיארה ד״ר סופר דודק מסביר את הקשר בין דיסוציאציה ל-OCD באמצעות מערכת הדמיון. לדבריה, הנטייה לדיסוציאציה בלתי פתולוגית קשורה ליכולת דמיון ויזואלי מאוד מפורטת ועשירה. בדמיון ויזואלי אין שלילה, לא ניתן לחשוב באופן תמונתי את ההיעדר, ולכן הדמיון תמיד יציג את התמונה של הפחד (למשל, אין תמונה של ״אני לא אפגע בתינוק שלי״, אלא רק תמונה של פגיעה בתינוק שלי). על כן, דמיון ויזואלי עשיר עלול להגביר אובססיות.
לדברי ד"ר סופר דודק להבנות הללו יש השלכות קליניות לטיפול ב-OCD, והן מרמזות כי כדאי לערוך הערכה של נטייה לחלימה בהקיץ ו-Absorption, על מנת לקבל תמונה שלמה יותר של המצב הקליני. כמו כן, כדאי לשקול להיעזר בטכניקות של קרקוע אשר מסייעות להתמודדות עם דה-פרסונליזציה ודה-ריאליזציה, כמו גם להקפיד על היגיינת שינה כחלק מן הטיפול ב-OCD.
בהרצאתה התמקדה דנה באסל במערת התגמול ובדפוסי הקשב בהפרעה אובססיבית קומפולסיבית. בדבריה ציינה כי בשנים האחרונות נמצאו שלושה ממדי ליבה אשר מאפיינים הן OCD והן הפרעות התמכרות, הקשורות במערכת התגמול, והן: (1) אימפולסיביות, בעיקר קשבית; (2) קבלת החלטות מסוכנת – העדפת תגמול מיידי, גם אם בטווח הארוך יש הפסד; (3) אבנורמליות בהערכת תגמול וציפייה לתגמול. נראה כי שלושת המאפיינים האלו קשורים לתפיסת קשב ייחודית של גירויים המקושרים לתגמול ב-OCD, וספציפית, לתופעת Sign Tracking: תופעה במסגרתה גירוי מותנה הופך לתגמול בפני עצמו. למשל, בהתניה אופרנטית מלמדים חולדה כי לחיצה על דוושה תוביל לפתיחת תא בו נמצא אוכל. במשך הזמן, הדוושה עצמה הופכת מגירוי מותנה לתגמול של ממש, והחולדות מתחילות ללקק את הדוושה ולהעדיף אותה על פני פתיחת התא וקבלת האוכל. תופעות דומות מתרחשות גם אצל בני אדם. למשל, ספסל עישון אשר הופך במרוצות הזמן לגירוי מתגמל בפני עצמו (ולא רק גירוי מותנה לסיגריה).
קשב לגירויים המקושרים לתגמול יכול להיבחן באמצעות מטלת קשב בה קיים גירוי מטרה ולצידו שני מסיחים, אחד אשר מנבא תגמול נמוך ואחד אשר מנבא תגמול גבוה. במחקרים קודמים אשר עשו שימוש במטלה זו, נמצא כי אנשים טועים יותר בעקבות המסיח המנבא תגמול גבוה בהשוואה למסיח המנבא תגמול נמוך. כמו כן, אפקט זה נמצא כחזק יותר בקרב אנשים הסובלים מהתמכרויות. במחקרה, בחנה באסל אפקט זה בקרב סטודנטים עם סימפטומים של OCD. במטלה, הנבדקים התבקשו לעקוב עם עיניהם אחר מעוין מטרה, כאשר לצידו מופיעים מעוינים בצבעים שונים. מעוין בצבע אדום ניבא תגמול גבוה, מעוין בצבע כחול ניבא תגמול נמוך, וצבעים אחרים לא ניבאו תגמול. אולם, התגמול מתקבל רק במידה שהנבדק מספיק להסתכל על מעיין המטרה בזמן. אם דעתו תוסח יתר על המידה על ידי המעוינים האחרים, והוא לא יסתכל על מעוין המטרה, לא יקבל תגמול. נמצא, כי כל הנבדקים פספסו יותר את מעוין המטרה כאשר הופיע המסיח האדום, אשר מנבא תגמול גבוה, אך בקרב נבדקים עם סימפטומים חמורים של OCD, האפקט היה חזק יותר. כתוצאה מכך, נבדקים גבוהים בסימפטומים לא קיבלו תגמול כלל בצעדים רבים, מפני שפספסו את מעוין המטרה והוסחו על ידי המעוין האדום. כך למעשה, הנבדקים העדיפו את הגירוי המותנה (המעוין האדום) על פני התגמול עצמו.
ברמה הפנומנולוגית, ייתכן כי ב-OCD מתקיימת תופעת Sign Tracking בגירויים המקושרים לקומפולסיות: למשל, בטקס של רחיצת ידיים, לאורך זמן הגירויים המקושרים לרחיצה, כמו דלת השירותים או הברז, הופכים להיות מתגמלים בפני עצמם, מושכים את הקשב, והופכים גם את הטקס ליותר מפתה. המשגה זו שונה מההמשגה של קומפולסיות כהרגלים, מפני שתחת המשגה זו היינו מצפים שלא תהיה משמעות לגודל התגמול. העובדה שגודל התגמול משנה את האפקט מתנגשת עם ההמשגה של הרגל, אשר אינו תלוי בתגמול אלא מתאפיין בהיותו פעולה אוטומטית, ורומזת כי ישנו היבט כמותי ב-OCD, בדומה להפרעות התמכרות.
בהמשך למחקר הקודם אשר הציגה באסל, תיארה מאפיין נוסף של קשב ב-OCD – קשב לגירוים מאיימים ולגירויים המשרים הקלה. גירויים מאיימים בהקשר של OCD הם גירויים אשר מעוררים מחשבות אובססיביות ומייצרים דחף לקומפולסיה. למשל, עבור אנשים אשר סובלים מאובססיות הקשורות לניקיון, תמונה של אסלה מזוהמת תהיה גירוי מאיים. לעומת זאת, גירויים מעוררי הקלה הם גירויים אשר קשורים נושאית לאובססיה, אך מתארים את המצב לאחר סיומה של הקומפולסיה, למשל, אסלה מצוחצחת למשעי. עד היום התקבלו ממצאים שונים של דפוסי קשב לגירוים מאיימים בהשוואה לגירויים ניטרליים, בקרב מאובחנים עם OCD. בחלק מהמחקרים נמצאה הפניית קשב ראשונית כלפי גירוי מאיים, בחלק מהמחקרים נמצאה השתהות ממשוכת של הקשב על גירויים מאיימים, ובחלק לא נמצא הבדל בדפוס הקשב אשר הופנה לגירויים מאיימים לעומת גירויים ניטרליים. אולם, במחקרים קודמים השתמשו בשני גירויים בלבד, באופן שאינו משקף את עושר הגירויים בעולם.
במחקר שתיארה באסל הרחיבו את הגירויים למטריצות של 4 במקום שניים, והוסיפו תמונות אשר משרות הקלה, ומשקפות את מצב הסיום של הקומפולסיה (למשל, הגירוי המאיים הוא ערמת ספרים מבולגנים, והגירוי המשרה הקלה הוא ספרים מסודרים לפי צבע). לצד גירויים אלו נבחנו גם גירויים ניטרליים. במחקר, השתתפו סטודנטים אשר ענו על שאלון לבחינת סימפטומים של OCD, והם חולקו לשתי קבוצות, קבוצה עם מעט סימפטומים וקבוצה עם הרבה סימפטומים. במהלך הניסוי, הציגו לנבדקים את התמונות (מאיימות, משרות הקלה וניטרליות), ובעזרת מכשיר עוקב עיניים, עקבו אחר תנועות העיניים של הנבדקים. בהשוואה בין תמונות מאיימות לניטרליות, לא נמצא הבדל בדפוס תנועות העיניים בין קבוצות הנבדקים. בהשוואה בין תמונות מקלות לבין תמונות ניטרליות, נבדקים עם הרבה סימפטומים הסתכלו יותר מנבדקים עם מעט סימפטומים על התמונות המקלות בהשוואה לתמונות הניטרליות. בהשוואה בין תמונות מאיימות לבין תמונות מקלות, נבדקים עם הרבה סימפטומים הסתכלו יותר על התמונות המקלות, ואילו אצל נבדקים עם מעט סימפטומים לא נמצא אפקט מובהק בין התמונות. לסיכום, ניתן להסיק כי אנשים הסובלים מסימפטומים של OCD אינם שונים מהאוכלוסייה הכללית בדפוס הקשב לגירויים מאיימים. לעומת זאת, אנשים הסובלים מסימפטומים של OCD מפגינים דפוס קשב ייחודי כלפי גירויים אשר מציגים את תמונת הסיום של הקומפולסיה. ממצא זה עשוי לבטא את החשיבות המוגברת שניתנת להשלמת הקומפולסיה או הטקס ב-OCD, ועשוי להתקשר למחקר הקודם שהציגה באסל, אשר מרמז על ערכם המפתה והמתגמל של גירויים אלו בהפרעה זו. המסקנה הקלינית אשר יתכן כי ניתן להסיק מכך, היא כי בטיפול יש לערוך עבודה קוגניטיבית לא רק כדי לפתח סבילות לגירויים מאיימים, אלא גם כדי להפחית את הערך המתגמל של גירויים המשרים הקלה.
בהרצאתו טען נועם סרנה כי אחת מן האובססיות הנפוצות ב-OCD היא פחד מפני דריסה של אדם מבלי לשים לב. בשנים האחרונות הופיעה אובססיה דומה בהקשר של רשתות חברתיות – האם עשיתי Like או Share לתוכן פוגעני ברשתות החברתיות מבלי ששמתי לב? אצל מרבית האוכלוסייה, הדרך לשלול את התרחיש הזה היא הביטחון שלנו בעצמנו, שהיינו יודעים אם דבר כזה היה קורה. בעוד יש לנו עדויות לדברים שאכן קרו, על מנת להסיק לגבי היעדר של פעולה מסוימת עלינו לסמוך על עצמנו שלא עשינו אותה. השיפוט לגבי היעדר הוא מטה-קוגניטיבי מפני שהוא קשור לאמונה שלנו לגבי היכולת שלנו לתפוס את העולם, כאשר השיפוט לגבי ההיעדר נשען על היכולת הזו. נמצא כי אנשים עם OCD מתקשים להתבסס על מצבים פנימיים, הם פחות בטוחים בזיכרון שלהם, ולכן הם גם מתקשים בהסקה לגבי היעדר.
במחקר קודם אשר בחן הסקה לגבי היעדר, נבדקים ערכו מטלת חיפוש ויזואלי, אשר הצעדים בה חולקו לשני סוגים – צעדים בהם המטרה הייתה נוכחת, וצעדים בהם המטרה לא הייתה נוכחת. כאשר המטרה נוכחת, ישנה עדות פיזיקלית חיצונית אשר ניתן להסתמך עליה לגבי הימצאה. לעומת זאת, בצעדים בהם המטרה לא נוכחת, אפשר רק לסמוך על עצמנו שחיפשנו את המטרה, והיינו שמים לב אם היא הייתה נוכחת. תוצאות המחקר הראו כי כאשר המטרה נוכחת, לא היה הבדל בזמני התגובה בין נבדקים עם OCD לנבדקי ביקורת. לעומת זאת, בצעדים בהם המטרה אינה נוכחת, זמני החיפוש היו גבוהים יותר בקרב נבדקים עם OCD.
למרות ממצאים אלו, קיימת בעיה לקבוע כי הם משקפים קושי בהסקה לגבי היעדר, מפני שהצעדים בהם המטרה לא נוכחת הם צעדים עם חוסר וודאות ברמה גבוהה ורמת קושי גבוהה, אשר עשויים להשפיע על התוצאות. על מנת להתגבר על כך, פותחה פרדיגמה אשר תסייע להפריד בין התהליכים הללו, על ידי החלפה בין המטרה לבין המסיחים (במטלה המקורית המטרה הייתה ריבוע פתוח והמסיחים היו ריבועים סגורים, ובמטלה החדשה החליפו ביניהם). בשל עיקרון הגשטלט, לפיו הקשב הויזואלי שלנו נמשך לצורות סגורות, חיפוש של ריבוע סגור בין ריבועים פתוחים מייצר מטלת חיפוש קלה יותר. על ידי תפעול רמת הקושי ניתן ליצור צעדים בהם רמת הוודאות ורמת הקושי נותרות קבועות יחסית, ורק היעדרה או הימצאה של המטרה משתנה. במטלה החדשה לא התקבל אפקט של הבדל בזמני החיפוש. סרנה הציע כי יתכן, כי הקושי לגבי היעדר קשור יותר לחוסר הוודאות שחשים אנשים המאובחנים עם OCD לגבי הזיכרון שלהם, ולכן הדבר לא בא לידי ביטוי במטלה זו.
בהרצאתה עסקה הודיה אדלר בהתנהגויות בדיקה, סימפטום מוכר של OCD אשר קשור לחוסר וודאות פנימי וקושי להסתמך על רישומים פנימיים של חוויות וזיכרונות. התנהגויות בדיקה מייצרות "מעגל קסמים" שלילי, הצורך בבדיקה עצמית מגביר את תחושת חוסר הוודאות והספק, אשר בתורם מייצרים יותר ויותר התנהגויות בדיקה. אדלר ביקשה לענות על השאלה מה מניע את מה? כלומר האם מראש ב-OCD יש קושי בקבלת החלטות ותחושה של חוסר ודאות, גם "לפני" שמופיעות התנהגויות בדיקה? או לחלופין האם ישנה נטייה לבדיקה גם במצבים בהם יש ודאות גבוהה?
על מנת לבחון שאלה זו נערך ניסוי במסגרתו נבדקים ביצעו מטלה לזיהוי צורות מתאימות בין שתי כרטיסיות המכילות מספר צורות שונות. בתנאי חוסר הוודאות – נאמר לנבדקים כי ייתכן שישנה צורה מתאימה בין הכרטיסיות וייתכן שלא. בתנאי הוודאות – נאמר לנבדקים כי בטוח ישנה צורה מתאימה בין הכרטיסיות. בנוסף, המטלה חולקה לשני תנאי בדיקה – בתנאי 'ללא בדיקה' הכרטיסיות נעלמות לאחר פרק זמן מסוים ולא ניתן לחזור אליהן, ובתנאי 'בדיקה' הכרטיסיות אינן נעלמות וניתן לחזור אליהן. התוצאות הראו כי בתנאי הוודאות עם אפשרות לבדיקה, הייתה קורלציה בין רמת הסימפטומים לבין זמן התגובה, כך שככל שהסימפטומים של הנבדקים היו חמורים יותר, לקח להם זמן רב יותר להגיב ולבצע את המשימה. לעומת זאת, בתנאי חוסר הוודאות ללא אפשרות לבדיקה, לא נמצא קשר בין סימפטומים לבין זמן התגובה (אפקט אשר קיים בדיכאון). מאחר שנמצא כי זמן התגובה קשור לסימפטומים רק תחת תנאי הוודאות עם האפשרות לבדיקה, מסקנת המחקר היא כי תהליך הבדיקה הוא זה שמזין את הקושי בקבלת ההחלטות, ולא להיפך. ברמה הקלינית, ממצא זה מעיד על חשיבותם של תרגילי חשיפה ומניעת תגובה, שכן אם תהליכי הבדיקה עצמם הם אלו אשר ״מתדלקים״ את תחושת חוסר הוודאות, ומזינים את מעגל הקסמים השלילי, הרי שמניעתם עשויה לשבור את המעגל ולהקל על הסימפטומים.
ד״ר ליאור כרמי דן בהרצאתו בשכיחות של OCD באוכלוסייה הכללית ובתוך משפחות בהן קיים מאובחן אחד. בפתח דבריו הזכיר ד״ר כרמי כי בגרסה האחרונה של ה-DSM פורקה הקטגוריה של הפרעות חרדה, תחתיה נכללה בעבר OCD. שינוי זה הוביל לעלייה מחדש של שאלת הקשר בין OCD לבין הפרעות שונות. ד״ר כרמי סקר מספר מאמרים אשר בחנו קו-מורבידיות של OCD עם הפרעות אחרות, ואת שכיחותה. באופן ספציפי, הזכיר מחקר שערך עם עמיתיו בשנת 2018 בו נערך שקלול של נתונים רבים על מנת לחשב את האחוז המשוער של ההפרעה באוכלוסייה, כאשר התוצאה הייתה 9.4%.
במוקד הרצאתו תיאר ד״ר כרמי מחקר אפידמיולוגי אשר נערך בשני מרכזיים רפואיים – בישראל ובאוסטרליה. במחקר נכללו רק מטופלים אשר היה קונצנזוס לגבי אבחנתם ב-OCD (הסכמה בין שלושה שופטים). המטופלים נשאלו לגבי בני המשפחה שלהם, והתבקשו לדווח על קרובים אשר מפגינים התנהגויות אשר מזכירות OCD. מתוך הנחה כי כיום קיימת בעיית תת-אבחנה של OCD, המטרה של שאלה זו הייתה לאסוף נתונים אשר משקפים התנהגות אובססיבית-קומפולסיבית, ולא בהכרח דיאגנוזה מלאה של OCD בקרב בני המשפחה. התוצאות במרכז האוסטרלי חשפו כי כ-62% מן המטופלים דיווחו על התנהגויות הקשורות ב-OCD בקרב בני משפחה מדרגה ראשונה, וכ-6% דיווחו על כך בקרב בני משפחה רחוקים. בישראל לעומת זאת, עמד השיעור בקרב בני משפחה מדרגה ראשונה על כ-66%, ובקרב בני משפחה רחוקים על כ-13%. ההבדל בין הדיווחים באוסטרליה לבין הדיווחים בישראל היה מובהק. אחד ההסברים האפשריים להבדל זה, נוגע לגודל הממוצע של משפחות בישראל בהשוואה לאוסטרליה. כך, ככל שהמשפחה גדולה יותר, גובר הסיכוי כי מישהו מבני המשפחה יציג התנהגויות אובססיביות-קומפולסיביות.
כמו כן, נבחנה שכיחותה של תסמונת טיקים במקביל ל-OCD, ונמצא כי בישראל 47% מהמטופלים דיווחו כי הם סובלים מתסמונת טיקים, לעומת 12% באוסטרליה (בהקשר זה יש לציין כי אוכלוסיית המחקר בישראל הייתה צעירה יותר, ושכיחות תסמונת טיקים פוחתת עם הגיל). בקרב מטופלים שסבלו מטיקים, דווחו יותר התנהגויות אובססיביות-קומפולסיביות בקרב בני המשפחה בהשוואה למטופלים שלא סבלו מטיקים. ד״ר כרמי סיכם את דבריו במסקנה לפיה בהפרעות אובססיביות-קומפולסיביות מתקיים עקרון הכבדה, לפיו ככל שישנן יותר הפרעות אצל מטופל אחד, השכיחות של הפרעות בקרב בני המשפחה עולה.
בדבריו ציין יובל גייגר כי בעוד שידוע כי OCD היא הפרעה כרונית, מחקרי אורך טבעיים של מסלול המחלה עודם נדרשים וחסרים. המחקר אשר הציג גייגר ביקש לגשר על פער זה באמצעות נתונים של המרכז ההולנדי ל-OCD. המחקר כלל 419 נבדקים במרכזי בריאות הנפש בהולנד, אשר קיבלו אבחנה של OCD לפי SCID-4. מתוכם, 213 השלימו את כל המדידות אשר נכללו במחקר הנוכחי – מדידת Baseline, מדידה לאחר שנתיים, מדידה לאחר ארבע שנים ומדידה לאחר שש שנים. החוקרים בנו רשימת מנבאים על פי סקירת ספרות, ולאחר הליך סטטיסטי נבחרו חמישה מנבאים למהלך ההפרעה, אשר היוו יחדיו את המודל הפרסמוני ביותר: (1) מין; (2) גיל בעת כניסה למחקר; (3) קו-מורבידיות; (4) חומרת סימפטומים במדידת הביסליין; (5) גיל פריצת המחלה.
הנבדקים חולקו לשלושה מסלולי מחלה: חולים כרוניים (סימפטומים גבוהים ויציבים לאורך זמן), חולים אפיזודיים (סימפטומים עולים ויורדים לאורך זמן) ומחלימים (סימפטומים יורדים לאורך זמן). בתום שש השנים, נמצא כי אחוז הרמיסיה עמד על כ-30%, לעומת רק כ-14% שנמצאו בהחלמה מלאה. כלומר, ההחלמה היציבה היא הרבה יותר נדירה, ולמרות שבסוף המדידה נמצא שיפור אצל 30% מהמטופלים, הרי שאחוז ההחלמה המלא מעיד כי התמונה יותר פסימית ממה שכביכול נראה בסוף הזמן. באשר לניבוי ההשתייכות לאחד משלושת מסלולי המחלה, נמצא כי המודל מסביר 13.5% מהשונות במשתנה התוצאה (לאיזה מסלול המטופל ישתייך). המנבא הראשי הוא חומרת הסימפטומים בעת הכניסה למחקר, ולצד זאת מנבאים חזקים הם גיל הפריצה, גיל הכניסה למחקר (אלו עשויים להעיד על הזמן שבו המטופל היה ללא טיפול), והשתייכות למגדר הנשי.
גייגר תיאר דרך נוספת להסתכל על התוצאות: הסיכוי להשתייך לכל אחד מהמסלולים כפונקציה של גיל הכניסה וחומרת הסימפטומים. מעבר לקשר חיובי, נמצא כי גם ברמות נמוכות של חומרת סימפטומים, הסבירות הגבוהה ביותר היא למסלול האפיזודי, ולא למסלול ההחלמה. זהו ממצא חשוב אשר מעיד כי בעוד קיימים גורמי סיכון, היעדרם לא מבטיח כי המטופל יחלים. המסקנה הקלינית שביקש גייגר להסיק הינה כי קיים צורך במענה ארוך טווח של תחזוקה טיפולית, על מנת לצמצם מצבים של הישנות המחלה לאחר מספר שנים.
ד״ר דניאל מינקין לוי פתח את הרצאתו בנתון לפיו OCD מגיב לטיפול תרופתי בתרופות אשר מגבירות סרוטונין, ולא לתרופות אשר מגבירות נוירואפינפרין או דופמין. כאשר מחקרים משנות ה-90 כבר מצאו כי הטיפול התרופתי ב-OCD דורש מינונים גבוהים יותר מאשר טיפול בהפרעות מצב רוח. בשנת 2006 נעשה מחקר מבוקר אשר בחן טיפול תרופתי במינון של 400 מ״ג בהשוואה ל-200 מ״ג, ונמצא הבדל מובהק ביעילות המינונים בהפחתת סימפטומים לטובת המינון הגבוה יותר. בשנת 2007 האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני ערך הבחנה בין המינונים המומלצים לטיפול, לבין המינונים אשר בפועל נרשמים על ידי רופאים, כאשר המינונים הרשומים נמוכים פי 2 ו-3 מן המינונים המומלצים. כמו כן, מנתונים מחקריים עולה כי לא רק מינון גבוה נדרש, אלא גם זמן טיפול ארוך, ומטופלים שהפסיקו טיפול לאחר מספר שבועות חוו התפרצות מחודשת של ההפרעה.
במסגרת המרכז הישראלי לטיפול ב-OCD בחנו 100 מטופלים אשר קיבלו טיפול תרופתי, במקביל לטיפול CBT. המינון הממוצע היה פי 2-3 מהמינון להפרעות אחרות, ומשך הטיפול היה כמעט 20 חודשים. 87% מהמטופלים הראו ירידה של לפחות 25% בסימפטומים, כפי שנבחנו באמצעות שאלון Y-BOCS למדידת סימפטומים של OCD, ו-61% מהמטופלים הגיעו לרמיסיה, כפי שמוגדרת בשאלון Y-BOCS (ציון נמוך מ-10). רוב תופעות הלוואי אשר נלוו לטיפול, כמו רעד וירידה בחשק המיני, חלפו במשך הטיפול. נתון מעניין חשף כי מטופלים עם הפרעת Compulsive skin picking הפגינו שיפור סימפטומטי משמעותי יותר ממטופלים אחרים, אם כי המשמעויות של נתון זה עדיין נבדקות.
מדוע מינון גבוה של תרופות SSRI יעיל כל כך? לדבריו של ד״ר מינקין לוי, נראה כי ברוב המקרים המטופלים סובלים מטיפול-חסר – הם אינם מקבלים את המינון התרופתי שהם צריכים למשך התקופה שהם צריכים. מעבר לכך, המחקר מלמד על העוצמה של טיפול תרופתי בשילוב עם טיפול קוגניטיבי התנהגותי, ומרמז על כך שהשילוב בין השניים עשוי להיות אפקטיבי יותר משאנחנו חושבים. לבסוף, בעוד הרעיון כי מינונים שונים של אותה תרופה יכולים לסייע לטיפול בהפרעות שונות הוא רעיון מוכר בספרות הרפואית, נדרש מחקר נוסף על מנת להבין את המנגנון העומד מאחורי ממצא זה. השערה אחת אשר נחקרת קשורה לרצפטור בשם 5ht1d, אשר קשור בין היתר לתגובות חרדה, ודורש חשיפה לכמויות גדולות של סרוטונין לאורך זמן.
בהרצאתה עסקה נועה רחמים ברובד הביולוגי של התנהגויות בדיקה אשר מאפיינות מקרים רבים של OCD וקשורות לקושי של המטופל לסמוך על עצמו ועל הזיכרון שלו, תוך שהן מלוות בתחושת ספק תמידית. התנהגויות בדיקה יכולות להתבטא במגוון דרכים, כמו למשל בדיקה חוזרת של הכיריים, וידוא של נעילת הדלת, או נסיעה חוזרת סביב אותו הכביש במטרה לוודא שאף אדם לא נדרס. הגרעין התת-תלמי הינו גרעין הממוקם בעומק המוח, מתחת לתלמוס. ברמה התפקודית, הגרעין התת-תלמי הינו חלק מגרעיני הבסיס אשר אחראיים לבקרה ועיכוב תגובות מוטוריות, אך תפקידו המדויק עדיין אינו ברור. מחקרים קודמים מצאו בעבר כי פעילות גלי תטא בגרעין התת-תלמי היא סמן ביולוגי (ביו-מרקר) אשר מקושר ל-OCD. כך, ככל שגלי התטא היו גבוהים יותר, הציון בשאלון Y-BOCS למדידת סימפטומים היה נמוך יותר. בשל מיקומו, קיים אתגר משמעותי בחקר גרעין זה בבני אדם.
רחמים הציגה מחקר אשר בחן את הפעילות של הגרעין התת-תלמי באמצעות אלקטרודה המושתלת בעומק המוח. הנבדקים בניסוי היו חולים אשר עברו השתלה של אלקטרודה לצורך Deep Brain Stimulation, טכניקה רפואית במסגרתה מושתלת אלקטרודה אשר מגורה באמצעות קוצב חיצוני כדי להקל על סימפטומים של הפרעות שונות כמו פרקינסון ו-OCD חמור. הקוצב מאפשר בנוסף לגריית האלקטרודה גם רישום של הסיגנל ממנה. הנבדקים במחקר ביצעו מטלה, המורכבת משני שלבים. בשלב הראשון מופיעים על מסך 4 ריבועים, ואז נעלמים. בשלב השני מופיעים שוב 4 ריבועים, אשר יכולים להיות זהים לריבועים בשלב הקודם, או שונים מהם. הנבדקים מתבקשים להכריע האם הריבועים זהים או שונים, וניתנת להם האפשרות לראות שוב את הריבועים. למעשה, הדיוק במטלה אינו המדד המעניין בה, אלא מספר החזרות שהנבדקים בחרו לעשות. בתוצאות המחקר נמצא קשר בין הפעילות בגרעין התת-תלמי לבין התנהגויות הבדיקה של המשתתפים, וכן נמצאה קורלציה בין מדדים אלו לציונים שלהם בשאלון Y-BOCS. ממצאים אלו תומכים בכך שפעילות הגרעין התת-תלמי מהווה סמן ביולוגי ל-OCD, ועשויים להוות פתח להתערבויות טיפוליות בעתיד.
בהרצאתה הציגה הילה סורקה התערבות מסוג "שכתוב בדמיון" אשר מטרתה לשנות דימויים חודרניים ולהפוך את הזיכרון המקושר לסימפטומים לזיכרון יותר חיובי. בשכתוב בדמיון, בשלב הראשון מבקשים מהמטופל לחזור לזיכרון עבר, בדרך כלל זיכרון ילדות מאוד ראשוני, והוא מתבקש לחוות את הזיכרון באופן חי ככל הניתן. בשלב השני, המטופל מתבקש לדמיין שוב את אותו זיכרון מנקודת מבטו של העצמי הבוגר, אשר הפעם יתערב כדי לשנות את החוויה, ולספק לעצמי הילדי הגנה וחמלה. בשלב האחרון, המטופל מתבקש לשוב ולדמיין את הזיכרון מנקודת המבט המקורית, בגיל בו הזיכרון קרה בפועל, בשילוב השינויים אשר התווספו בשלב השני. על אף ש-OCD לא בהכרח קשור לזיכרונות ילדות מוקדמים, קיימות עדויות לכך ששכתוב בדמיון יכול להקל על חומרת הסימפטומים ב-OCD, מפני שהתערבות זו מסייעת לשיפור הוויסות הרגשי בתגובה לזיכרונות חודרניים ומחשבות חודרניות, המאפיינים OCD.
בהרצאה הוצגה התערבות אינטרנטית של שכתוב בדמיון. ההתערבות האינטרנטית אמורה להתאים למגוון רחב של הפרעות חרדה, אך המחקר הנוכחי עסק בנבדקים עם סימפטומים של OCD. הנבדקים בקבוצת הניסוי התבקשו לחשוב על זיכרון אברסיבי אשר מקושר לסימפטומים שהם חווים, ולחלץ מתוך הזיכרון את אמונת הליבה אשר נוצרה לגבי עצמם בעקבות האירוע. לאחר מכן, עברו את שלושת שלבי ההתערבות של שכתוב בזיכרון, ולבסוף התבקשו לייצר אמונת ליבה חדשה, חיובית, בהשראת הזיכרון החדש. נבדקים בקבוצת הביקורת לא עברו התערבות, אלא רק מדידת סימפטומים.
הסימפטומים האובססיביים-קומפולסיביים נמדדו בשלוש נקודות זמן: לפני ההתערבות, לאחר ההתערבות ושבוע לאחר מכן. תוצאות המחקר הראו ירידה בסימפטומים אחרי ההתערבות, וירידה נוספת בשבוע שלאחר מכן, אך לא נמצא הבדל מובהק בין קבוצת הניסוי לקבוצת הביקורת. בנוסף, נבדקים נשאלו עד כמה הם חושבים שאמונת הליבה השלילית נכונה לגביהם, עד כמה אמונת הליבה השלילית מלווה אותם ביום-יום, ועד כמה אמונת הליבה החיובית נכונה לגביהם. באשר למידה בה אמונת הליבה השלילית נכונה, נמצא כי לאחר ההתערבות הייתה ירידה משמעותית, אך חלה עלייה מסוימת בשבוע שלאחר סיום ההתערבות. בשאלה עד כמה אמונת הליבה השלילית מלווה את חיי היום-יום נמצאה ירידה. באשר למידה בה אמונות ליבה חיוביות נכונות לגביהם, נרשמה עלייה לאחר ההתערבות. כמו כן, נרשמה ירידה בתחושות אשמה, בושה וחרדה, ומנגד עלייה ברגשות גאווה, רוגע וחוזק.
בהרצאתה הציגה מאיה שונבך התערבות טיפולית ב-ROCD, סוג של OCD אשר ממוקד במערכות יחסים, בעיקר זוגיות. האובססיות ב-ROCD יכולות להיות קשורות בפרטנר עצמו (האם הוא מתאים לי? האם הוא חכם מספיק?), או במערכת היחסים (האם מערכת היחסים הזו יציבה? האם זו מערכת היחסים שאני רוצה באמת?). הקומפולסיות בדרך כלל יתבטאו בבדיקות, השוואות, נטרול מחשבתי וחיפוש אישורים. הטיפול המוצע ל-ROCD הוא CBT, אך הטיפול אינו תמיד זמין, הוא יקר ואנשים רבים נמנעים מטיפול בשל סטיגמות ובושה. על כן, טיפול אינטרנטי יכול להיות פתרון יעיל, בשל זמינותו, עצמאיותו ומחירו המינימלי.
שונבך הציגה תכנית אינטרנטית אשר פותחה לטיפול ב-ROCD, וכוללת 16 פרקים, אשר הופכים זמינים למטופל באופן יומי. בחלקה הראשון, התוכנית מכילה מספר פרקים של פסיכואדוקציה, תרגילים אישיים, משימות שבועיות, דוגמאות קליניות ושאלונים. בחלקה השני של התוכנית ישנן גם משימות של חשיפה בדמיון וחשיפה התנהגותית. עד היום, כ-1700 נבדקים נרשמו לתוכנית, 220 הגיעו לאמצע התוכנית ו-41 סיימו אותה. בהשוואה בין תחילת התוכנית לאמצע, נמצאה ירידה מובהקת בספקות הנוגעים למערכות יחסים ובסימפטומים של חרדה ודיכאון. בהשוואה לסיום התוכנית, סימפטומים של OCD, חרדה ודיכאון הופחתו, והאפקט הגדול ביותר אשר נמצא היה ירידה בספקות הקשורים למערכות יחסים.
התערבויות אינטרנטיות, בעיקר כאלו אשר נעשות בשיתוף או השגחה של מטפל, הן יעילות. אולם, רובן הן בבסיסן פרוטוקולים של CBT, ולכן הן תובעניות מבחינת זמן והשקעה, כמו גם מלוות באחוזי נשירה גבוהים. לעומת זאת, התערבויות קוגניטיביות גרידא לא דורשות חשיפה במציאות או אקטיבציה התנהגותית, ולכן קל יותר להתחייב אליהן. למעשה, טען ד״ר גיא דורון, אם נצליח לשנות את השיח הפנימי של המטופל, נוכל להגיע לתוצאות בלי מחויבות התנהגותית. השיח הפנימי הוא האופן בו אנחנו מפרשים בזמן אמת את כל החוויות שלנו בחיים. אם נצליח לשנות זאת, נוכל לשפר את ההתנהלות היום-יומית, ולשבור את המעגל הפסיכופתולוגי. לטענתו של ד״ר דורון, ניתן לייצר שינוי כזה באמצעות עבודה קוגניטיבית גרידא.
ד״ר דורון הציג האפליקציה לשיפור קוגניטיבי, אשר דורשת שלוש דקות שימוש ביום. הרעיון בבסיס האפליקציה, הוא להגביר את הזמינות של שיח פנימי אדפטיבי, והיא מתבססת על ניסיון מתוך עבודה מול מטופלים. בטיפול, ניתן בדרך כלל לזהות כי מתרחשת תחרות בין פרשנויות (הן יכולות להיות שתיהן של המטופל, או אחת של המטופל ואחת של המטפל): ישנה פרשנות אוטומטית קטסטרופלית, וישנה פרשנות מתחרה, אשר לרוב מגיעה בשלב מאוחר מדי, בין אם מפני שהיא ניתנת על ידי המטפל בדיעבד, ובין אם מפני שהיא פחות זמינה למטופל בהשוואה לפרשנות האוטומטית. אם נצליח להגביר את הזמינות של הפרשנות האדפטיבית, נוכל לשבור את מעגל הקסמים השלילי של ההפרעה.
בבניית האפליקציה מופה השיח הפנימי המאפיין פסיכופתולוגיות שונות, ומתוך מיפוי זה זוקקו אמונות הליבה העומדות בבסיסן. באפליקציה, משתמשים נחשפים באופן יום-יומי למשפטים המתארים אמונות ליבה. אם האמונה היא שלילית ומעודדת פסיכופתולוגיה צריך ״לזרוק״ אותה מהמסך על ידי גרירה של המשפט כלפי מעלה. אם המשתמש ינסה למשוך את המשפט כלפיו, המשפט יחזור באופן אוטומטי לאמצע. לעומת זאת, אם האמונה היא אמונה חיובית אשר מאתגרת את השיח הפנימי השלילי, על המשתמש למשוך את המשפט כלפיו, על ידי גרירה של המשפט כלפי מטה. אם ינסה ״לזרוק״ אותו, המשפט יחזור לאמצע. האפליקציה מאפשרת עבודה כפולה, מחד גיסא נורמליזציה של השיח הפנימי השלילי, ומאידך גיסא, תהליך למידה של אמונות אדפטיביות. עד כה 13 פרסומים אקדמיים, כולל 8 מחקרים מבוקרים (randomized controlled trials; RCT) בחנו את יעילותה של האפליקציה לטיפול באוכלוסיות מגוונות (חרדה חברתית, OCD, ROCD ועוד), ונמצא כי היא הובילה להפחתה בסימפטומים.
סטודנטית לתואר שני במגמה הקלינית של המבוגר באוניברסיטה העברית. מחקרה בתזה מתמקד בטיפול בגרייה מוחית ל-ADHD.
